"יש רגעים שאני חולם להיות חולה שוב", מודה אורן ברזילי. "מבין שהיו בשיקום ימים נפלאים". כי כל מה שבא אחר כך, בעולמנו הבריא, היה גרוע מבחינתו עוד יותר: התפרקות הזוגיות והמשפחה, הכדורים המייצבים בעלייה, והגמילה מהם בירידה.
המחלה שלו הופיעה משום מקום. ב־2008, ברזילי ושי להב, שותפו למופע הארנבות של דוקטור קספר, התארחו בתוכנית בגלי צה"ל. "באחד הקטעים איבדתי תחושה באצבעות וניגנתי מהזיכרון", הוא נזכר. "עוד צחקנו על זה בשידור. אחרי ארבעה ימים כבר כל המערכת הפנימית קרסה. בית חולים. בסוף המומחה אומר, 'סינדרום גיליאן־ברה, לקומה 7, נוירולוגית'".
ברזילי לקה בניוון שרירים חמור. כל גופו הפך משותק. הוא נאבק על חייו, ורק אחרי תקופת שיקום קשה של שבעה חודשים יצא מזה. או בעצם, רק נכנס.
אתה מוטל על המיטה בשיקום. פחד מוות?
"לא. ממש לא. אתה חושב שם על חצי הדקה הבאה: מתי מגיעה הזריקה, כואב לך, לא כואב לך, אינטנסיבי. רגעים מצחיקים: יש את הבקבוק שאתה הולך להשתין בו, זה לוקח לך שלוש וחצי שעות, וכשאתה סופסוף מסיים את זה, מותש, מתרסק בחדר - מביט על השותף שלך לחדר והוא גם הפוך. אז צוחקים. ורגעים קשים: הנה אתה בגיל 36, לא יכול לזוז, לדבר, עירום - ואמא שלך מקלחת אותך. והכל נורא עכשיו, בלי עבר, בלי עתיד, בלי חלום, אתה חי בהווה, נמצא בדבר עצמו, מגיע לאיזשהו בודהיזם מטורף.
"בשלב מוקדם הבנתי שהסיכויים שלי לשרוד מאוד נמוכים ואמרתי לעצמי, פשוט אחזור בנאדם אחר. ביטלתי שם את כל מה שהייתי קודם. אני רואה את התמונות שלי מאז, על המיטה, ולא מזהה את הבחור. כי בשיקום מלמדים אותך ללכת, לדבר, הכל מחדש, כמו שכורתים לך יד. אז אתה ממציא את עצמך מחדש. פעם ראשונה שלא הייתי עצמאי. יש לי סדר יום. בוקר טוב, היום אתה על הגפיים! בוקר טוב, היום אתה על הכתפיים! בוקר טוב, היום לומדים לדבר! לכן יש רגעים שאני אומר, הימים בשיקום היו נפלאים".
כמו מאמין אדוק, כל התכלית בקיום היא לקיים מצוות ותו לא.
"בדיוק! אז יצאתי משם עם כיפה ושטריימל וכל הבגדים האלה. וכשאני סופסוף יוצא מהשיקום אני מגיע לבית הקודם שלי ואומר, חבר'ה, אתם לא שומרים מצוות? מה קורה איתך? תעלי מיד לעזרת נשים!"
היחסים עם אשתו טלי, אם בתם המשותפת אלה, התפוררו אל מול עיניו. "אתה מכיר את אלה שיוצאים אחרי הרבה זמן מהכלא, ופשוט לא מצליחים להסתדר בחוץ ורוצים לחזור? ככה הרגשתי. אני רוצה לחזור לשיקום! כי היה שם סדר, משמעת, היגיון, תעשה את מה שצריך והנה ארוחת הצהריים שלך".
ואתה מגיע הביתה ומדבר עם טלי, ומה אתה מבין?
"אני לא חושב שדיברנו בכלל".
לא דיברתם?
"טלי היחידה שהבינה מה קורה: שאין עם מי לדבר. זה או שאני ממציא את עצמי מחדש, או שאני קוקו לגמרי. ורק היום אני מתחיל להבין, שהיא הייתה הראשונה לאבד את אורן שהיה פעם. היא לקחה פיקוד על אלה ועל הבית עוד כשהייתי חולה, ואני חזרתי ופשוט הלכתי להשתכן אצל חברים. אופניים, קיטבג, חיי נווד בלי בית. מוצא את עצמי בדירות ריקות, ואין שם כלום, רק מזרן".
