הסיוט הטורקי שלנו

בדיוק במקום הפיגוע, במרכז השוקק של מדרחוב איסטיקלל, רחוב הקניות הראשי של איסטנבול, פגשה נעמה פלד רגע קטן של חסד. זה קרה באחד מסיורי הקולינריה בטורקיה שמנהלת אתר האוכל "בייגלה" אירגנה עם בן זוגה דודי כליפא.

היא ראתה ילדה רזה ויחפה, כנראה פליטה מסוריה, בשמלה פרחונית מלוכלכת, כשהיא עומדת מול דוכן שווארמה ומביטה כמהופנטת בשיפוד הבשר. "היא הייתה בקושי בת חמש", נזכרת פלד הפצועה ממיטתה במחלקה האורתופדית בבית החולים איכילוב, "ולא ביקשה כלום, רק עמדה והסתכלה. אבל המוכר לקח לחמנייה ארוכה, דחס לתוכה בשר והגיש לה. הילדה תפסה את המנה וברחה. וזה היה מחזה של חמלה ואכזריות. כי אם היא הייתה מתעכבת רק רגע להגיד תודה, קבצנים אחרים, חזקים ממנה, היו חוטפים לה את האוכל".

עכשיו היא מתייפחת. "וזאת בדיוק איסטנבול, מקום שבו אם אתה כלב רחוב, החיים שלך סבבה, ואם אתה חתול, אתה מלך העולם, כי הטורקים מתים על בעלי חיים ומפנקים אותם כאילו היו פרות קדושות בהודו. אבל אם אתה ילד רחוב רעב, צועני או פליט, החיים שלך בזבל. בועטים בך, מגרשים אותך. אדישים לכאב שלך. וכזו גם איסטיקלל – מעשה כל כך יפה של חסד. ואז דבר כל כך נורא כמו פיגוע שנאה".

זה היה הסיור השישי שהשניים הוציאו לאיסטנבול, חמישה חודשים לאחר הפיגוע הגדול בתולדות טורקיה שגבה 97 קורבנות ופחות משבוע אחרי פיגוע דמים נוסף באנקרה. "שמענו על הפיגועים וקראנו על ההרוגים והפצועים בתקשורת הישראלית והמקומית", אומר כליפא הפצוע שחולק עם פלד חדר וכאבים במגדל האשפוז באיכילוב. "אבל רק כשהמחבל התפוצץ לנו מול העיניים, הבנו את המשמעות. שכבנו על הרצפה, אנשים צרחו, זכוכיות נפלו, הלב כמעט התפקע מרוב אימה וחוסר אונים. ראיתי את החברים שלי מוטלים סביב. חלקם מתים. חלקם פצועים קשה. עשן ודם בכל מקום. עצמתי את העיניים וכל הזמן חשבתי, איך זה שדווקא אני חי, והם לא".

במדרחוב איסטיקלל, דקות אחרי הפיגוע. דודי כליפא: "כשהגיעו האמבולנסים, הם טיפלו בנו נהדר. ובבתי החולים הרופאים היו מלאכים"

זה קרה בשבת, מיד אחרי ארוחת הבוקר. "כל אנשי הקבוצה שכבו אחד ליד השני", משחזרת פלד. "רבע מטר ממני היה הרוג אחד, וקצת יותר רחוק ראיתי את ענבל שור זזה, ואת יוני שור מת. הם היו צמודים אחד לשני. בקצה האחר של הכיכר שכבה ניצה גולדמן לבד, כי אבי נעלם. הייתי מספיק ערנית להבחין שכמעט כל הקבוצה שלנו, 12 אנשים מקסימים שהוצאנו לטיול של כיף והנאה, נפצעו או נהרגו. זה היה נורא".

אנשים ניגשו אליכם?

