שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אשה בורחת מבשורה": זעקה מבריקה

    העיבוד של הבמאי חנן שניר לספרו של דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", הוא תיאטרון חכם ומורכב. אפרת בן צור עושה עבודה מופתית בתפקיד הראשי, בהצגה לא פשוטה לעיכול, אך מהותית ומשמעותית

    אתה יוצא מהתיאטרון. שותק. זו שתיקה עם משקל שמקרב את הנפש למדרכה. השמים קודרים. עוד מעט ירד גשם או אולי זה הייאוש, חוסר האונים, תחושת המחנק, הידיעה שאי אפשר לברוח מזה, שצובעים את הכל בכהה. אי אפשר לברוח מזה. ההצגה "אשה בורחת מבשורה", עיבוד מבריק של הבמאי חנן שניר לספרו המכונן של דויד גרוסמן, היא תיאטרון חכם ומורכב, מראה לחיים בארץ הבחירה שלא מאפשרת לך לברוח או לבחור. לא באמת.

     

    חברות שמתחילה במלחמה (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    חברות שמתחילה במלחמה(צילום: ז'רר אלון)
     

    אי היכולת לברוח מהבשורה זה החוט השקוף שמחבר בין הבמה לאולם, הופך את הקהל לאקטיבי, בניגוד מוחלט לרצונו, מפעיל את כל מנגנוני ההגנה והופך את ההצגה לזעקה האנטי מלחמתית החזקה ביותר שנשמעה מעל הבמה בישראל במשך עשורים. מול מציאות בלתי נתפשת של חיים בצל מוות, של הורים שמְתַרְגֵּלים מדי יום הדחקה, של קבלת המלחמה כברירת מחדל, אומרת האשה הבורחת את המילים שכולם חושבים ולא מעזים לומר בקול: עם לידתם מסומנים פה ילדים כקורבן אדם פוטנציאלי.

     

    המלחמה נגמרה, הצלקות נשארו (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    המלחמה נגמרה, הצלקות נשארו(צילום: ז'רר אלון)
     

    אפרת בן צור, בתפקיד הראשי, היא האשה הבורחת, אם לחייל בחופשת שחרור שחוזר למדים בצו 8 למבצע צבאי גדול בגדה. אחרון בהחלט. אחרי השחרור הם היו אמורים לצאת, רק שניהם, למסע בצפון על שביל חוצה ישראל. זה כבר לא יקרה. היא נפרדת ממנו בנקודת האיסוף והחרדה משתלטת עליה. היא מחליטה לצאת למסע ולוּ רק כדי למלט את עצמה מהחרדה, מהתחושה הבלתי מוסברת שדפיקת המבשרים על דלת ביתהּ היא רק עניין של זמן. היא בורחת כדי לעצור את הזמן.

     

    אל המסע היא מצרפת את אברם, אהוב נעוריה ואבי בנהּ הצעיר. הם היו שלושה שהכירו בבית החולים במלחמת ששת הימים – אורה, אברם ואילן. בסופו של דבר בחרה באילן אבל החברות והאהבה, שנזרעו בגיל 16 בבית החולים, מלווים אותם חיים שלמים שנפרשים על הבמה. ברקע חולפות על פניך מלחמות ישראל כמו נופי ארץ ונפש: מששת הימים, בואכה מלחמת יום כיפור ועד למבצע חומת מגן. בצל המלחמות צומחות הדמויות, משתנות ומתפתחות.

     

    דמויות במעגל חיצוני מתבוננות על סיטואציות במעגל הפנימי (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    דמויות במעגל חיצוני מתבוננות על סיטואציות במעגל הפנימי(צילום: ז'רר אלון)
     

    ההצגה מתחילה בבית החולים. במה לבנה מעוצבת. זו סצנת פתיחה נפלאה שמתחילה בחושך כמעט מוחלט שמואר באור פנס יד חיוור. אורה, אברם ואילן מאושפזים במחלקה אחת. מיטות ברזל, שמיכות צמר מהסוג הדוקר, סביב הבמה שחקנים-מוזיקאים לבושי מדים, כמו אומרים בלי לומר: לאן שלא תסתכל, זה שם. אתה מוקף בזה. לא תוכל להימלט. "הקיר הרביעי", זה שפונה אל הקהל, הוא היחיד שפתוח, כמו כתובת פוטנציאלית לשבירת המעגל.