* * *
היום לברזילי, 42, יש יותר ממזרן. הוא גר באפקה בקרבה לטלי ולאלה בת השמונה, שעימן הוא שומר על קשר הדוק ומורכב. הקשר הזה, מצירי חייו של ברזילי, נחשף בעונה החדשה של 'מחוברים', שעלתה בשבוע שעבר בהוט 3 ובווי־או־די. "לא הכרתי את הסדרה קודם", הוא אומר, ו'מחוברים' היא חוויה קשה עבורי, כי זו הפעם הראשונה שאני לא במודעות מלאה. והדברים שנאמרים ביני לבין גרושתי, ברובם המכריע נאמרים בפעם הראשונה. סגרנו פינות חשוכות. ובגדול, היא סולחת לי".
כי אתה האיש הרע?
"כן. אני עזבתי. אני פירקתי משפחה. ואולי רק ככה אנחנו יכולים להיות משפחה? יצאתי מחודשים קשים של שיקום, עזבתי את הבית ויצאתי למסע הרפתקאות, והעולם בחוץ נראה לי הזוי לחלוטין. מפחיד. והמקום היחיד שהרגשתי בו בסדר זה הוואן של קספר".
ועכשיו אתה מוציא את הסיפור שלך ב'מחוברים'? למה? כסף?
"דוגרי? נורא התבאסתי שאני מוציא אלבום חדש של הלהקה ואנשים ממשיכים להגיד 'קאמבק'. עולם המוזיקה נדחק על ידי מה שקורה בטלוויזיה, וזו הייתה המטרה הראשונית, שפשוט יידעו יותר. המטרה השנייה התחדדה לי בהמשך. היה לי מפגש עם פורטיס - שלא נכנס לסדרה - ושאלתי אותו איך היה לו המעבר לטלוויזיה. הוא ענה, 'כל כמה זמן, אדם צריך לצאת מהקופסה שלו'. אז זה ככה".
כן, אבל בווליום הזה? וחשיפת הילדה, אולי בעל כורחה?
"אנחנו מאוד שומרים על אלה, היא גם מטבעה לא ילדה שמבקשת שיצלמו אותה, משפט פה ומשפט שם. הכל כמובן גם באישור של טלי. ובכלל, הבנתי ש'מחוברים' מאוד שומרים על הילדים בסדרה. זה מה שהובהר לי מההתחלה".
באחד המקומות היותר כואבים על המסך, ברזילי משוחח עם גרושתו על האפשרות להביא ילד נוסף. כשעוד היו יחד, היא הייתה היוזמת, הוא אומר. "אלה באה ממנה. יום אחד טלי אמרה לי, 'תגמור בפנים'. (צוחק) ואני חייל ממושמע". אלא שעכשיו, הוא מגלה לצערו, ההזדמנות להרחבת המשפחה נגוזה, ביחד עם אותה משפחה שהייתה ולא תשוב.
"שמעתי את טלי אומרת את זה קודם, בהמון שיחות", הוא מספר. "אבל הבנתי מה שהיא אומרת רק אחרי שנים. אני שומע משהו ומבין שנתיים אחרי. זה קורה גם במערכת היחסים שלי עם שי, אני מבין בדיליי. לאחרונה שי אמר לי שהדיליי שלי התקצר לשבועות, וזה הישג גדול", הוא צוחק. "וביום שהבנתי את מה שטלי אמרה, קלטתי שאיחרתי את הרכבת. אני אחראי שלבת שלי לא יהיה עוד אח מאותם הורים. ואלה ניצבה בפניי וביקשה ממני המון פעמים את הדבר הקורע הזה, שאני לא יכול להשיב עליו בחיוב. אבא, אני רוצה אח".
ומה ענית?
