לסל וחסל

סוד הקסם היפני: איך להיפטר מהבלגן בבית ולתמיד – ולהיות מאושרים יותר // מארי קונדו (מאנגלית: אורית בן זאב, אחוזת בית, 199 עמודים)

"בשלב מסוים בחיי נהייתי מתקן מהלך לפינוי אשפה", כותבת מארי קונדו. "התחלתי להתמקד באופן שבו אוכל להיפטר מדברים, ומאמצי המחקר שלי התגברו. תמיד חיפשתי מקומות חדשים להתאמן בהם, ולא משנה אם מדובר בחדרים של אחי ואחותי או בתאי האחסון המשותפים בבית ספר". היא מספרת איך התגנבה לחדרים של בני משפחתה והשליכה דברים בלי רשותם. כשנשאלה הכחישה, ואז הודתה.

זה נשמע כמו תיאור של ילדות אומללה, כרוניקה של התמכרות הגורמת סבל למתמכר ולסביבתו. בקונטקסט תרבותי אחר אפשר היה לדמיין אותו פותח ספר סוחט דמעות בשם 'חיי כמתקן אשפה'. אלא שכותרת ספרה של קונדו היא דווקא 'סוד הקסם היפני'. באופן מוזר, קונדו בכלל לא מכה על חטא. אם משליכנות אובססיבית היא מחלה - היא מבקשת להדביק בה את כולנו. ואכן, קונדו היא גיבורת תרבות. היא הוכתרה כאחת ממאה האנשים המשפיעים של מגזין 'טיים' לשנת 2015. ספרה הוא רב־מכר של 'הניו־יורק טיימס', והיא נוסעת ברחבי העולם כדי להנחיל את השיטה המהפכנית שלה, שמאפשרת להבטיח סדר בבית בפעם אחת. למעשה, "השיטה המהפכנית" היא די פשוטה: לזרוק לפח כמעט כל מה שיש בבית. אם כי יש גם פרוצדורה - אחרת לא היה צורך בספר שלם.

בהתחשב בהיותה נביאת ההתנגדות לגודש, ובכלל זה גודש טקסטואלי, יש לציין שספרה של קונדו פטפטני למדי. באופן מעט מגוחך, היא עוברת קטגוריה אחרי קטגוריה ומתייחסת לכל האובייקטים שיכולים לעלות על הדעת. לכל אחד מהם מוקדש סעיף מיוחד בספר: כרטיסי ברכה, חומרי לימוד, כפתורים רזרביים וכן הלאה. קונדו גם דורשת להוציא בנפרד כל קטגוריה של חפצים מהארונות ולהניח אותם על הרצפה, וכך להיפרד מהם אחד־אחד. אבל שלא תהיה לכם טעות: לגבי כל הקטגוריות הפתרון הוא אחד - לזרוק. אסור באיסור חמור גם להעביר למישהו אחר; רק למלא שקיות אשפה. "הכמות הכוללת של הפריטים שנזרקו עד כה עולה מן הסתם על 28 אלף שקיות, ומספר הפריטים הבודדים שנזרקו ודאי עולה על מיליון". וזה בלי להכניס לחישוב את אלה שקראו את הספר.

"הקריטריון שקובע אם נשמור חפץ ברשותנו הוא השאלה אם אנו חווים ריגוש של שמחה כשאנחנו נוגעים בו", קובעת קונדו. זה נשמע כמו בשורה ניו־אייג'ית קלילה, אבל למעשה, יש משהו אפל בתשוקת האיון שלה. למשל בקביעה כי הדרך היחידה לדעת אם נזדקק לספר מסוים היא לזרוק אותו. "רק ברגע שתזרקו אותו תוכלו לדעת עד כמה אתם נלהבים מהנושא שהוא עוסק בו". אלה המקומות שבהם דת ההשלכה של קונדו מתחילה להישמע מבהילה ממש: "כל הדברים שברשותכם רוצים לשרת אתכם. גם אם תזרקו אותם או תשרפו אותם, האנרגיה שהם ישאירו אחריהם תהיה אנרגיה של רצון לשרת".

מספרים על דיוגנס מסינופה, הפילוסוף היווני מהאסכולה הצינית, שחי בתוך חבית ללא רכוש, מלבד קערת חרס לשתיית מים. יום אחד ראה ילד שותה מים ישירות מהנהר, ובעקבות כך זרק גם את הקערה. גם תורות הטאו והזן מורות לוותר על נכסים מכבידים. מכיוון שאנחנו נוטים לייחס רוחניות לבני המזרח, אפשר להתפתות ולחשוב ש'סוד הקסם היפני' מגלם פשטות רוחנית כזו. אבל לא נראה שזה המקרה. אף שהיא ממליצה על טקסי פרידה שונים מהחפצים שאותם זורקים, נראה שהאידיאולוגיה של קונדו היא בעיקרה קפיטליסטית־אינדיבידואליסטית. אחד הסעיפים, למשל, אוסר בתכלית האיסור להוריד בגד לדרגת "בגד בית". לדבריה, "יש הרבה חנויות שמוקדשות רק לבגדים שנוח ונעים ללבוש בבית". חובה לקנות בגד בית חדש, ולא להשתמש בבגד קיים.

אבל הבעיה הגדולה יותר בגישתה של קונדו היא התביעה להיפטר מכל גודש ומורכבות. אנחנו חיים בעידן של טיהור עצמי. כולנו נדרשים להיות סטריליים, להתרחק מכל דבר מלוכלך - בין אם זה אוכל, יצירה או אדם. קואוצ'רים דוחפים את לקוחותיהם לנתק מגע מטיפוסים "רעילים" שמשרים סביבם אנרגיות שליליות. תורתה של קונדו תואמת את האידיאולוגיה הזאת. היא דוחפת את לקוחותיה להיעשות קלילים, ריקים וחסרי זיכרון. קונדו כנראה אינה מכירה בזכות הקיום של אובייקטים שלא אמורים לעורר "ריגוש של שמחה", כמו למשל ספרים של דליה רביקוביץ או דו"חות של ארגוני זכויות אדם. היא דורשת מאיתנו לחיות בהווה, ולפלוט מחיינו את כל מה שעלול להכביד.

לזכותו של הספר אפשר לומר שהוא כתוב באופן חינני, ובדרך כלל לא מעיק. יש משהו מצחיק באופן שבו קונדו מתארת את התהליך שעברה; מספרת שוב ושוב כיצד התוודעה ליצירת המופת הנשכחת 'אמנות ההשלכה', שגרמה לה לשנות את חייה ולזרוק כל מה שבא ליד. חבל שהאירוניה לא ניכרת גם ביחס של קונדו לעצמה - עושה רושם שהיא רצינית באופן מבהיל. •