ניפגש במשטרה
שלמה לורינץ היה אחד הפוליטיקאים המוכשרים ביותר שידעה המדינה. הוא כיהן בכנסת 33 שנים ברציפות, מהכנסת השנייה עד לכנסת העשירית. הוא ייצג את הזרם הליטאי באגודת ישראל, ליתר דיוק, את סיעת הצעירים בתוך הזרם הליטאי. הוא ייצג את הצעירים עד מותו, בגיל 91.
שאלתי אותו פעם איך קרה שבמהלך שנותיו בפוליטיקה הפך מאברך עני לעשיר מופלג. לורינץ שיגר אליי מבט חודר, מפולפל, ואמר: "עסקים הם כמו פוליטיקה", אמר. "הם דורשים אותו סוג של כישרון". חשבתי שהוא לועג לי, על פי דרכו. מה שהוא מתכוון לומר הוא שעסקים ופוליטיקה דורשים אותו סוג של קשרים.
נזכרתי בלורינץ שלשום, כשהתפרסמה הידיעה על הבדיקות שעורכת יאח"ה בנכסי הנדל"ן שצברו אריה דרעי וילדיו. עד לכתיבת שורות אלה, ביום חמישי בבוקר, לא נאמר באילו עבירות לכאורה מתמקדת הבדיקה. דרעי השתחרר מהכלא ב־2002; ב־2013 נבחר לכנסת מחדש. את 11 השנים שבהן היה אזרח פרטי, הקדיש בעיקר לעסקים. הוא עשה לביתו, ואחר כך עשה לבתיו. תשע יחידות דיור, על פי הידיעות שהתפרסמו. אחת מהן, במושב ספסופה שבגליל, התפרסמה במיוחד. היא נועדה להיות בית נופש לכל המשפחה. בצילום מהאוויר הבית מרשים במיוחד. "שתי בריכות שחייה וג'קוזי", מבשרים הכתבים. במבט מקרוב רואים בריכונת אחת, משהו לצוף בו, וגיגית פתוחה לילדים.
אין חוק במדינת ישראל נגד עשיית עסקים; אין חוק נגד צבירת רכוש; אין חוק נגד סיוע לילדים; לדרעי, כמו לחרדים אחרים, יש הרבה ילדים שמקדימים להינשא: אין חוק שאוסר עליו לעזור להם. הבית בספסופה לא עונה בדיוק לציפיות ממי שהתיימר לא מזמן להיות מנהיג השקופים, אבל אין חוק שאוסר על פוליטיקאי לנהוג בביתו אחרת ממה שהוא מטיף לאחרים. אילו היה חוק כזה, רוב הפוליטיקאים היו מוצאים את דרכם לספסל הנאשמים.
לכן צריך להניח שההחלטה לפתוח בבדיקה נשענת על אדנים אחרים. החלטות כאלה לא מתקבלות בקלות. זה נכון גם לגבי הבדיקה של המשטרה במימון ההתמודדות של בוז'י הרצוג בפריימריז במפלגת העבודה ב־2013.
תגובתם של השניים הייתה זהה: מקור החשדות בניסיונות חיסול פנימיים; אין לנו סיבה לדאוג; אנחנו נשתף פעולה באופן מלא עם החוקרים; אנחנו מקווים שהבדיקה תסתיים תוך זמן קצר. אין קשר בין התגובה הנינוחה, הבטוחה בעצמה, של השניים לבין מה שקורה אצלם בפנים.
פוליטיקאים כמוהם כאנשים שהולכים לישון כששמיכה דקה מכסה את גופם. החוקרים באים ומנערים את השמיכה: זאת עבודתם. כאשר מנערים שמיכות, מוצאים כל מיני דברים לא נוחים, לאו דווקא אותם דברים שהיו עילה לבדיקה. ראה פרשיית דרעי הראשונה; ראה פרשיית אולמרט. בכל מקרה, הנזק נעשה. גם אם הבדיקה מסתיימת בלא־כלום, החשד נשאר.
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ניסה להרגיע את הרצוג. זאת לא חקירה, אמר לו: רק בדיקה. לא בטוח שיש מה לחקור. הרצוג חשב שהוא יודע מה בודקים. מאז ההתמודדות מול שלי יחימוביץ', ב־2013, מתרוצץ במפלגת העבודה סיפור על עמותה שסייעה לו בניגוד או מעבר למה שמתיר לה חוק מימון מפלגות. הרצוג חשב שקבר את הסיפור. מתברר שהוא שב לחיים.
אלא שגם אם אין בסיפור כלום, וגם אם החוקרים יגיעו למסקנה הזאת במהירות יחסית, מצבו הפוליטי של הרצוג לא פשוט. הוא איבד את התמיכה שממנה נהנה עד לבחירות. מפלגתו נוטה להחליף את מנהיגיה אחת לקדנציה. זה הדי־אן־איי שלה. עמיתיו לסיעה לא מגינים עליו ולא יראים מפניו: בעיניהם הוא עלה נידף ברוח. הבדיקה המשטרתית היא הזמנה למלחמת ירושה, לא רק בהשתתפות עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', אלא גם בהשתתפות אראל מרגלית, אולי גם איתן כבל, שתמכו בו בסיבוב הקודם. מי יודע, אולי אפילו אהוד ברק, האיש והזקן, יחליט שזאת הזדמנות טובה לנסות קאמבק. בזמן האחרון הוא מגלה עניין גובר בפוליטיקה הישראלית.
הוסיפו לזה את אומללות העיתוי – לחטוף את הכותרות על בדיקה משטרתית יחד עם אריה דרעי – והרי לכם צרה צרורה. העיתוי צרר את הרצוג ואת דרעי בצרור אחד. זה רע להרצוג וטוב לדרעי. הרצוג לעולם לא יאמין שהעיתוי מקרי; לעולם יחשוד שמישהו – נתניהו, מנדלבליט, פלוני, אלמוני – דאג לעשות טובה לדרעי ולשלוח אותו לבדיקה עם נער ליווי.
