שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סיפורו של הסרט הישראלי הגרוע ביותר

    "המלאך היה שטן", מותחן אימה ישראלי שנוצר לפני 40 שנה, ירד מהמסכים במהירות שיא והוגדר כ"סרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים". איך זכה לתואר המשמיץ ומה גרם לבמאי משה גז ליצור גרסה חדשה שתוקרן בקרוב?

    לפני 40 שנה יצא לבתי הקולנוע בישראל הסרט "המלאך היה שטן", מותחן אימה חלוצי ונועז שביקש להציב אלטרנטיבה בפני היצע הסרטים שסיפקה התעשייה המקומית. עשייתו החלה חמש שנים לפני כן, אולם שורה ארוכה של תקלות וצרות שנחתו על הסרט, ושקצרה היריעה מלפרטן, הפכו את הפקתו למטורפת ומרתקת לא פחות ממה שהתחולל על המסך.

     

    ההפקה העצמאית ודלת התקציב של משה גז היתה יצירה מפתיעה וייחודית, אך איש לא זקף זאת לזכותה. התוצאה היתה שלא עבר אפילו שבוע מאז הקרנת הבכורה החגיגית ועד שהסרט ירד מהמסכים. 20 שנה אחר כך הוא הוקרן על המסך הגדול באירוע חד פעמי שהסתיים במפח נפש עבור גז, כשהיצירה שלו הוכתרה בתואר המפוקפק "הסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים", דבר שהוביל לגניזתה.

     

    מאז השמועה עברה מפה לאוזן, בעיקר כמושא אובססיה של חובבי קולנוע מסורים שהפכו עולמות בניסיון להשיג עותק שרוט או קלטת וידאו שחוקה מרוב שימוש. בשנת 2011 יצא דוקומנטרי שביקש לבדוק "לאן נעלם משה גז". אבל הסרט עצמו נותר בגדר נעדר. עד עכשיו.

     

    לאורך כל הזמן הזה גז מעולם לא הרים ידיים, והמשיך לערוך את סרטו בשקדנות ובנחישות. חומרי הגלם אמנם נותרו כשהיו, אך באמצעות תוכנות עריכה דיגיטליות, חומרים שלא נכללו בגרסה המקורית ואפילו מיקס סאונד חדש, השלים גז גרסת במאי חדשה שטרם נראתה מעולם, ושתיחשף בפורים הקרוב.

     

    "המלאך היה שטן". נעלם במשך 20 שנה ()
    "המלאך היה שטן". נעלם במשך 20 שנה
     

    העלילה מספרת על שתי סטודנטיות המוצאות עצמן נרדפות בידי זר מסתורי. האחת, אדית, מחליטה לברוח מהעיר, אך התוכנית משתבשת והיא נקלעת לחוותו המבודדת של חקלאי תימהוני. ברקע, פרשת רצח סדרתי של ילדים מסעירה את המדינה.

     

    את הגיבורה, אדית, מגלמת אופליה שטראל, הזכורה בתור "סטלה המגמרת" מהסרט הראשון בסדרת "אסקימו לימון". כך יצא ששני התפקידים הכי בולטים בקריירה שלה הם בסרט הישראלי הכי מצליח בכל הזמנים, ובסרט הישראלי הכושל ביותר בכל הזמנים, שירד מהמסך במהירות שיא. שטראל היא אולי השחקנית היחידה בעולם שיכולה להתהדר בפילמוגרפיה שכזו.

     

    לצדה לוהקו כמה מהסלבס של התקופה, למשל הכדורגלן אלי סנדלר, שהיה אחד מכוכבי מכבי תל אביב, ונערת ישראל לשעבר מירי בן דוד. גם דמויות צבעוניות מרמת גן וסביבתה, שם חי גז, הצטרפו לרשימת השחקנים, וגילמו תפקידים שעוצבו במיוחד כך שיקרצו לפרסונה הציבורית שלהם. הבולט בהם הוא ניסים דדון, המכונה "פרנקו", שהיה דמות מוכרת בין הכנופיות של פרדס כץ וגבעת שמואל, ממש "טוני סופרנו" הישראלי. לתפקידים קטנים גויסו בני משפחה, חברים ואפילו סתם תושבים שעברו בסביבה בעת הצילומים.

     

    מירי בן דוד בסרט ()
    מירי בן דוד בסרט
     

    דווקא בגזרת פס הקול המקורי לא נעשו שום פשרות, והוא הופקד בידי המלחין מוני אמריליו, כיום חתן פרס אקו"ם למפעל חיים ("ההר הירוק תמיד", "בארץ אהבתי") והזמר דני גרנות ("מר נרקיס"). לפחות מבחינת המוזיקה, אפשר להסכים, נדמה שיש כאן איכות. אם כך, כיצד הודבקה לסרט התווית האיומה?

     

    התרומה של ג'וני דפ

    מעמדו כ"גרוע ביותר" התקבע רק באמצע שנות ה-90, כשהעיתונאית ליסה פרץ, אז כתבת צעירה במקומון ההיפסטרי "העיר", החזירה את הסרט לתודעה. מצד אחד, היא עשתה לו שירות גדול, והפכה אותו לנודע. מצד שני, היא עשתה לו נזק גדול, והפכה אותו ל"נודע לשמצה".

     

    פרץ סיפרה שצפתה אז בסרט של טים ברטון על חייו של הבמאי האמריקני אד ווד, שנחשב לבמאי הגרוע ביותר אי פעם. הקולנוען האקסצנטרי (ששיחק בכישרון יוצא דופן ג'וני דפ), כמובן רחוק מאוד מגז הרמת-גני, והוא באמת טיפוס משונה לחלוטין, שהסתובב לבוש בסוודרים של אשתו, והקיף עצמו בכל מיני דמויות הזויות, כמו מתקשר על טבעי ומתאבק שוודי. רצה הגורל ובאותו שבוע שבו פרץ ראתה אותו, היא נתקלה גם בספר שהוציא מעט לפני כן מבקר הקולנוע מאיר שניצר, לקסיקון שמונה את כל הסרטים הישראלים מא' ועד ת'. כשהגיעה לעמוד שמוקדש לסרטו של גז, החלו להבהב הנורות במוחה.

     

    מה קושר בין השניים? ראשית, גז, כקולנוען עצמאי, שאפתן ונטול תקציב, התעקש לעשות הכול בעצמו. הוא אכן זוכה לקרדיט כבמאי, מפיק, תסריטאי, שחקן, עורך,תאורן ועוד. נקודה נוספת שכנראה השפיעה על הכותבת מתקשרת לאחת האנקדוטות המגוחכות ביותר בקריירה של אד ווד. במגנום אופוס שלו, "תוכנית תשע מהחלל החיצון", ווד השתמש בסצנות בכיכובו של השחקן בלה לוגוסי. בשנות ה-30 נודע לוגוסי בכל העולם כששיחק את הרוזן דרקולה בסרטי אימה ופניו הפכו לאייקון. אולם כשעבד עם ווד כבר היה זקן, חולה ומכור לסמים קשים. באמצע הצילומים של "תוכנית תשע", הוא מת. ווד לא נתן לזה לעצור אותו. הוא פשוט החליף אותו בכירופרקט של אשתו, שאפילו לא דמה ללוגוסי והיה גבוה ממנו בחצי ראש. "תחזיק את הגלימה שלך כך שתסתיר את הפנים ואף אחד לא ישים לב", אמר לו. אבל שמו לב.

     

    גז נאלץ להתמודד גם הוא עם בעיה דומה - אם כי למרבה המזל, במקרה שלו אף אחד לא מת. בתחילת הצילומים סיפר לו פרנקו שהשחקניות מתכננות לדרוש ממנו להעלות את השכר: "באמצע הצילומים הן יגידו לך - או שאתה מעלה לנו את המשכורת, או שאנחנו סיימנו". גז העריך את שטראל, ולא העז להתעמת איתה. כדי להעביר את המסר, הוא הלך לשחקנית השנייה - ופיטר אותה בו במקום.

