פול אוסטר משכשך באגם המובן מאליו
"דוח מן הפנים", ממואר נוסף מבית אוסטר, הוא מסמך נקי ומהוסס מדי, כזה המפחד להתפלש בלכלוך של החיים. מי שנחשב לאחד הכותבים המוכשרים של אמריקה ממסמר את עצמו שוב למרכז הנוח שבין מסחרי לאיכותי
אך ככל שנקפו ספריו, דומה שדמות הסופר שלו, או האני הכותב שלו, הפך להיות דומיננטי יותר ויותר. נכון, הוא היה קיים גם בספריו הראשונים כמו "הטרילוגיה הניו יורקית" ו"מהיד אל הפה", אבל ככל שעובר הזמן, אוסטר מתעסק יותר ויותר באיך זה להיות סופר, מאשר בספרות עצמה. הוא כותב על ייסורי הכותב, הוא כותב על מכונות כתיבה ומחברות, על טקסיותה של הכתיבה, על מלאותה, ריקנותה, זוהרה המיוחד. כותב על לכתוב.
"יומן חורף", הממואר שיצא ב-2012, סיפק לא מעט רגעים יפים, אבל מנגד בהחלט העלה תהיות. יותר משהממואר הנ"ל השאיר ערך ספרותי ממשי, הוא היווה אמתלה עבור אוסטר להתעסק שוב באני הכותב שלו, בין אם היה זה במודע או שלא במודע. הוא עשה זאת בצורה מדויקת, נקייה, עם גלאי קיטש חזק, כי אוסטר תמיד יודע לעצור רגע לפני הקיטש, יודע לא להתפלש ולסחוט רק את מידת האמפתיה/חמלה/רחמים הרצויה. איכשהו הייסורים שלו, והם יכולים להיות ייסורים ממשיים מטרגדיות החיים, אבל גם ייסורי הכתיבה - הם תמיד יפים, אסתטיים.
תמונה דומיננטית אחת עלתה מ"יומן חורף": דמות גברית בחדר כתיבה אולטימטיבי, מקישה על מקלדת (סליחה, מכונת כתיבה כמובן, ע"ע ספרו "מכונת הכתיבה שלי ו/או "המחברת האדומה") בנינוחות מהורהרת, כשעל הכל שורה מעטה דק, קודר אך נעים, עצים בעת שלכת, והדמות לרגע מרימה את ראשה, כי אשתו האהובה, המנכ"לית של הזוגיות, לרגע נוקשת בנימוס ושואלת אם הכל בסדר ומה קורה עם ארוחת הערב. הוא מסיט אליה את ראשו בחיוך שרמנטי, ואומר שתיכף יגיע, ואז מדליק לעצמו סיגר קובני, מחטיף עוד מבט בעלים הנושרים, וקם אל תוך הציור של חייו.
לרומנטיזציה הזו אין שום קשר לספרות עצמה, והיא בהחלט ממשיכה ביתר שאת גם ב"דוח מן הפנים". יתרה מכך, הרומנטיזציה הזו בעצם לא אומרת שום דבר מעניין או מעמיק על כתיבה, על כוחן של המילים או על מקומה של הספרות. היא עוסקת רק בהבזקים הוויזאוליים העולים מן הטקסט. היא עוסקת רק ב"אני הכותב/ סופר" שאוסטר כנראה לא מסוגל להניח לו, ומנגד גם לא לומר עליו שום דבר מהותי.
לכאורה, ובניגוד מסוים ל"יומן חורף", "דוח מן הפנים" אמור להיות מעין מסע אינטלקטואלי, פוליטי ורוחני, החל מהילדות ועד לבגרות, כשאוסטר מנסה למקם את עצמו נוכח השינויים שעברה החברה האמריקנית. הוא מתחיל בימי ילדותו - מפגן של תמימות מובנת מאליה, שכמו תמיד מרוצפת היטב ברמה האנקדוטלית. הפעם זה אף צורם יותר מהספר הקודם, זו כתיבה שלא אומרת שום דבר מפתיע או מעורר מחשבה. היא מין שכשוך מילולי אסתטי בתוך אגם המובן מאליו.
גם ברמה הפוליטית-חברתית דומה שלבו של אוסטר תמיד בצד הנכון. הוא מביט על אמריקה מבעד למשקפיים הנכונים. אבל ההסברים שלו על פי רוב נעצרים קצת מעבר לשטחי, מעין מנטרות קלאסיות של שמאל-ליברלי-בורגני-ניו יורקי-מקצועני בלי שום מחשבה מקורית, מעצבנת, לא תקינה פוליטית. תמיד מדויק, אסתטי, בלוריתי במידה הנכונה, נקי.
לפיכך, "דוח מן הפנים" הוא בעיקר מפגן נרקיסיסטי מעודן ומתוחכם, כי אוסטר יודע ללכת בין הטיפות, מחד אגו חסר עכבות ומאידך מעין ענווה, או אנטי-אגו. בדרך הוא מצליח אף לסתור את עצמו, למשל כשהוא מדבר על כתיבת הממואר, ועושה זאת בגוף שני. אפשר לראות בכך עוד טקטיקה צורנית (זה לא האני הנרקיסיסטי שמדבר פה, אלא לכאורה, דמות מעט רחוקה יותר). הוא כותב "לא מפני שאתה סבור שאתה מושא נדיר או יוצא דופן למחקר, אלא דווקא מפני שאינך סבור כך, מפני שאתה בעיניך ככל אדם אחר, ככל בני האדם."
אך הענווה הזו נראית מעט מזויפת, כשכמה עשרות עמודים לאחר מכן הוא מציין שורה של אירועים כמו מויקיפדיה (תכנית מרשל, הודו מקבלת עצמאות, השבעת הנרי טרומן וכיו"ב), וחותם את הפסקה הארוכה במשפט הנ"ל: "אירועים אקראיים, לא קשורים זה לזה, שהקשר היחיד ביניהם הוא העובדה שכולם אירעו בשנה שנולדת, 1947". הנה יצאה לה פליטת קולמוס נרקיסיסטית, שמיד הוא יחפה עליה בעוד רגע מצועצע של ענווה, מופנמות וביישנות לכאורתית.
ככלל, "דוח מן הפנים" מאשש את העובדה שאוסטר, למרות רושם אחר שנשא בעבר, והיה במידת מה מבוסס, לא ייחשב לאחד הסופרים האמריקניים הגדולים של הדור הנוכחי או של הדור הקודם. הוא לא מנסה ללכת בדרכים פתלתלות ויומרניות מבחינה ספרותית כמו, למשל, ג'ונתן פראנזן. הוא מזכיר יותר ג'ונתן אחר, ספרן-פויר.
ומנגד, לרגע אי אפשר לפטור את אוסטר כ"סופר מסחרי", הוא איפשהו באמצע הספקטרום הזה. לעיתים דומה שמהותו קרובה יותר למסחרי ואילו מיתוגו קרוב יותר לאיכותי. נראה כי ככל שעובר הזמן הפער הזה רק הולך וגובר.
"דוח מן הפנים", פול אוסטר. הוצאת "עם עובד", מאנגלית: אברהם יבין, 244 עמ'.
