שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אישה לבדה": להביט במציאות בכל מחיר
    רצף אסונות אישיים שפקדו את הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן הוציאו אותה לבחינה של גבולות אישיים, גיאוגרפיים ופוליטיים. "אישה לבדה" מסכם עבודה תיעודית יוצאת דופן, מניו זילנד ועד לשטחים ומטיחה בפני הקורא מציאות בלתי נסבלת, אך חשובה מאין כמוה

    אילנה המרמן, סופרת, עורכת ומתרגמת, היא מה שקבוצות פוליטיות מסוימות מכנות "סמולנית", שם גנאי לאבטיפוס של שמאלנית מצויה – אשכנזיה, משכילה, פריוולגית בעלת מודעות פוליטית גבוהה ופעילת שמאל העוסקת כבר עשורים בפעילות פוליטית נגד הכיבוש. אולם מעבר לסטריאוטיפ, המרמן היא אישה ליברלית והומניסטית בכל רמ"ח איבריה, והספר החדש שלה, "אישה לבדה", מציג את תפישת עולמה ופעילותה האנושית למען פלסטינים. המרמן אינה עוסקת ישירות ב"מצב" ואינה מצליפה את עמדתה הפוליטית. היא רק מתעדת את המצב האנושי של אותם אנשים שקופים שאנחנו מעדיפים להסיט מהם את המבט. עיקר כוחה טמון בהתמדה וברצון לדעת.

     

    גם המחזיקים בדעות שמאלניות ביחס לסכסוך אינם ממהרים להתנדב ולסייע על בסיס שוטף לאותה אוכלוסיה עצומה המצויה במצוקה תמידית. בעוד רובם היה פשוט רוצה לפתור את הבעיה הפלסטינית, המרמן רוצה לפתור בעיות עבור הפלסטינים, להמתיק במשהו את מצוקתם גם אם זה לקנות לילדים ממתקים ולקחת אותם ליום כיף בגן החיות בירושלים. זוהי אינה פעילות הומניטרית, אלה פעולות הומניסטיות היוצאות מתוך לב רחב ועמוק, לב שהוא בעיקרו בעל מצפון אנושי ויושרה הרבה לפני כל עמדה פוליטית.

    "אישה לבדה". מסע סיזיפי ()
    "אישה לבדה". מסע סיזיפי

    "אישה לבדה" הוא אוסף של רשימות שנכתבו במשך כשלושים שנה, אך נקודת המוצא של הספר היא בתחילת שנות האלפיים. אז פקדו את המרמן רצף של אסונות אישיים, בהם איבדה את בן זוגה ואת אחותה היחידה. המשבר האישי אשר לדבריה גרם לה "לרצות לרדת מהעולם" הוביל אותה למסע לקצווי תבל – לניו זילנד ולכפרים בגדה המערבית, שלמרות קרבתם הגאוגרפית גם הם מצויים בקצה התבל.

     

    הספר נע על שני צירים מרכזיים: הציר האחד הוא הסיפורים האנושיים על פלסטינים הכלואים בעזה ויו"ש, שתנועתם מוגבלת וחייהם נטולי תקווה. הציר השני הוא חייה של הכותבת, בת דמותה של המרמן, שהבדידות הנכפית עליה עם מות יקיריה אינה מרתיעה אותה אלא דוחפת אותה לחפש לבדה את אושרה בדרך ייחודית. במקום להתרפק על סביבתה הקרובה ומעגלי התמיכה הטבעיים היא מרחיקה לכת אל המחוזות הרחוקים ביותר. מול אנשים זרים היא מוצאת לה נחמה.

     

     

    במגזרים מסוימים המרמן היא כמו סדין אדום, ממש כמו מכונית הפורד פיאסטה האדומה שעימה היא נוסעת בין הכפרים והערים הפלסטיניות כדי להושיט יד, להבריח פועלים קשי יום בתא המטען של המכונית מעבר למחסום או לקחת ילדים לבילוי ראשון בחוף הים. היא שם בתפקיד העד המספר את עוולות הכיבוש המקוממות. המרמן אינה מטיפה ואינה מזדעקת, היא פשוט מתארת בלשון אלגנטית ומדודה חוויות אנושיות בלתי נסבלות שקורות לאנשים שיש להם שמות ופנים.

     

    המימד האישי אינו נחלת צד אחד בסיפור, שכן המרמן אינה מתחסדת או מסתירה את חולשותיה האנושיות. בגילוי לב היא מתארת את חוסר הסבלנות או חוסר הנוחות שפוקדים אותה מול האנשים שלמדו לדפוק על דלתה ולבקש את עזרתה. ההוגנות, הכנות כמו גם התסכול אינם מגויסים לאידאולוגיה, הם חלק בלתי נפרד מחייה.