     

    אהבה ראשונה. נשיקה ראשונה. חברות. "נאצר מחכה לרבין". "שנינו יחד תחת מטריה אחת". "תן את הכבוד לצה"ל". פסקול של שירי תקופות משתנות בביצוע הלהקה. ואז חלופת מכתבי האהבה הראשונים, מונולוג שהוא בעצם דיאלוג. הם מדברים את המכתבים. כמו בספר של גרוסמן, כך גם במחזה, המילים הן מרכז הכובד – הן שבוראות עולם, הן שמבקשות להגן עליו והן העוגן שנאחזים בו.

     

    הצורה והתוכן מעצימים זה את זה (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    הצורה והתוכן מעצימים זה את זה(צילום: ז'רר אלון)

    בשנים האחרונות נראה שיותר ויותר יוצרים נותנים לצורה להשתלט על התוכן. זה לא המקרה. שניר בנה סצנות ויצר סיטואציות בימתיות שבהן מתקיימת דיפוזיה בין השניים, מה שמעצים את החוויה כולה. והחוויה חונקת, עוצרת נשימה כמעט במובן המילולי של הביטוי. הצופה, הרי, יודע את סוף הסיפור ומנסה, כמו האשה הרצה, לברוח כדי לעצור את הזמן וזה בלתי אפשרי. יש מעט יצירות שמייצרות עבור הצופה חוויה מקבילה לזו שחוות הדמויות שמשתקפות מולו. כמו בסרטו עטור השבחים של יואב שמיר, "מחסומים", כך גם אצל שניר, אתה בנעלי הריצה המרתונית הזו למשך ההצגה.

     

    זה המסע עם אברם שמקים לחיים זיכרונות, רגעי מפתח, בביוגרפיה של הדמויות. כמו בסצנה הראשונה כך לאורך ההצגה יש את המתרחש ויש את המעגל החיצוני לו. לפעמים הזיכרון במרכז הבמה והשניים נעים סביבה כמו מחוגי שעון, מתבוננים בעבר. לפעמים הם במרכז וסביבם נעה המציאות – חיילים, צוות בית חולים, דמויות שקופות שמציירות על הקירות הלבנים בעפרונות פחם את נופי הארץ.

     

    מערכת יחסים קריקטוריסטית עם ערביי ישראל (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    מערכת יחסים קריקטוריסטית עם ערביי ישראל(צילום: ז'רר אלון)
     

    הם נעים בתוך נוף שכולו בדמיונו של המתבונן: כסאות שהופכים לתלי אדמה וגבעות, שבילים שמצוירים בעפרונות על קירות לבנים שסוגרים על הבמה, מים מפכים וציוצי ציפורים קולות שמשמיע אחד השחקנים ומקבלים תהודה. זו עבודה בתנועה מתמדת, הדמויות מתערבלות, כמו הקולות. תנועה לא רצונית כמו מתוך טירוף – סוחפת או נסחפת. בטיול הזה, שמבקש להרחיק את הדפיקה בדלת, הולכת וגוברת האימה. זו האימה שמכתיבה את קצב ההליכה ומקצב המילים.

     

    דרך המסע אנחנו למדים על נישואיהם המתפרקים של אורה ואילן, על הקרב ההוא בתעלה שבו קצרה ידו של אילן מלהושיע את אברם שנפל בשבי המצרים. על החזרה לחיים שהם לא באמת חיים, על הבן שאברם לא הכיר. אלו המילים שנשטפות מהפה שמבקשות להקהות את ההכרה באבדן העתידי של הבן ובו בזמן להפוך אותו למוחשי, לקיים, לבלתי מחיק. זה המסע שמחזיר את אברם לעצמו ובתוך הסחרור הזה, מעגלים על מעגלים, הופך השומע לעד שותק.