"כן, כדי לצלם. היה להם דחוף לתעד ולהעלות לאינסטגרם יותר מאשר לקרוע את המעיל ולעשות חסם עורקים. מעולם לא ראיתי סרטונים של פיגועים או הוצאות להורג של דאעש. אני לא מסוגלת להסתכל בזוועות האלה. ופתאום אני וחבריי המתים והפצועים מככבים בסרטי סנאף. אנשים שלפו מצלמה לפני ששלפו בקבוק מים. שכבנו שם ואף אחד לא חשב שאולי צריך להנשים, ללטף, להזעיק עזרה. הדהים אותי שאישה פצועה שאיבדה את בעלה צורחת עד השמיים, ובן אדם מכוון לה פאקינג מצלמה לפרצוף".

איך הגבת?

חברי הקבוצה במסעדה האחרונה שבה אכלו באיסטנבול, לפני הפיגוע, צילום: פנינה גרינפילד

"דודי אמר לי: נעמה, תורידי את הראש, שלא תראי דברים שאת לא צריכה לראות ושלא יצלמו אותך. אבל אני הייתי חייבת אוויר, אז הרמתי קצת את הראש למעלה וראיתי במרפסת, ממש מול הפרצוף שלי, מישהו מכוון מצלמה".

קצת קודם, במהלך סיורי המסעדות, התבדחה החבורה שהצילומים מקלקלים את האוכל. "מרוב תיעוד המנות התקררו", אומר כליפא במרירות. "וגם בפיגוע, ממש כמו עם האוכל, קודם כל צילמו ורק אחר כך התקשרו לאמבולנס. וכך קרה שבני משפחה וחברים ראו אותנו בבי־בי־סי ובאל־ג'זירה עוד לפני שמשרד החוץ הודיע על ההרוגים והפצועים".

ההתחלה בבלוג

ברגל מרוסקת, עור תוף קרוע וכאבים ששום תרופה לא מסוגלת לשכך, נאחזים מדריכי הטיול שהסתיים באסון איש בבן זוגו. בחדרם הקטן, שדלתו סגורה מפני הסקרנים והתקשורת, הם מנחמים את חברי הקבוצה האבלים, מתבשרים על מצב הפצועים ומנסים להבין איך החוויה הקולינרית נחרבה לבליל של דם ומוות. "בגלל שהיינו כולנו יחד, חצי מטר מהמחבל שהתפוצץ והרג את החברים שלנו", הם אומרים בדמעות, "הכי קשה לנו עם השאלה למה אנחנו נשארנו בחיים, והם לא".

פלד וכליפא ביום שני השבוע, בהלוויית אבי גולדמן ז"ל. "שרנו איתו יחד 'החיים שלנו תותים'"

היא בת 45, לשעבר סמנכ"ל תוכן בתפוז, הוא בן 60, אב לשניים מנישואים קודמים ופנסיונר של בנק להשקעות. לפני שבע שנים נפגשו באתר היכרויות, הפכו לזוג וייסדו את בלוג האוכל הפופולרי שיום הולדתו השישי חל בדיוק ביום הפיגוע. "הבלוג פרץ את גבולות הרשת, ואנחנו התחלנו להיפגש עם הקוראים במסעדות ובאירועי אוכל", מבאר כליפא. "כדי שזה יהיה כלכלי, ייסדנו את 'מועדון בייגלה' שמציע הטבות בתשלום בתחומי הקולינריה ואירועי אוכל ויין שגורמים לאנשים להיפתח ולהיות שמחים".

למה דווקא אוכל?

"כי שנינו מגיעים מבית שהראה את האהבה שלו דרך הבישול", אומרת פלד. "אוכל הוא חלק מהתרבות שלנו, עוד מהתנ"ך, כשהמלאכים באים ושרה מכינה להם פיתות באוהל ופותחת שולחן. יש כל כך הרבה פתגמים על אוכל, ושירים וסופרים כמו שלום עליכם ובשביס־זינגר שמתארים אותו. אפילו חכמי המשנה קבעו שאם אין קמח, אין תורה".