"'דברי עם אמא'. ואמא ענתה לה, 'דברי עם אבא'. וזה דבר שגומר לי על הנשמה. אתה קולט שלעולם לא תהיה כמו ההורים שלך. והרי כל חייך כנער מתבגר אתה אומר, לא אהיה כמו הוריי, אהיה יותר טוב, ולא הבנת כל הזמן משהו מאוד נכון: גם ההורים שלך רצו להיות כמוך. אבל הם הבינו מחויבות - אתה לא! ואני מצדיע להם. כי אני נכשלתי. הם עמדו באותם צמתים שאתה עמדת, ואמרו, יש לי מחויבות. זו תובנה מדהימה שאין לדור שלנו: מחויבות. מי יודע, אולי הדור הבא ישנה את זה".
תעשה עוד ילד?
"הלוואי. כי זו מהות החיים. אתה נולד, מטפלים בך עד שאתה קוף עצמאי, ועכשיו לך תגשים את עצמך ותתרבה. ואם אתה לא יכול להתרבות, תאמץ. כי אתה צריך לטפל בדור ההמשך. תקשיב טוב: זו מהות החיים!"
* * *
בסדרה חושף ברזילי גם התמודדות כואבת בשנה האחרונה עם גמילה מכדורים פסיכיאטריים. "20 מיליגרם ציפרלקס, למעלה מחמש שנים", הוא מגלה. "עוד בשיקום נאמר לי, 'כל מי שיוצא מפה, ישר עולה על כדורים'. כי אתה יוצא לאזרחות, לג'ונגל, חצי שנה מאמנים אותך להיות נינג'ה - ותסתדר. אתה יוצא ומתחילות חרדות. מדברים הכי בסיסיים. להסתובב ברחוב. מכוניות. רעש. אור, היה לי מאוד־מאוד קשה עם אור. מקומות הומים. הרבה אנשים. אתה יוצא מהשיקום כמו הלום קרב ומיד עולה על כדורים.
"הכדור הוא דבר חשוב, ויש אנשים שהוא פשוט הציל להם את החיים. וצריך גם להילחם בסטיגמה על 'מי שמשתמש בכדורים פסיכיאטריים'. אבל הגמילה ממנו, היא הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, אפילו יותר מהמחלה. זה דבר נורא".
למה החלטת לרדת מהציפרלקס?
"כי הבנתי שיש פה משהו מאוד לא בסדר. שהתפיסה שלי מוטעית. שאני נמצא במיוט. רק בשבועות האחרונים אני מתחיל להבין שמשהו השתבש לחלוטין בכל השנים שהייתי על הכדור. זו הרגשה שלוקחים לך את האדמה מתחת לרגליים. ואני טובע, טובע, טובע - וזה לא מפסיק! במשך שנה, אתה לא באמת ישן, ואתה לא באמת קם בבוקר, מתעורר בבהלה, כמו מי שיצא ממלחמת וייטנאם, ווואההה! טבעתי וטבעתי וטבעתי - עד שפתאום הרגשתי את הקרקעית.
"כשאתה מגיע לקרקעית קורה דבר טוב: אתה מתחיל לעלות חזרה. פתאום אתה רואה מציאות שונה. מבחין בחוף, והוא ההפך המוחלט ממה שחשבת קודם! פתאום הסתכלתי על הדירה שאני גר בה: היי, זה לא נכון בכלל! והאוכל שאני אוכל? והדברים שאני אומר לאנשים? הכל אני מבין אחרת לגמרי! נכנסתי לבועה המגנה הזו בגיל 30 ומשהו ויצאתי בגיל 42. ומה שקורה לי עכשיו זה שאני מתחיל ללמד את עצמי מחדש מה בכלל אני אוהב ומה לא. וזה לא נגמר. ירדתי מהכדורים ואני מתאמץ לא לשחק לעצמי יותר בראש. משתדל אפילו לא לשתות בירה".
לא מתגעגע לתחושה? אלכוהול, אקסטות?
"זוכר, וזה מעורר בי צמרמורות. הייתי שותה, חזק. אבל הבקרים שלמחרת? כמו שמישהו כתב, אלכוהול זה ללוות אושר ממחר. לא מוכן. ואקסטה? אף פעם לא ניסיתי. תמיד הפחיד אותי. היי, אני האנטיתזה של רוקר! דבר איתי על לאפות וקבבים (צוחק), לא על סמים!"
תוך כדי התהליך הזה רואים בסדרה שאתה מבקש מטלי לישון אצלה. כי מה, זה עדיין הבית?
