שעון החול הלך והתרוקן. הרופאים העריכו שנשארו לו ימים ספורים בלבד. ואז, הודות למעורבותו של החולה בניהול מחלתו הסופנית, בשילוב רופאה שהגדילה ראש, חשבה מחוץ לקופסה ו"התאבדה" כדי למצוא עבורו פתרון תרופתי־ניסיוני – פרופ' סטיבן פלאוט (65) חזר לחיים, ואפילו לחיים פעילים ואיכותיים.
"החולה הזה איתגר אותי", מספרת ד"ר אביבית פאר, אונקולוגית בכירה המטפלת בגידולי דרכי השתן במרכז הרפואי רמב"ם ומנהלת את מערך המחקרים הקליניים באונקולוגיה בבית החולים. "סקרנותו האינטלקטואלית גרמה לו להתעמק במחלת הסרטן שלו, ללמוד עליה הכל, כולל טיפולים מקובלים וניסיוניים, ולא לחשוש מהם, הגם שחלקם רעילים ומסכני חיים. בכל רגע נתון הוא היה מודע היטב לסיכוי, אבל גם לסיכונים. אפשר לומר שיחד הצלנו את חייו".
"לא היה רמז"
המחלה התגלתה לראשונה בשנת 2000. "עברתי בדיקה רוטינית בערמונית, ואז התגלה באקראי, על הדרך, גוש בגודל 6.5 ס"מ בכליה", מספר פלאוט, פרופסור ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת חיפה, נשוי ואב לשלושה. "יותר משנבהלתי, הופתעתי, כי זה הגיע משום מקום. הייתי פעיל, ספורטיבי, ולא היה רמז לבעיה רפואית".
הוא נשלח לסבב בדיקות ואחרי שהתברר סופית כי מדובר בסרטן, נשלח לכריתת הכליה שעליה הגוש הסרטני. "התאוששתי מהניתוח באופטימיות גדולה. לסוג הסרטן שלקיתי בו אין ממאירות גבוהה, כך שקל היה לי לשכנע את עצמי שהבראתי ושהמחלה מאחוריי", הוא מספר. וכך, למשך 11 שנים, חזר פרופ' פלאוט לחייו באקדמיה, השתתף בכנסים מדעיים ברחבי העולם, המשיך לעשות ספורט, ולמעט ביקורות שגרתיות שהלכו והתמעטו - שכח מהמחלה.
שנת 2011 סימנה את התפנית לרעה. "זה היה בחורף", הוא משחזר. "פיתחתי קשיי נשימה. ייחסתי אותם לשפעת או ברונכיט, והמתנתי שזה יחלוף מעצמו". אלא שאחרי כמה שבועות נוספו לקוצר הנשימה חולשה ותחושת לאות. "בשלב הזה כבר פניתי לרופא המשפחה. בגלל הרקע האונקולוגי שלי הוא מיהר להפנות אותי לשיקוף חזה", הוא מתאר. בהדמיה נתגלו נוזלים בין הצלעות לריאה. "החשד המיידי היה שמדובר בדלקת ריאות, אבל לא לקחו סיכון ובזמן ששאבו לי את הנוזלים שלחו מהם דגימה למעבדה", מספר פרופ' פלאוט. התשובה הקשה הייתה שמדובר בגרורה. הוא הופנה למרפאה האונקולוגית ברמב"ם. "הרופאה ישבה איתי ועם אשתי, שמרגע זה הייתה שותפה מחויבת ומוחלטת בניהול המחלה, והסבירה לנו שהטיפול הנהוג בסרטן כליה גרורתי הוא ביולוגי. היא המליצה לי על תרופה שלמזלי, רק שנתיים קודם לכן נכנסה לסל הבריאות", הוא מספר. ארבע שנים טופל פלאוט בתרופה, שהצליחה לצמצם את גודל הגרורה – אבל גרמה לתופעות לוואי לא פשוטות. "המשכתי בשגרה, הרציתי באוניברסיטאות בארץ ובעולם, השתתפתי בכנסים, עשיתי מחקרים, אבל סבלתי משורה של תופעות איומות: עלייה בלחץ הדם בשיעור מסכן חיים שרק תרופות הצליחו לאזן, תת־פעילות של בלוטת התריס, בעיות קשות בקיבה ובעור, פגיעה משמעותית בחוש הטעם ועוד, אבל הבנתי שזו המשוואה להצלת חיי, ושאין לי חלופה".
ואז, לפני שנה, פגה בבת־אחת יעילותה של התרופה הביולוגית. "הרמז לחזרת המחלה היה שבעיות הנשימה חזרו", הוא מתאר.
"בשורה של הדמיות שסטיבן עבר הבחנו במאי 2015 בהחמרה ניכרת ומסכנת חיים במצבו. הגידול, שקודם הצטמצם, תפס את כל שטח סביבת הריאה. הוא למעשה הוגדר חולה סופני", מסבירה ד"ר פאר.
