מספרים שבכל יום שני מתפנה אלוהים מבלבולי המוח של מאמיניו ומקדיש זמן לפגישות עם בעלי חיים. גם החזיר ביקש פגישה, והתלונן לפני בוראו שבני האדם משתמשים בו ובשמו, על לא עוול בטלפו, כדי לתאר כל מה שמאוס ודוחה בהתנהגותם שלהם. אלוהים האזין בתשומת לב, הינהן בראשו ואמר, "אתה יודע מה? אתה צודק. זאת באמת חזירות".

לא רק החזיר. הבהמות בכלל נעשו דימוי לכל מה שמגושם, גס, מטומטם, מפעיל כוח ללא הבחנה, לא מבחין בין טוב ורע - ומכאן הביטוי "בהמה בצורת אדם". אם העברית מייצרת דימויים וביטויים כאלה, מכנה אנשים "חזיר", "פרה", "חמור", ובתואר הכללי "בהמה" - כנראה שהיא זקוקה לכך על מנת לתאר את המציאות. מאותה סיבה עצמה נוצר גם הפועל "להתבהם", שבו מתארים אצלנו כל מיני דברים: החל במתרחש בשטחים, והמשך בקורה על הכביש, וברחוב, וגם ברפת הקרויה "בית האח הגדול" – בית היוצר החדש לנשמת האומה.

את כל זה אני מספר כי שר הביטחון השתמש השבוע במילה "התבהמות" כדי לתאר בעזרתה את חששותיו ממה שקורה בצה"ל ועלול להתפשט בעקבות פרשת החייל היורה מחברון. מעניין שפרופ' ישעיהו ליבוביץ השתמש באותו פועל עצמו כשחזה מה יעולל לנו ניצחון פירוס שנחלנו במלחמת ששת הימים, אבל הוא עשה זאת ב־1968, ועיניו של יעלון נפקחו רק עתה.

אם כך ואם כך, כבר היו בעבר, בצה"ל ובצבאות אחרים, מקרים שבהם חיילים רצחו שבויים ופצועים של האויב. אבל זאת היא הפעם הראשונה שבה חייל שירה למוות במחבל פצוע ומנוטרל מכונה "גיבור". פעם היו הגיבורים צריכים להתאמץ כדי לזכות בתוארם, והיום, מתברר, זה קל מאוד. ולא רק גיבור: ראש הממשלה השתמש גם בתואר "ילד" כשדיבר עליו, והצירוף של "ילד" ו"גיבור" גם הוא מעניין, כי מדובר בגיבור שצריך להגן עליו במקום שיגן עלינו, ועוד דבר — גיבורים שהם ילדים פטורים מאחריות פלילית.

לכל זה יש גם צד חיובי, כי האישים התומכים בגיבור הזה מוארים באורם הנכון: ליברמן השכיב את החייל הזה על הגדר כדי שיוכל לדלג מעליו למחוז חפצו. שר החינוך שב והתגלה כדמות לא חינוכית בעליל, וראש הממשלה כאדם חסר עמדה ותכלית, שירא מפני כל צל ונוהה אחרי כל רוח, ולא מסוגל לומר לילדים האלה מה המדיניות שבשמה הם נשלחים לשרת בשטחים.

והנה הפתעה: דווקא בצבא ובמערכת הביטחון התגלו אנשים שקולים ונבונים שלא רק הצלחתם האישית מעניינת אותם אלא גם גורלה של המדינה הזאת. כך התבלטו שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז וגם המפקדים הישירים של החייל הנ"ל, שהבינו מיד איזה מין גיבור צץ להם פתאום. אגב, שמעתי השבוע ברדיו גם את האלוף במילואים נעם תיבון (גילוי נאות ראשון: אנחנו חברים) מדבר באופן דומה על המקרה הזה, והירהרתי שקורה כאן משהו מעניין: בדרך כלל אנחנו נוטים להסתכל על אנשי צבא באופן סטריאוטיפי ולראות בהם ששים אלי הדק, אשר צר עולמם כחריץ האתנח. יש והיו קצינים כאלה בכל צבא ובכל תקופה, אבל הנה מתגלים כאן אנשי צבא רחבי ומרחיקי ראות, שיש להם יותר שכל ואומץ ואיפוק משיש לראש הממשלה ולחבר שריו.