"כן. זה הבית, ואני עדיין חי מחוץ לו. אבל אולי זה רק בראש שלי, ואם אישן שם, אולי אבין שהתקדמתי. וטלי זיהתה את זה. היא לא נותנת לי לסיים את המהלך יותר, היא רואה את הבולשיט שלי מארבעה קילומטר. אם אבקש ממנה לחזור הביתה לישון, היא לא תגיד לי לא. אבל לישון באותה מיטה? אין על מה לדבר. הלו, תבוא תישן על הספה. לנשים יש חמלה, הן יודעות להכיל גברים, זו תבונה עמוקה שכאילו עוברת ביניהן מדור לדור".
בקיצור אורן, צא מזה. אתה לא תהיה שם שוב.
"זה מה שטלי אומרת לי כל הזמן".
ומצידך? הספקת לקנא לה?
"את זה תראו בהמשך הפרקים. כן, אני נעלב, כעסן. אבל זו קנאה ממקום טריטוריאלי בלבד".
אתה מקנא במי שאולי יהיה לו הבית הזה - אבל לך היה קודם! הייתה לך זכות סירוב!
"זה מדהים מה שאתה אומר, כי לפני חודש אמרתי לשי שבכל החצי שנה האחרונה אני רואה סביבי אנשים עם משפחות, וילדים, ובגדים יפים, ובית עם רצפת פרקט - 'רצפת פרקט' כדימוי. ואמרתי, שי, אני רוצה כזה. הוא ענה לי, 'יא טמבל! היה לך כזה דבר! היה לך פרקט לפני כולם - אתה חתכת! מה, אתה עושה את כל הסיבוב להגיד לי את זה שוב?' (צוחק) 'השיחה נגמרה! אין לי סבלנות לזה יותר!'"
ומה עם פרקט, הדור הבא?
"רוצה. מאוד. אפילו לפני שאכיר בחורה. אני חושב לפעמים אם אלה תכיר יום אחד גבר בן 42 - יכול להיות שהיא כבר תהיה בת 40 - הדבר הראשון שאשאל אותה הוא, מה הוא עושה? מה יש לו להציע לך? אז איך אני יכול להכיר בחורה אם עדיין אין לי את הרצפת פרקט הזו? אני מרגיש שאני אחרון בתחרות".
נו נו.
"באמת. אולי זה מגיע מהעיניים של מי שחווה את השנה הראשונה בלי ציפרלקס. אז כשאתה מציע למישהי משפחתיות, אל תשאל מה היא עושה ותורמת, כי בעצם היותה אישה היא נמצאת ארבעה קילומטר ממך. קח אחריות על עצמך: מה יש לך להציע?"
אתה יוצא עם בחורות?
"כן. מבחינת טלי זה בסדר, היא טוענת שהיא לא תגיד מילה, אלא אם כן זה יהיה ברמה של אסון. אז אני יוצא, ולפעמים מספיד באותו רגע. בכל דבר זה ככה אצלי, כמו במוזיקה, אני רוצה למחוק את כל מה שאני עושה. לכן אני צריך איתי תמיד עוד דמות, שתגיד לי, זה בסדר, עשית את תפקידך ועכשיו קום וצא החוצה".
איפה אתה מכיר? בהופעות?
(מבויש) "לא, מכירים לי. בהופעות? השתגעת? מה פתאום!" (צוחק), "כולם אומרים, 'בהופעות', אבל איזה פרצוף יש לך, לרדת מהופעה ולהגיד למישהי, נו, אז מה את אומרת? מה אני, אורי זוהר?"
שאלה מעשית: עוד חמש דקות סוף העולם, ופרט לבת שלך אתה צריך לבחור עוד אדם אחד לחיות איתו על אי בודד. מי?
"כן, אלה כמובן. עוד מישהו? לא יודע. (חושב ארוכות). אני חושב שהייתי אומר, שייקה. (מחייך) תשמע, אני אוהב את שייקה!"