בשנתיים האחרונות התפתח המיזם לסיורים קולינריים בטורקיה, "טיולים למיטיבי לסת", כפי שהוגדרו באתר. מדובר במסע בן ארבעה ימים בעקבות הכבש, הקבב והבקלאווה שהתקבצו בשווקים ובמסעדות איסטנבול מרחבי האימפריה העות'מנית. "זה לא רק סיור לגרגרנים", מחדד כליפא. "מה שמפעיל אותנו הוא האהבה הגדולה לטורקיה מול התסכול מהשיח הפוליטי עליה בישראל. ישראל מיוצגת רע באיסטנבול, והטורקים מצוירים בצבעים שחורים בישראל. אנחנו לא יכולים להילחם בזה ברמה המדינית, אבל במרחב הקטן שלנו אנחנו בהחלט יכולים לשנות את הגישה".

השיבה ארצה. ארונותיהם של שמחה דמרי, יונתן שור ואבי גולדמן ז"ל חוזרים לישראל

פרשת המרמרה וההתבטאויות הבעייתיות של ארדואן לא הרתיעו אתכם?

"בכל סיור לאיסטנבול המשתתפים מתמודדים עם שאלות בנוסח 'מה אתם, מטורפים? מכל המקומות שבעולם, מה איבדתם דווקא בטורקיה?' ובכל זאת הרישום נסגר במהירות, ובסיום הסיור המטיילים מבינים את הדבר הכי בולט: שאנחנו מאוד דומים לטורקים".

באיזה מובן?

"שני העמים שבויים בידי המנהיגים", אומרת פלד. "ברצותם, הם עושים שולם, ואז אפשר לחזור ולהסתער על טורקיה, וברצותם הם עושים ברוגז ומנתקים אותנו. כשאנשים שואלים אותי, ומה עם ארדואן, אני עונה, זה כמו שמישהו יחרים את ישראל בגלל שהוא לא אוהב את נתניהו. זה טיפשי. העם הוא לא המנהיגים שלו. אנשים תמיד שואלים אם בטורקיה יודעים שאני ישראלית, ואני אומרת, ברור. אני מספרת בטורקיה שאני מתל־אביב ומיד מדברת על רביבו. הם עפים על זה. רביבו הוא אליל הנוער שם".

אז את מרגישה בטוחה?

"אני מסתובבת הרבה בעולם ובפריז לא הרגשתי בטוחה או רצויה יותר. אני לא באה לטורקיה לעשות שלום עולמי. אני לא מלכת היופי. אני באה לתקן את העולם הקטן שלי. אני רוצה שישראלים יבואו לאיסטנבול, ועלי המלצר, שבחיים שלו לא פגש ישראלים, יגיד לעצמו, וואלה, הם דווקא חמודים החבר'ה האלה מישראל, יודעים לאכול, משאירים טיפ יפה. וכשהוא יחזור לכפר הקטן שלו על גבול סוריה, ששם הדימוי היחיד על ישראלים הוא משידורי אל־ג'זירה, הוא יהפוך לשגריר קטן ויספר לחברים שלו שיש ישראלים טובים, בדיוק כמו שאני מספרת לחברים שלי על מוסטפה ועלי וחוסיין משוק התבלינים".

בחודשים האחרונים טורקיה מתמודדת עם מתקפת טרור. לא קצת מסוכן להביא לשם ישראלים?

"אני מבינה את הפחד. כששמעתי על הפיגועים התכווצתי, הרי יש לנו אחריות כלפי חברי הקבוצות שלנו. אבל לא היינו מסכנים אותם ובטח לא את עצמנו. הפיגוע היה באנקרה. באיסטנבול אנשים אוהבים אותנו. הרחוב בעיר הידידותית הזו הוא לא המרמרה, ומוסלמים פנאטים יש בכל מקום, לא רק בטורקיה. זה כמו שיש פיגוע בירושלים, אז מה, לא תצאי לרחובות תל־אביב?" 

בעקבות החיים הטובים

הסיור שהסתיים בטרגדיה נקבע לחמישי שעבר. כמו באלו שלפניו, התמהיל האנושי כלל כאלה שחסכו סכום לא קטן לטיול של תרבות ואוכל לצד אנשים אמידים ובני זוג שחגגו ימי הולדת. היו שם יונתן וענבל מרום־שור, שטסו לאיסטנבול לחגוג את יום הולדתו ה־40. ניצה ואבי גולדמן, שיצאו לחגוג טיול קצר של קולינריה, ושמחה ואבי דמרי, שציינו יום נישואים. יונתן, אבי ושמחה נרצחו, בני זוגם נפצעו באורח קל וקשה. "אם היה משהו משותף לקבוצה הזו זה לא הכסף אלא אהבת החיים", מאפיין כליפא. "הם לא יצאו לטיול בגלל שהיו רעבים, אלא בגלל שהם אהבו אוכל טוב ואהבו את החיים הטובים".