וכך, שר הביטחון כינה השבוע את מעשהו של החייל בחברון במילה שפתחתי בה - בהתבהמות. הרמטכ"ל עוסק כבר כמה חודשים בניקוי האורוות הצה"ליות, מחזיר את הרבנות הצבאית לגודלה ולתפקידה המקוריים, נושא את נאום המספריים והמחסנית, מבהיר ומזכיר שיש לצה"ל ערכים משלו והוראות פתיחה באש. אבל כל זה נובע גם משנאת הריק, וכאשר ראש הממשלה מציג ואקום מוחלט בכל מה שנוגע לחזון ולתוכנית, ויודע איך לפתור את בעיותיה של בלגיה יותר מאשר את הבעיות של המדינה שלו, מה הפלא שבאים אחרים ומציגים מחשבה אחרת, תפיסת עולם, תכלית ותוכנית?

נגלר ובראבא

קראתי השבוע ב"הארץ" ביקורת לא טובה של מבקר הקולנוע אורי קליין על הסרט הדוקומנטרי "קפה נגלר". טענתו העיקרית היא: "אילו הסרט היה רציני יותר, הוא יכול היה לגעת באופן מרגש בשאלת חשיבותה של האמת ההיסטורית לזיכרון ולמורשת המשפחתיים, וכך גם לקולנוע התיעודי".

באופן אישי, לו היה כתוב במודעה של הסרט, של כל סרט, שהוא נוגע באופן מרגש בשאלת חשיבותה של האמת ההיסטורית לזיכרון ולמורשת המשפחתיים וכך גם לקולנוע התיעודי - הייתי נרדם כבר בבית ולא הולך לצפות בו. שבעתי כבר חשיבויות ואמיתות, וקצתי במילים הוויראליות "לגעת" ו"מרגש" ובכל הרעה שהמיטו על הקולנוע, על העיתונות ועל הספרות. ובאופן עוד יותר אישי, אף שאין לי הידע שיש למבקר, נהניתי מהסרט "קפה נגלר", ואני חושב שהוא מקורי, משעשע, מאלף, וברוחו האחרת - רציני מאוד.

את "קפה נגלר" ביימה מור קפלנסקי (גילוי נאות שני: סבתא שלה, נעמי קפלנסקי, הייתה המפיקה שלי בטלויזיה לפני שנים רבות). ויש לו עוד מגרעת, שגם עליה שמחתי מאוד, שבמסגרת חוסר הרצינות המיוחסת לו הוא גם לא חושף עוולות ושחיתויות ולא פותר את בעיות ההתחממות הגלובלית, השלום והגזענות. אבל הבמאית הצעירה שלו נותנת בו שיעור אמנותי פורק עול, לגלגני ומפתיע, לכל מי שהבדיה והאמת הם החבלים שהוא מנסה לפסוע עליהם בקרקס הגדול של הקולנוע והספרות.

כיוון שנקלעתי למצב רוח מפרגן, אני ממליץ גם על המופע החדש של שלמה בראבא. לא בדיוק סטנד־אפ, לא בדיוק תיאטרון, אבל גם בראבא עצמו לא מתאים לשום הגדרה מדויקת. הוא מספר בו את תולדות חייו, ואני מזהיר מראש שגם הוא לא עוסק בשאלת חשיבותה של האמת ההיסטורית לזיכרון ולמורשת המשפחתיים ולשאר ירקות.

אם כך ואם כך, התוצאה תזזיתית, מטורפת, גלוית לב ומכאיבת בטן - מרוב צחוק ומעוד סיבות. האם בראבא נגע בי באופן מרגש? אסתפק בכך שנהניתי והתהרהרתי והתרשמתי מאוד. (גילוי נאות שלישי ואחרון – לפני שלושים ושלוש שנים החברה שלי הייתה הבייביסיטר של הבן שלו).