* * *
שייקה וצ'יצ'ו. ככה הם קוראים אחד לשני. שני אאוטסיידרים, הראשון טברייני השני חולוני, מופע הארנבות של דוקטור קספר. "משפחה", הם קוראים לזה, "דם", "נאמנות", "דגל". זוג צמוד ברוקנרול הישראלי שידע תקופות של מריבות, כעסים, ניתוק, שיתוק, חרדת מוות מופשטת ולגמרי מוחשית. לטובת מי ששכח, ברזילי מתקצר את הביוגרפיה המשותפת. "היה האלבום הראשון שהצליח. והאלבום השני שנכשל, 6,000 עותקים, בערכי היום - המון. ואז האלבום השלישי שהיה קו אחיד במוניטור. כלום. 'תראו אותי', 'השיר שלי', 'אחלום לנצח' - הכל שם! בריל טיים זה היה הדבר היחידי שהבנתי שהוא טוב. ונעלבתי עד עמקי נשמתי".
בעקבות הכישלון ניתק קשר עם להב. "שנינו הרגשנו אותו דבר. איבדנו אותה אבידה. הקהל עזב את שנינו ביום אחד. כל אחד חווה את האבל בדרך משלו", הוא משחזר, "אז לא היה לנו על מה לדבר. מה יש לנו לדבר? איחלתי לו את הטוב ביותר ולא עניין אותי כלום מה קורה איתו. וממילא התגנבתי למקום הזה, 'קספר'. כל המטרה שלי הייתה לנגן בלוז, הגעתי ללהקה וזה היה, בוא תעשה קולות, וזה התגלגל לשיר - לא הבנתי את הקטע. אז הייתי תייר בקספר, סולקתי אחרי כמה שנים, ויאללה".
ברזילי עקר לניו־יורק, היה שם שמונה שנים וחזר בגלל הזוגיות. הזוגיות עם טלי, שאותה הכיר שם, והזוגיות עם שי, שביקש ממנו לבוא להופעה בארץ. "והזוגיות עם שי הצליחה, כי יש לנו המון ילדים ביחד. השירים שלנו. עד שלפני שנה הגענו למצב שלא יכול להיות שאנחנו נשארים רק עבור הילדים. זה מה שעלה למו"מ בינינו. הילדים יסתדרו בלעדינו. קודם כל ברית דמים בין שי ובין אורן. ממש ברית דמים. ממקום של חברות. להתבונן על הזוגיות שלנו בעיניים מפוכחות".
כל השנים הייתה חרדת נטישה?
"בוודאי. הדדית. זה היה הדבר הכי לא יציב בחיים שלי. אז יש לך פה בנאדם שמכיר את כל התנועות שלך מגיל 17, ואתה רק משכלל כדי להגיע למעמד נינג'ה - אז רגע, את זה אני אזרוק לפח? זה האדם היחידי שאני רואה בהופעות, ואומר לעצמי, סופסוף קורה משהו מעניין! את זה לזרוק? מה פתאום. ברית דמים. והיא שווה כל רגע של כעס, וכל מה שקורה בוואן, כעסים ומתחים ורגעים שבא לך לברוח מהחלון וללכת הביתה מחיפה.
"יש בינינו את הכימיה הכי מוזרה (צוחק). שייקה הוא טברייני, אז אני עדיין לא מבין שלושת רבעי מהדברים שהוא אומר לי. 'שים את החכה בצד ותדבר בצורה רהוטה', זה מה שאני אומר לו".
שי נשוי מגיל שלוש בערך. הוא לא היה מקנא ברווקות הטווסית שלך בתחילת הדרך?
"הוא היה צוחק עליי. 'נו, קצת אבק כוכבים לא יזיק ללהקה הזו'. ואיזה רווקות טווסית? אני כזה ילד טוב".
אתה שואל אותו בכלל שאלות אישיות? למשל ילדים. לשי אין. דיברת איתו על זה?
"מעולם לא. כי אני לא שואל אותו הרבה דברים שהייתי רוצה לשאול אותו".
כמו מה?
"מי אתה, שי להב? והאם אתה מאושר? לא שאלתי אותו אף פעם. די לי שאני רואה אותו מאושר כשאנחנו מופיעים, הרי שי, כמו שהוא אומר, הוא המעריץ מספר 1 של קספר. אנחנו באמת הזוג המוזר, ואולי זה סוד הקסם, שאני לא שואל אותו שאלות. כי אם זה יקרה, לא נוכל לכתוב יותר ביחד.