הכרתם אותם לפני כן?

"הכרנו את ענת קמה ואת אבי וניצה גולדמן מטיול קודם. את כל השאר הכרנו רק בימים שהספקנו לבלות יחד לפני הפיגוע. הסיורים מאוד אינטימיים, הרי כולנו יחד סביב שולחן ארוך, במעבורת, במלון ובנסיעות, ולכן התחברנו מאוד. היו שיחות ובדיחות ולמרות הזמן הקצר, נוצרה תחושה של היכרות ממושכת".

פלד: "זו הייתה קבוצה מיוחדת שהתגבשה כמעט מיד. הייתה אווירה נורא עליזה, מחבקת, סוערת, נהנתנית. כל הזמן צחקנו. אני זוכרת שכתבתי לכולם בקבוצת הווטסאפ שיביאו מזוודה ריקה, כי מניסיוני, אנשים קונים המון מוצרים ומזכרות בשווקים ובחנויות האוכל. אבל הפעם הזו, כבר ביום הראשון הם קנו את כל איסטנבול. בשלב מסוים אמרנו שאם תישאר שם אבן, זה יהיה נס. חוץ ממסגד או מעבורת, הם פשוט קנו הכל. כשנכנסנו לחנות ותיקה של רחת לוקום, שמארחת תיירים מכל העולם, המוכרים היו בהלם. הם פירקו את החנות. אני זוכרת ששמחתי שלקחנו אותם לקניות אחרי הארוחה. אם היינו רעבים, היינו קונים גם את המוכרים. הכל היה פאן, הנאה, שמחה. לא שמענו שום תלונה, רק דברים טובים. החברים קנו מתנות להורים, לילדים. במיוחד שמחה דמרי. עמד להיוולד לה נכד, ובגלל שהיא לא ידעה אם זה בת או בן, היא קנתה מתנות כפולות בכחול ובוורוד. היא הייתה שמחה הנעלמת. אחת לכמה שעות גיליתי שאבד לי צאן מרעיתי. הייתי חוזרת אחורה ורואה את שמחה רוכשת. היא הייתה מאושרת, כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים".

כליפא: "היו שם זוגות נורא יפים ואוהבים, נשואים הרבה שנים ובכל זאת הולכים יד ביד, הוא מחזיק לה את התיק, קונה לה תכשיט, קונה לה שטיח. היא מחבקת ומלטפת. היו שמחת חיים וסקרנות והנאה פשוטה, לא מתייפייפת".

וזה מנחם?

"במידה מסוימת. כי ערב לפני הפיגוע היינו ב'מיקְלָה', המסעדה הכי טובה באיסטנבול ואחת ממאה המסעדות הטובות בעולם. זה היה כמו ליל סדר חגיגי. אירחו אותנו שם מכל הלב והגישו ארוחת טעימות מופלאה. אני חושב שהערב הזה היה הערב הכי יפה מכל אירועי 'בייגלה'. הגישו לנו שבעה סוגי יינות. היינו שיכורים לגמרי, אכלנו את האוכל הטעים בעולם, דיברנו, צחקנו. כן, יש בזה נחמה מסוימת. שלפחות לפני הטרגדיה, אנשים שמחו ונהנו".

גם פלד נאחזת ברגעים קטנים של עונג. "על הסיפורים שכולם סיפרו שם ועל האהבה הגדולה של ניצה ואבי ושל יוני וענבל. על היחסים הכל כך מיוחדים בין רותם לאמא שלה יהודית, עד שחשבתי גם אני צריכה לקחת את אמא שלי לסיור הבא באיסטנבול. על הרגע הזה שבו אבי הציף את החדר בפרחים ונרות לרגל יום הנישואים, וכולנו חשבנו איך לדפוק להם בדלת ולהפריע לזוג הצעיר. אני נוצרת את הרגעים האלה ומזכירה אותם לעצמי. האם זה מנחם? לא בטוח".