     

    המרמן שייכת למעגל מצומצם של כותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס אשר בעקשות בלתי מתפשרת אינם מרפים ומספרים את מה שרובנו היינו מעדיפים לא לדעת. הם מכריחים אותנו לדעת שזה קורה, והעדויות חשובות מעצם הצטברותן. כי אין בסיפורים חידושים מסעירים. להפך, יש בהם חזרתיות מטרידה: עוד עציר שמחכה חודשים ארוכים להגשת כתב אישום שלא מגיע, עוד בחורה חולת סכרת שצריכה להגיע לבית חולים לטיפול והאישורים מתעכבים, עוד אסיר שזקוק למשקפיו שנשברו.

     

    פרקים רבים בספר מוקדשים למנגנונים הבירוקרטים עימם מתמודדים הפלסטינים. מהרגע שמנגנונים כאלה נולדים, הם פועלים מתוך מטרה אחת – להנציח את קיומם. כך הם מסתאבים ומתלפפים סביב כל אדם באשר הוא. מנגנוני הכיבוש אינם שונים מכל מערך בירוקרטי אחר. כוחם שרירותי, אלים ומקומם. בניגוד למקביליהם האזרחיים, החשופים לביקורת אזרחית, הרי שמנגנוני הכיבוש נסתרים מן העין. הם פועלים מעבר לחומה ומי בכלל יתעניין בקורבנותיהם.

     

    המרמן מתארת לא מעט את השרירותית הבלתי נסבלת של בירוקרטיית הכיבוש שיש לה שני תפקידים מרכזיים: לאמלל ולהמאיס את חיי הפלסטינים ולאפשר לאנשים מאחורי המנגנון מקום מוגן להסתתר בו. העוול והאיוולת אינם נובעים מרוע ליבם של האנשים עצמם, זהו רק תוצר של גלגלי המערכת הבירוקרטית שאותה, כידוע, קשה להכניע.

     

    כך מדי פעם, באותה שרירותיות בלתי צפויה יכול לצוץ פקיד רחום או שופט נאור שיקל על הסבל ויקצר תהליכים. פתאום מפציע שומר שמאשר העברת כסאות ממתחם האורחים הישראלי המיותם בבית המעצר למתחם האורחים הפלסטיני ההומה אנשים היושבים על הקרקע בהעדר כסאות. קיומם של פקידי כיבוש ישרים וטובי לב לא נועד לרכך את התמונה או להראות שיש כיבוש נאור. להפך, הוא רק מוכיח עד כמה המנגנון קם על יוצריו, ועד כמה נוח להם להסתתר מאחוריו התקנות והחוקים. אדם כלשהו נמצא בחזית מול האוכלוסיה הזו, ובמקרה או שלא במקרה הוא עשה או לא עשה באותו יום מעשה טוב.

     

    בניגוד לעמדה המתריסה המאפיינת את פעילותה של המרמן, הרי שסגנון הכתיבה שלה נקי, רהוט ומאופק. למרות המעורבות האישית במהלך הקריאה, על סממני הוידוי המשובצים בה, קיימת גם תחושת מרחק והדרת כבוד כלפי מלאכת אריגת המילים ההופכת לטקסט.

     לא מעט מתחושת הריחוק נובעת מהעובדה שהמרמן בחרה לכתוב את זכרונותיה בגוף שלישי. תחושת המרחק הזו מצטלבת עם הבדידות הגדולה שעוברת כחוט השני לאורך כל הספר - החל בשמו של הספר, "אישה לבדה" , דרך רכיבת האופניים המפרכת והאהובה עליה וכלה במעשה הכתיבה שהוא, כידוע, מעשה שנעשה בבדידות.

     

    המרמן טוענת כי עצם ההתרסה ובדיקת הגבולות הפיזיים, הגאוגרפיים והנפשיים הם שמעניקים לה תחושות חירות וחיות חריפות. "החירות שהיא לוקחת לה בארץ המשעבדת הזאת, החירות שהייתה לה בינתיים להשקפת עולם ולמקור שמחת חיים", היא כותבת. ועם זאת, הבדידות מהדהדת מכל סיפור ומכל פרק. המסעות שנועדו לפוגג את הבדידת רק מסמנים ביתר שאת את קיומה. בניו זילנד או בגבעות יהודה ושומרון, שונותה וזרותה של הגיבורה אינם ניתנים לטשטוש. אישה לבדה במחסום, אישה לבדה בחברון, אישה לבדה בארץ המַאוֹרים .

     

    "מה יש לך לחפש שם?", שואלים אותה והיא בשלה ממשיכה להתנייד, חשופה ונחושה בשם כל מי שאינם יכולים לנוע. ההתרסה האמיתית של המרמן היא הבחירה שלא לברוח מהבדידות, לחוות אותה עד תום ולא לפוגג אותה. אם היא ננטשה על ידי יקיריה, אז היא הולכת ומשכללת את יכולתה לשאת את הבדידות כאקט של התחסנות מפניה. כמאמר השיר של מיכה שטרית, "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה". התנועה של המרמן אל מחוזות נידחים בעולם ובישראל הם מסעות מסקרנים ואמיצים מאוד. מסעות אל לב הבדידות האנושית.

     

    "אישה לבדה", אילנה המרמן. הוצאת "אחוזת בית", 302 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
    המרמן. מסעות לא שגרתיים
    צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
    לאתר ההטבות
    מומלצים