"והתובנה הכי משמעותית שלי היום בהקשר הזה היא שהשירים יותר חשובים ממך. בניגוד לגיל 17 - שאז זה אני! - היום אתה מבין שזה מה שיישאר אחריך. רק שהיום אולי לא הייתי נכנס למקצוע הזה. ואם אתה נכנס, אז רק מתוך אהבה: אל תבנה על כלום. זה מקצוע עם אפס סדר ואפס היגיון. בטח בעולם החדש. סטיב ג'ובס וכל האנשים האלה היו חבורת היפים עם כוונות טובות. רק שזה הידרדר לכאוס מוחלט".
תסביר.
"אתה רואה את הסדרה 'וייניל'? אנשים חיו אז בהרגשה שאתה עושה שיר, והשאלה היא אם הוא ייכנס להיסטוריה או לא, כשהוא יכול לצמוח באלבום עוד 20 שנה. היום זה לא יקרה! אתה מוציא שיר, ורוב הסיכויים שלא יקרה איתו כלום, אף פעם - ישר לבית קברות. הוא חי לדקה וזהו, לא יצמח לעולם. אנשים פעם עשו טלפונים על קטע מספר 12. היום זה, יאללה, תעיפי! בריטני ספירס, בערכים של היום, היא לד זפלין. פרשה לווגאס, כמו אלביס. גם גיל הפרישה התקצר".
אתם בקספר משמרים בועת זמן של גיל 17. מה תעשה כשיגיע יום מעונן?
"אם אחשוב ככה, מחר אני פורש. אני עדיין אותו אינדיאני שעומד על הצוק ומסתכל למרחקים. תן את הכבוד לזמן. משתדל לא להתעסק ב'אם זה יעבוד'. כי אם ארגיש ככה כלפי 'בואי דינה', לא אנגן את זה יותר".
* * *
ברזילי ממהר הביתה, להמשיך את 'מחוברים'. "וזה קשה לתרגם את מה שעובר בתוך הראש שלי. הרי חייתי במחשבה שאני יכול להעביר את כל חיי בסלון, כי 95 אחוז מהחיים מתרחשים בתוך הראש שלי".
תנסה לתאר את הפסקול הזה.
"רעש, רוב הזמן. סתם רעש. פסקול מורבידי, עם המון הומור. אני יודע שאני מנסה להתפרק, אבל מאמין שמשהו יסתדר ברגע האחרון".
מה מטריד אותך בחיים?
"שאין לי יומן שמראה לי שנה קדימה, ומה אני עושה בכל רגע".
ואיפה אתה חמש שנים מהיום?
"אחרי שכבר הוצאתי את 'התקליט הראשון' האחרון בחיי. אני עושה אותו כבר 20 שנה".
אני מראה לך את הבחור המתולתל עם הקול הגבוה בקליפ של 'אחלום לנצח'. זוכר אותו?
"אני זוכר איפה הייתי כשיצא לי הריף הפותח. שישי, בבית של אמא, כשהיא אמרה, 'נו אורן, אתה בא לאכול?' אבל הבחור הזה, מה אני אגיד? אני רואה ילד. מישהו אחר שאני לא יכול להתחבר אליו. לא, אני לא יודע מי זה".
היית מוותר על תקופת המחלה?
"בוודאי שלא. זה השביל של חיי. לא מוותר על אף רגע, מוטל על המיטה, סכנת מוות, הגוף לא מרגיש - לא מוותר! שם יצרתי את עצמי. זו ילדותי השנייה".
ועדיין יש פחד מוות שהיא תחזור?
"כן. אחד החולים בשיקום טען שהוא קורא בפנים של אנשים את העתיד שלהם. ולי הוא אמר, 'תעשה את המיטב בעשר השנים הקרובות שלך, כי אתה הולך לחלות שוב'. אז הסבירות נמוכה מאוד, אבל אני חי תחת העננה הזו. ואולי עדיף לי לחיות ככה. ולא מטריד אותי שהמחלה תחזור, כמו איפה היא תתפוס אותי, שבע או לא. מצידי, בפעם הבאה על המיטה באיכילוב, אני משתרע ככה, נינוח, מרוצה. ותיקחי אותי, מאדרפאקר!"