מה עוזר?

"המחשבה על הערב האחרון, כשנסענו מארוחת הערב למלון. היינו שיכורים מאוד. לא היה לנו דם בגוף, רק אלכוהול, ופתאום אבי גולדמן החליט שהוא מלמד אותי את השיר 'החיים שלנו תותים'. זה היה קורע. הוא שר, וכל רגע ניצה הצטרפה: 'תותים', 'תותים'. אבי של שמחה ישן, אבל בכל פעם שהיו 'תותים' בשיר, הוא התעורר ואמר, 'תותים!' וחזר לישון. היה שם איזה וייב מטורף, אופוריה. נכנסנו למלון במין דיצה כזו, כאילו אנחנו מתאמנים על שירת החיים. וכשנפרדנו בלובי אבי שוב פעם אמר, והפעם ברצינות, החיים שלנו תותים. ולמחרת זה קרה".

הם השכימו לארוחת הבוקר באותו יום שבת, במסעדה שמתמחה במאכלי הים השחור. סעדו יחידים במבנה עתיק וציורי את המנות שהוכנו במיוחד עבורם. "ואחר כך יצאנו למסעדה במרחק 300 מטרים משם לאכול כופתאות בשר מופלאות, כי זו הייתה ארוחה מתגלגלת. לרגע עמדנו בקרן הרחוב, ואני הסברתי להם לאן אנחנו הולכים ומה נראה ונטעם".

הדרך הקצרה עברה באיסטיקלל, מדרחוב גדול, צבעוני, שמשני צידיו חנויות ומסעדות, ולהקות נגנים וליצנים משמחות אותו מראשו ועד קצהו. "בדרך כלל המקום הומה אדם, נוצרים, מוסלמים ותיירים", מאפיינת פלד. "אבל כשהלכנו בו באותו בוקר הרחוב היה ריק. זה היה מוזר".

אולי בגלל הפיגועים?

"היו התרעות, אבל אנחנו לא ידענו. הסתובבנו שם, קבוצה יחידה מישראל. דודי ואני הלכנו מחובקים, ופתאום הסתכלתי אחורה וראיתי זוג עיניים שחורות מסתכל עליי. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, וככה שוב ושוב. חלפה בי מחשבה, כמו נוצה, למה האיש הזה נדבק אלינו? ואחר כך הסתכלתי קדימה. ראיתי ילדה עם מעיל דובון ורוד, ואז שמעתי בום. תמיד אומרים שהרעש של פיצוץ בפיגוע נורא עוצמתי, אבל אני לא שמעתי רעש חזק. רק בום כזה, כמו טפיחה על פח. היה לי בלק־אאוט לכמה שניות. ואז פתחתי את העיניים, שמעתי צרחות, ראיתי עשן ואת הראש של המחבל מתגלגל על הכביש".

הרגעים הבאים התנהלו כמו סרט רע. "רסיס חדר לרגל שמאל שלי ויצא מהצד השני. שכבתי על הכביש ולא יכולתי לזוז. מרחוק ראיתי את רותם ויהודית, שוכבות אחת ליד השנייה, ויהודית, שהייתה פצועה קשה, מחזיקה ולא עוזבת את רותם. היא שאלה אותי, את בסדר? ולא יכולתי לענות. ענבל ויוני שכבו אחד ליד השני, וניצה לא מצאה את אבי שהיה רחוק ממנה. חשבתי שאסור לה להיות בודדה ברגעים כאלה וניסיתי לזחול אליה, לחבק אותה, אבל לא הצלחתי. הרגליים היו משותקות".