     

    קרן. הגוף מדבר את הטראומה (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    קרן. הגוף מדבר את הטראומה(צילום: ז'רר אלון)
     

    אברם הוא שברי מיתוס הגבר הישראלי, אותו חייל אמיץ ובלתי מנוצח שלא יודע פחד מהו. הליהוק של דרור קרן נפלא ולו רק כיוון שמדובר בתפקיד שונה לחלוטין משלל התפקידים שעשה בעבר ומזוהים איתו. אברם של קרן הוא כל מה שהיינו מעדיפים שלא לדעת, לראות או לשמוע. הוא פגום, כלי שבור, מרוקן ואבוד, חייל שניצל מהשבי אבל נשאר לנצח בשדה הקרב. זו דמות שאיבדה אחיזה והגוף של קרן כמו נע מכוח האינרציה, מדבר את אותה הלאות והרפיון של מי שכבר אין לו סיבה להמשיך. ובכל זאת הניצוץ שניצת כמו הבטחה, מזקיף קומה ומאיר עיניים.

     

    בעיבוד לבמה חתך שניר בתבונה רבים מתיאורי הנוף והדמויות שמלוות את המסע של אורה ואברם ברומן של גרוסמן. מה שנותר הוא מסה קריטית של רגש ותובנות. תהליך השיקום, כמו מערכת היחסים בין אורה לאילן (דמות חסרה שרחוקה מלהיות עגולה ועל אף כך מצליח אמנון וולף לצלוח את מה שנותר ממנה איכשהו), מואץ, אבל שניר סומך על הצופה שיעשה את החיבורים הנדרשים.

     

    אפרת בן צור בתפקיד פסגה מופתי. הכל שם - מעברי החיים, הגלגולים, התובנות, הצלקות, השברים, העצמה, הכאבים, הפחדים, רגעי החסד, האהבה, התשוקה, הייסורים, ההיאחזות הנואשת בחיים, המהות. היא נעה בין כל הנשים שאישה שלמה יכולה להיות. דמות עגולה, מורכבת, רבת פנים. החרדה שלה מחלחלת ממש כמו שמחת החיים. המבט המפוכח, הציני לפרקים - כי איך אפשר אחרת - של הדמות על החיים, צורב ומפלח.

    הפנים שלה אומרות הכל. העיניים הנוצצות, הצוחקות, הפעורות, הקרועות. זה יוצא לה מהשרוול בלי מאמץ ובלי העמדות פנים או בלי מניירות.

     

    הלבן של שניר שחור מאוד. הנורמלי מעוות מאוד. גם מערכת היחסים הסבוכה עם ערביי ישראל, שבאה לידי ביטוי בסצנות עם סמי הנהג (גיא מסיקה בתפקיד משני אבל נהדר) שכמו לקוחות מקריקטורה סטריאוטיפית קלאסית, מציגות מציאות פריכה, פנורמה של נפשות דחוקות שחלקים גדולים מהן מושתקים על מנת לקיים את היומיום. הבשורה, שאינה מקבלת גוף בהצגה, מרעישה כמו טרטור של מנוע. היא המנוע.

     

    כמו יחזקאל לזרוב, שעיבד וביים לפני כשנתיים את "נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, כך גם שניר צלח את המעבר של הטקסט אל הבמה בזכות יצירת עולם שלישי שמחבר בין הכתיבה הספרותית לבין תיאטרון חי. מטלת העיבוד של שני הספרים היא מעשה התאבדות ועל אף כך הפתרונות הדרמטורגים הנפלאים, בשני המקרים, יצרו תיאטרון מקורי, סגנונית ותכנית, לא פשוט לעיכול אבל מהותי ומשמעותי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים