חם, מתחמם, לוהט

מייד אין אמריקה לטינה // ס. גמבואה, ט. מלדונדו - מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל -  תשע נשמות - 96 עמ'

ני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בהוצאת 'תשע נשמות' של אוריאל קון, אחד משני עורכי 'זיקית' זכרה לברכה. במקור התפרסמו שני הסיפורים בקובץ אחד, ב־2015, ואכן יש להם הרבה מן המשותף: בשניהם מספרים גברים צעירים בגוף ראשון את סיפורם, וסיפורם עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה.

'הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה', סיפור שכתב הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה, מספר על צלם קולומביאני הנודד בין יבשות. בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת, הוא מתאהב בדיילת אסייתית. היא נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם, בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאוד נוספות לרומן עוד מוזרויות כשהצלם המופתע, אם כי לא בהכרח מסויג, מוצא במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות.

הסיפור השני, 'כמו לשחות בקרח', מאת הסופר המקסיקני טרינו מלדונדו, הוא סיפורו של מורה מקסיקני בן 29 שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו, בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית, אבל רותחת גם בלי קשר, שהרי אנחנו בקרבת קו המשווה. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם המקסיקני החם. זאת בניגוד לחיים בשוודיה, שהם "כמו לשחות בקרח", כפי שמתארת אותם בתיעוב אחת התיירות. אבל הגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא". בהמשך, בלי לחשוף פרטים, יתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות קצת דם לטיני חם, הם לא מה שהם נראים, וגם לא מה שחשב עליהם הגיבור - אינדיבידואל אך בעל תודעה מעמדית.

שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה; ואת המהירות אני מציין כשבח מוחלט (הרי "למען ירוץ הקורא בו" נכתב כבר בתנ"ך). ההנאה, כמובן, אינה בלתי קשורה לעובדה שאלו סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם אינה נפגעת מהקוסמופוליטיות של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות (ואקלימים) מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה ברורה: בעוד הסיפור הראשון הוא קומדיה מינית עכשווית, מהתלה רבת דמיון, הרי שהשני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין עולם שלישי לעולם ראשון (ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים, אבל זה יהיה לדחוק גוף חי למיטת סדום פרשנית). אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות; לא יותר. שכן המהפך המפתיע שמתחולל בשני אינו תורם באמת ל"אמירה" של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים, למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע ומהנה.

בכלל, אחרי קריאת שני כותרים שבחרו יוצאי הוצאת 'זיקית' - הקובץ הזה בעריכת קון, והספר 'השעה לילה' בהוצאת 'לוקוס' של שירה חפר - ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיקח לעצמה את הצבעים הקודרים־רציניים וקון את הצבעים העליזים. 'השעה לילה' הוא ספרות נוקבת. 'מייד אין אמריקה לטינה' הוא בידור אינטליגנטי. אבל אולי מוקדם מדי לאבחנות כאלה.

כך או כך, לספרות רהוטה, חכמה ובידורית יש בהחלט מקום. מה גם שתחת מסווה של "רצינות" מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביותר של הספרות. ובכל זאת אוסיף ואומר שאם הבחירה היא בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת - אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין: ספרות רצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו. •