הרחוב הריק התמלא מיד. סוחרים ועוברי אורח, צוותי הצלה וקרעי נייר מתעופפים ברוח. "התחלתי לשמוע צרחות", משחזר כליפא. "זה היה הכי קשה. כולם צרחו. גם הסוחרים בחנויות. התחלתי לחפש את החברים שלנו וחיכיתי לאמבולנס. חצי שעה לקח להם להגיע. אצלנו מתורגלים באירועים כאלה. בתוך כמה דקות כל צוותי ההצלה בשטח. אבל באיסטנבול שכבנו חצי שעה על הכביש וחיכינו. פצועים הספיקו לשלוח הודעות להורים, לקונסוליה, למלון. זה היה הזוי. אבל כשהגיעו האמבולנסים, הם טיפלו בנו נהדר. ובבתי החולים הרופאים היו מלאכים, לא פחות. הכל היה כל כך מקצועי, כל כך רגיש ואדיב. אני זוכר שסגן המושל של איסטנבול הגיע להתנצל בפנינו. הוא אמר שהממשלה תספק בשמחה כל סיוע שנבקש. הוא אפילו הציע לנו מטוס להסיע את הפצועים לארץ. היחס אלינו היה המשך ישיר למה שחווינו באיסטנבול לפני הפיגוע".

הייתה חברת פרלמנט שצייצה בטוויטר שהיא מייחלת למות הפצועים הישראלים.

"זה היה מגעיל. אבל גם אצלנו יש חברי כנסת שאומרים שטויות. גם אצלנו לא חסרים הזויים שכותבים בפייסבוק שלשרוף משפחה ערבית זה לא פיגוע טרור. אז אומרים. כמוהם, גם היא לא מייצגת את עמדת הרוב. רק את עצמה".

החזרה הביתה

יותר מיממה הם שהו בבית החולים באיסטנבול עד שהגיעו אנשי מד"א ופיקוד העורף להשיבם הביתה. "ובזמן הזה אנשי הקהילה היהודית לא עזבו אותנו", מתרגשים השניים. "הם לא הכירו אותנו ולא ידעו מי אנחנו. רק שמעו שיש פצועים מישראל ופשוט הגיעו לחבק. ולא לחצי שעה, קפה וללכת, אלא לשעות ארוכות. הם היו מאוד מאורגנים. המטה שלהם שלח אנשים לכל בתי החולים וציוות מתנדבים לכל מיטה. 12 שעות ויותר הם ישבו מחוץ לדלת והיו לרשותנו. עידכנו על מצב הפצועים ועל ההיערכות בישראל, ופשוט היו עוגן".

"ברגע שהגעתי לבית חולים הצטרף אליי אדם בשם איזט פינטו מהקהילה היהודית, שהשאיר בבית אישה וילד קטן ולא עזב אותי במשך 12 שעות", מספרת פלד. "הוא אמר לי, אני כאן עד שתגידי לי ללכת. או עד שתלכי".

המשטרה המקומית חקרה אתכם?

"באו שוטרים ושאלו כמה שאלות והביאו לי תמונות של המתים כדי שאוכל לזהות אותם, כי בני הזוג היו בניתוח או בטיפולים. זה היה כל כך קשה. ממש רגעים איומים. בחוץ הסתובבו פרמדיקים ושוטרים ומתנדבי הקהילה היהודית, אבל בחדר היו התמונות הנוראות. אחר כך לקחו אותי לצילום רנטגן וראיתי את ענבל ממתינה לניתוח. היא אמרה לי, נעמה, עכשיו הכל הולך להשתנות, עצמה את העיניים ונלקחה פנימה".

"ידענו שיהודית פצועה מאוד קשה, ואף אחד לא היה מוכן להגיד שהיא לא בסכנת חיים", דומע כליפא. "אני זוכר שכל הזמן אמרתי לעצמי, מה שאנחנו יודעים אנחנו יודעים, שלפחות מכאן לא יהיה יותר גרוע. התפללנו על הפצועים ובכינו על ההרוגים. לא יכולנו להאמין שהאנשים שרק כמה שעות קודם לכן חגגו איתנו סיימו את החיים בצורה כל כך טרגית".