מצבו של פרופ' פלאוט הידרדר במהירות. "נזקקתי לחיבור רצוף לבלון חמצן, הלכתי ונחלשתי, איבדתי לגמרי את התיאבון, היו לי שלשולים קשים, ובתוך שבועיים הפחתתי 15 ק"ג ממשקלי. כל כך נחלשתי שאפילו מהמיטה כבר לא הורידו אותי. בפעמים הבודדות שניסו להושיב אותי על כיסא, הגוף שלי, שכל שריריו התרפו, נשמט הצידה כמו בובת סמרטוטים. הגעתי לתת־משקל ונראיתי שכיב מרע. הבנתי לבד שאני בסכנת חיים, והרופאים הסבירו לי שזה אכן המצב. התלבטתי אם לעבור להוספיס ציבורי או להישאר בביתי", סיפר.
חרף ההחמרה במצבו, הרופאה שלו סירבה להרים ידיים. "בהתחלה חשבנו לנסות טיפול קו שני בתרופה ביולוגית אחרת, אך יכולתה להסיג את הגרורה ולצמצם אותה צנועה - כך שהסיכוי שתאריך את חייו לאורך זמן לא היה ממש ריאלי - ומנגד, רעילותה גבוהה. לכן כשם שעלתה, כך ירדה האופציה הזו. ואז החלטנו לנסות טיפול אימונולוגי, שאושר אז רק לחולי מלנומה ורק בהמשך ניתן לסוגי סרטן נוספים. נאלצתי להילחם על מנת להשיג את התרופה, ובסוף קיבלתי אותה במסגרת טיפולי חמלה מחברת התרופות. מעבר לכך, זו הייתה דילמה מקצועית לא פשוטה: היו רופאים שהזהירו אותי שהטיפול הזה עלול לעלות לו בחייו. אבל סטיבן, שהבין שאין לו מה להפסיד, עודד אותנו לרוץ איתו על הפתרון התרופתי הזה, וזה מה שבסופו של דבר ניצח את הדילמה", מתארת ד"ר פאר.
טיפול משולב
הטיפול ניתן אחת לשבועיים בעירוי לווריד. "בכל פעם שהייתי צריך לקבל את הטיפול נלקחתי באמבולנס הלוך ושוב. הייתי כל כך רזה, שלא פעם הפרמדיק נשא אותי על ידיו למחלקה", סיפר.
מעודד מהסיכוי שנמצא, החליט פרופ' פלאוט לעשות צעד נוסף. "על פי הפרוטוקול הרפואי, כדי למקסם את תגובת הטיפול יש צורך לצרף תרופה נוספת, רעילה כשלעצמה אבל יעילה. לאור מצבי החלטתי לפחות לנסות טיפול משולב, שאדע שנלחמתי על חיי עד הקצה", הוא מסביר.
הרופאים נעתרו לבקשתו, אף שידעו כי הם עלולים לסכן אותו. "הסברנו לו, למרות שלא היה צורך, ששילוב בין שתי התרופות מכפיל את כמות הרעילות, ולא בטוח שגופו החלש יוכל לעמוד בזה, אבל הוא היה נחוש ואיתגר אותנו לנסות", מסבירה הרופאה. הוא עבר הדמיה לפני הטיפול הראשון וחודש אחריו. "זה היה מדהים", מתארת ד"ר פאר. "מצבו השתפר פלאים, ממדי הגידול הצטמצמו, גופו התחזק, והוא כבר לא הזדקק לחמצן. אחרי שלושה חודשי טיפול 50% מהגידול נעלמו. אחרי שלושה חודשים נוספים 90% מהגידול נעלמו לחלוטין", היא מספרת.
פרופ' פלאוט הלך והתאושש. "כבר בחודש הראשון נפרדתי מהשימוש בחמצן והתחלתי להסתובב בבית. התיאבון חזר, השלשולים פסקו, וככל שהתקדם הטיפול התחלתי לחזור לעצמי ולכוחות שלי". אלא שאז הוא נאלץ לעבור התמודדות נוספת כשלקה באירוע מוחי קל, שלא ברור אם קשור לתופעות הלוואי של התרופות: "זה כבר סימן אתגר ענק, להתמודד במקביל עם שני משברים בריאותיים, אבל כבר חזרה לי האנרגיה, ספירת הדם עלתה, התנפלתי על הקריאה והכתיבה, הרביתי גם לשוחח, דבר שנמנע ממני בחודשי הגסיסה, ושבתי בהדרגה לפעילות כמעט מלאה. עכשיו בכל יום אני צועד לפחות 3 ק"מ, חלקם בעלייה, מתעמל בבית ובמכון ומרגיש חי ואנרגטי".