     

    זה לא עזר. היחסים בין הבמאי לשחקנית נותרו מתוחים, עד שבאמצע הצילומים שטראל הודיעה: "אני עם הסרט הזה גמרתי". גז אמנם לא שכר את הרופאה של אשתו, אבל הוא הביא כפילה, ובמקביל שינה את התסריט כך שהדמות של אדית תהפוך בחלק מסוים של הסרט לדמות משנית.

     

    אופליה שטראל. פרשה באמצע ()
    אופליה שטראל. פרשה באמצע
     

    פרץ, כאמור, ראתה דמיון בין שני הסרטים, וקישרה בין ווד לגז. בעקבות זאת היא יצרה (בעזרתו של שמוליק דובדבני, כיום מבקר הקולנוע של ynet) פרויקט - "מצאנו את אד ווד הישראלי".

     

    הבעיה היחידה היתה מציאת הסרט עצמו. התברר כי עותק אחד נשאר בישראל, בבוידעם של חנות "פוטו גז" שמשה ניהל ברמת גן, ומכר מזמן. הכתבת הסקרנית נסעה לחנות, וגילתה שהבעלים החדשים מעולם לא פתחו את הבוידעם. "את מוזמנת לעלות ולהעיף מבט", הם אמרו לה. אז היא טיפסה, ניערה את האבק - והנה, עמדו שם עדיין הסלילים של היצירה האבודה.

     

    "העיר" עשו כתבה גדולה ומרושעת (פרץ מודה בדיעבד שזה היה רעיון רע) והזמינו את הקוראים, שמן הסתם גם הם ראו רק זמן קצר לפני כן את הסרט זוכה האוסקרים של ברטון על ווד, לבוא להקרנה חגיגית וללעוג לסרט הישראלי. גז, המתגורר זה כמה עשורים בארצות הברית, לא הגיע ארצה להקרנה. מעדויות ששמע מקרובי משפחה שנכחו באירוע, הוא טוען שבכלל הקרינו את המערכות בסדר הלא נכון, ושיבשו את הסרט עוד יותר.

     

    לאחר אותו ערב טראומתי הוא משך את "המלאך היה שטן", ומאז הוא נותר באפלה. אלא שבמקום להתייאש, ההשמצות שספג רק דרבנו אותו לשוב אל שולחן העריכה. מאז ועד היום, במשך כ-20 שנה, הוא שיפץ את הסרט. האמת היא שאיש כבר לא האמין שהוא יושלם - בכל זאת, אין הרבה סרטים שתהליך העריכה שלהם נמשך עשרות שנים. אך הנה, לפני כמה חודשים זה סוף סוף קרה.

     

     

    אז נכון שבקרב חובבי הקולנוע, ובתופעת הפולחן שצמחה סביבו, הודבק לסרט התואר המעליב שקיבע אותו בתחתית כל רשימה של סרטי הקולנוע הישראלי. אבל בתכל'ס, הרי רק מעטים, ממש בודדים מבין אלה שמכירים כך את הסרט, באמת צפו בו. כדרכן של מיתולוגיות, אם חוזרים על משהו מספיק פעמים, הוא הופך לאמת. איש לא יתיימר לטעון שפספסנו הזדמנות לזכות באוסקר, וכי מדובר ביצירת מופת, אך גם אי אפשר להתווכח על כך שהחזון השאפתני והמקורי הזה לא דומה לשום סרט דובר עברית שיצא מעולם. כעת תינתן לדור חדש של צופים ההזדמנות להגיע ולשפוט בעצמם – מלאך או שטן?

     

    הקרנת הבכורה של "המלאך היה שטן: גרסת הבמאי" תיערך ביום חמישי, 24.3, בשעה 21:00 בסינמטק ירושלים וביום שישי, 25.3, בשעה 22:00 בסינמטק תל אביב.

     

    עידו רוזן הוא עיתונאי ynet וחוקר קולנוע באוניברסיטת תל אביב, שיזם והביא לאקרנים את הגרסה החדשה. ההקרנות ילוו בהרצאה מקדימה מפיו שתספר את הסיפור המלא סביב הסרט מאז ועד היום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "המלאך היה שטן"
    באדיבות הפקת "המלאך היה שטן"
    משה גז. יצר גרסה חדשה
    באדיבות הפקת "המלאך היה שטן"
    לאתר ההטבות
    מומלצים