ובערב המריא מטוס ההרקולס לישראל. בבטנו הונחו שלושת ארונות ההרוגים עטופים בדגלי ישראל, בחלקו הקדמי שכבו הפצועים, ומאחור, קרועים בין האבל על המתים לדאגה לפצועים, ישבו בני המשפחה והחברים. לאורך כל הטיסה נדדו אנשי הצוות הרפואי בראשות ד"ר יורם קליין, מנהל מערך הטראומה של בית החולים תל־השומר, ואנשי פיקוד העורף בראשות אל"מ ניר ברקת בין הפצועים לבני משפחותיהם, טיפלו ועידכנו, עודדו והרגיעו.

ולמחרת היו ההלוויות. "אם הייתי יכולה, הייתי מגיעה לשלושתן", מתייפחת פלד. "מאוד־מאוד רצינו לעשות לפחות את המעט הזה. אירגנו לנו הסעה מבית החולים ויצאנו להלוויה של אבי גולדמן על כיסא גלגלים. היינו אמורים להמשיך להלוויה של יונתן בקבוצת שילר, אבל לא הספקנו בגלל הפקקים".

פגשתם שם פצועים אחרים?

"כל מי שהיה מסוגל, הגיע. והיה כל כך קשה, פיזית ונפשית, אבל היה לי חשוב לראות את ניצה ולהגיד לה שראיתי את אבי ושהוא היה שלו ויפה גם במותו. אמרתי לה שכשבן אדם נפטר, בפנים שלו נחקק המיצוי של כל מה שהיה בחייו. וככה אבי מת. עם החיוך הזה, של 'החיים שלנו תותים'".

עשרות הודעות דאגה והשתתפות בצער התקבלו אצל פלד וכליפא מבלוגרים וחברים טורקים. "שלחנו להם תשובות מרגיעות והבטחנו שנמשיך להיות ידידים למרות הפיגוע", אומר כליפא. "אנחנו כל הזמן מדברים איתם, אנחנו בני אדם, וגם במעשה הזה של השתתפות בצער יש פוטנציאל של פיוס".

אתה כועס על הטורקים?

"לא. אין בי כעס. אני רק מצטער בשבילם".

פלד: "כשאזרח אמריקאי נרצח בטיילת ביפו, כועסים על הישראלים? אני רק מצטערת כי פיגועים כאלה מרוקנים את איסטנבול, והפרנסה של הטורקים נפגעת. זה בדיוק כמו שאני מצטערת עלינו. כשיש פיגוע, ירושלים היפה מתרוקנת".

יש איזו חרטה שיצאתם לשם מלכתחילה?

"ואם היינו נוסעים לפריז ונקלעים לפיגוע, לא היינו מתחרטים? אי־אפשר להעביר את החיים בשאלות של אם ואילו. ברור שאם הייתי חושבת שהטיול שם מסוכן, לא הייתי מוציאה אותו או יוצאת בעצמי. הרי אני לא מתאבדת שיעית. המטרה שלי הייתה שאנשים ייהנו. שאנחנו ניהנה. המטרה לא הושגה, לצערי. ועכשיו לי ולדודו יש מסע מאוד קשה לעבור ביחד. בינתיים כל מה שאני רוצה זה לנוח מהעולם. לישון סוף־סוף. כי לא רק הרגל שלי מרוסקת. גם המוח והלב".

כשתחלימו, תחזרו לסיורי קולינריה באיסטנבול?

"יעבור עוד הרבה זמן עד שאוכל לשוב ולדרוך באיסטיקלל", אומרת נעמה בשקט. "המחשבה הזו קשה וכואבת. אני צריכה לנוח גם ממנה".

"אם אגיד שלא אחזור לבקר בטורקיה ובאיסטנבול, אעניש את עצמי. אני לא מרגיש שמגיע לי עונש כזה. אני מסתכל על החברים שלי בטורקיה שמתקשרים אליי כל יום בדאגה כנה ומציעים עזרה, ובחברים שלי מישראל שלמרות הפציעה והכאב מדברים על הטורקים בידידות, ואני אומר, למרות מה שקרה לנו, אני מאוד אוהב את טורקיה. אין לי ספק שאחזור אליה שוב. אני רק לא יודע מתי". •

לכל הכתבות והטורים מגיליון סוף השבוע לחצו על שער העיתון