רוצים לעודד את הילד? ותרו על "מדהים"

למה קיבלת רק 98 ולא 100? ממך כבר לא ייצא שום דבר, למה אחותך עושה מה שאומרים לה ואתה לא? - רובנו שמענו את המשפטים הללו מהורינו כשהיינו ילדים, ובכל זאת, למרות הביקורתיות הקשה, יצאנו בסך הכול לא רע, נכון?  יועצות ההורים ממליצות באופן גורף לעודד את הילדים שלנו, אבל האם זה באמת כל כך קריטי? ובכלל, איך נדע לעודד, אם אנחנו גדלנו על ביקורתיות?

קראו עוד:

כשהילד אוהב את הגיבור הרע - מה זה אומר?

מה ההתמכרות שלכם לנייד עושה לילדים?

להשאיר את התינוק אצל סבתא ולטוס לרומא

אנחנו חיים בחברה מאוד ביקורתית. רבים מאיתנו מפתחים קול פנימי ביקורתי מאוד, ורוב הזמן עסוקים בהלקאה עצמית על מה שלא עשינו בסדר ואיפה טעינו - גם אם יצאנו די בסדר. תארו לכם שבמקום הקול המעצבן הזה, יישב לו בראש שלנו קול קטן מעודד, שיאמר לנו כמה אנחנו טובים ומוצלחים, מסוגלים ויכולים. הקול הזה הוא קולו של הביטחון העצמי. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים עם ביטחון עצמי, עלינו לעזור להם לגדל את הקול הפנימי הזה. איך עושים את זה? בעזרת עידוד.

הבעיה שאנחנו ממשיכים לנהוג עם ילדינו כמו שנהגו איתנו. אנחנו שבים ומתלוננים באוזניהם: למה לא הרימו את הגרביים מהרצפה, למה לא פינו כלים מהשולחן ולמה זרקו את התיק בסלון. הבעיה היא שכשמתמקדים בשלילי - הוא גדל. כשאומרים לילד "אתה בלגניסט", הוא גם מאמין שהוא כזה.

כל הזמן מתלוננים ונוזפים? מספיק!(צילום: shutterstock)

אם נשים לב יותר לדברים שהילדים עשו בסדר ולא נקבל אותם כמובן מאליו; אם נעודד אותם ללכת בדרך שאנחנו רוצים שהם יילכו בה, במקום להעיר להם בכל פעם שהם סוטים ממנה – זה יקרה.

השינוי בהתנהגות של הילדים שלנו מתחיל אצלנו: כשאנחנו נשנה את הפוקוס משלילי לחיובי, הם יבואו בעקבותינו. אם נשקיע את אותה אנרגיה שאנחנו משקיעים בלחפור להם על הדברים שהם עשו לא בסדר - בלעודד אותם על הדברים שהם כן עשו טוב, הכיוון של כל המשפחה ישתנה לטובה.

"את מהממת!" זה לא מספיק

זה בסדר להגיד לילד "כל הכבוד" או "אתה אלוף", השאלה היא מה הילד יבין מזה. כדי לחזק התנהגות שאנחנו רוצים שהילד יחזור עליה, לא מספיק להגיד "וואו, את מדהימה", כי היא לא תדע במה בדיוק היא מדהימה או על מה מגיע לו כל הכבוד. חשוב להצמיד הסבר קצר, בסגנון: "כל הכבוד ששיחקת בשקט ונתת לתינוק לישון", או "את מארחת מדהים. ראיתי איך חלקת עם החברות שלך את המשחקים בנדיבות רבה". כדאי לפרט לילד על מה אנחנו מתלהבים כדי שיידע לחזור על כך שוב.

זה לא פשוט לעודד ובהתחלה זה עלול להישמע קצת מלאכותי, אבל גם כשלומדים לדבר בשפה חדשה קצת מגמגמים עד שמדברים שוטף. בהמשך גם לא נצטרך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות. ברגע שהילדים מבינים מה הם עושים טוב, הם יפתחו את הקול הפנימי הזה שמאיר להם מבפנים את הדרך הנכונה. נסו, מה יש לכם להפסיד? 

1. להגדיל התייחסות להתנהגויות מועילות ולצמצם התייחסות להתנהגויות מפריעות (יותר "אתם משחקים יחד כל כך יפה"; ופחות: "שוב אתם רבים?").

2. לשקף להם את התכונות והיכולות שאנחנו רואים בהם ("איזה עצמאי אתה, מזגת לעצמך לבד לשתות") כדי שהם יוכלו לנכס אותם לעצמם ולדעת שהם כאלה.

3. לקבל את הילד שלנו כמו שהוא. בבית שלנו אין תנאי קבלה. אנחנו לא מקבלים את הילד רק בתנאי שהוא... תלמיד טוב/כדורגלן מצטיין/מוזיקאי מחונן.

5. להפריד בין העושה למעשה: להתייחס למעשה שהילד עשה ולתת לו להבין שאנחנו מאמינים שזה חד פעמי, ובפעם הבאה יכול להיות גם אחרת ("אני יודע שאתה חבר טוב ויודע לחלוק. רוצה לספר לי למה הפעם לא רצית לשתף את דנה במשחק?").

6. לדעת שמטעויות לומדים ולא על טעויות משלמים. כשהילד עשה טעות, הוא יבין אותה באמצעות התוצאה (חטף צעצוע לחבר והחבר לא רצה לשחק איתו). אין צורך להוסיף על כך "אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!", אלא לנחם, לחבק ולהיות שם בשבילו. הוא מתוסכל גם ככה.

7. להדגיש את המאמץ, ההשקעה והדרך שהילד עשה ולא את התוצאה ("ראיתי את המאמצים שהשקעת כדי ללמוד למבחן", במקום ה"למה 98 ולא 100" הידוע).

8. להימנע מתוויות, לא לתייג את הילדים (לא לומר "אתה תמיד הורס/ מציק/מרגיז/מאחר")

9. בלי אבל ובלי חבל! כשמוסיפים אבל אחרי העידוד, זה הורס הכול (כדוגמת "אני שמחה שקיבלת מצוין בחשבון, אבל למה רק טוב באנגלית?").

10. לא להשוות לאחרים ("וכמה קיבל דני?") או לעצמנו בגילו ("כשאני הייתי בגילך").

11. אנחנו לא מושלמים, נכון? לכן אל לנו לצפות מהילדים שיהיו מושלמים.

הכותבת היא מאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר, ומנחת קבוצות הורים