היתרון של דרעי על הרצוג הוא שבמפלגה שלו איש לא נושף בעורפו: כרגע הוא שולט בה טוטאלית. זה מפנה לו זמן ואנרגיה להתמודד עם החוקרים.
למזלם של השניים, התקשורת מטפלת בהם בשלב הזה בזהירות. זה לא ימנע את הקזת הדם היומית שתתבסס על שמועות מחדרי החקירות. יש בעמותות למיניהן וגם בתקשורת אנשים שמשוכנעים שאין עשן בלי אש, ואין בדיקה בלי אשמה. אם הבדיקה מסתיימת בלא־כלום סימן שמישהו התרשל או שמישהו סרח. בתוך האווירה הפרנואידית הזאת יתנהלו שתי הבדיקות.
כהנא בועט
הרבה לא נשאר מהבסיס הצבאי הגדול בקסטינה. בצד הצפוני של המחנה, במרחק הליכה מביתו של משה קצב בקריית־מלאכי, הכשירו שופלים את הקרקע לבניית אלפי יחידות דיור חדשות. המחנה, שנקרא על שמו של רא"ל חיים בר־לב, התכווץ להפליא. נותרו כמה משרדים של זרוע היבשה ובית הדין הצבאי של פיקוד דרום. "הפונדק המחייך", נקרא המזנון שפועל מתוך אוטובוס ישן בכניסה לבסיס. איש לא חייך שם ביום שלישי אחר הצהריים.
המפגינים, כ־200 במספר, עיטרו את חולצותיהם במדבקות כחולות־לבנות של עוצמה לישראל, מפלגתם של הכהניסטים. "כולנו עם החייל בחברון", נכתב על המדבקות. בפנים, מעבר לשער הברזל, דנו השופטים בבקשתה של התביעה הצבאית להאריך את מעצרו של החייל. שמו של החייל ותמונתו נאסרו לפרסום, אבל כאן, על הכביש לאשקלון, שמו ותמונתו היו על חולצות טי ועל השלטים, בצהוב ושחור.
כל קבוצה הלכה תחת דגלה. היו שם אנשי ארגון לה־פמיליה, שדגלם, דגל בית"ר ירושלים, מעוטר בסמל המנורה; היו אנשי ארגון להב"ה, שדגלם השחור מעוטר במגן דוד צהוב, שאש בוקעת מתוכו; היו אנשי אל־יהוד, שדגלם השחור מקושט בשתי שַבְּריות מוצלבות, חיקוי יהודי לסמלי טרור איסאלמיים; היו שעטפו את עצמם בדגל ישראל; והיה ברוך מרזל, נושא מורשתו של כהנא. הוא לבש חולצת טי לבנה, שעליה נכתב "הקם להורגך השכם להורגו".
"ההפגנה היא נגד נתניהו", אמר לי מרזל. "תאמין לי, הייתי שם כשזה קרה. בגלל שהם לא מסוגלים לטפל בטרור, הם מטפלים בחייל".
רציתי לשאול אותו מה הוא חושב על העובדה שכהנא, שנרצח בניו־יורק לפני 26 שנה, חי ובועט ומנצח. חזונו נשמע היום לא רק מפי תלמידיו, אלא גם מפי פוליטיקאים מכובדים מהבית היהודי, מהליכוד, מישראל ביתנו. מה קרה לנו, רציתי לשאול אותו, אבל לא יכולתי, כי המפגינים התלכדו לגוש אחד וחסמו את הכביש. השוטרים הניחו להם: התנועה הייתה דלילה, ופה ושם צפרו נהגים לאות הזדהות עם המפגינים.
"ערבי בן זונה", צעקו המפגינים בקצב. "מוות לערבים", "מוות לשמאלנים", "מוות לתקשורת". הם רקדו על הכביש, קופצים למעלה ולמטה, נלהבים ומלאי אדרנלין כמו חתן בחופתו, כמו היציע המזרחי במשחק עם בני סכנין. עכשיו הם הגבירו את הקצב: "מי אתם? אתם בני זונה"; "בוגי בן זונה"; "ביבי בן זונה"; "אין שמאלנים אין פיגועים". "שיישרף להם התינוק", צעקו ורקדו, כמחוות כבוד לרצח ההוא ולחתונה ההיא. גם נשים היו שם, גם תינוקות בעגלות, גם ילדים. ההורים הביאו אותם לקסטינה מתוך דאגה לחינוכם המשלים.
לצד הדרך עמד גבר בודד והחזיק שלט. "חייל למען העם – העם למען החייל", נכתב בו, עם מגן דוד גדול באמצע. למה אתה לא עם כולם, שאלתי. "אני מעדיף לעמוד לבד", אמר. "אלה שמפגינים על הכביש הם לא אנחנו".
שמו שחר אלון. הוא עורך דין מירושלים. בבחירות האחרונות הוא היה מספר 29 ברשימת ישראל ביתנו.
למה אתה מפגין, שאלתי.
"האווירה היא שלא נותנים גיבוי", אמר. "אני מניח שהחייל טעה, אבל למה מאשימים רק אותו? הוא שנה בצבא. אם הוא טעה, גם המפקד שלו אשם, וגם המפקד של המפקד שלו".
ליברמן היה באותה שעה באולם בית הדין. הוא הבטיח שיבוא, וקיים. אבל תומכי המפלגה שלו לא באו. הגיעו 20 אנשי ישראל ביתנו, ואולי פחות מזה. למרות שהצטיידו בשני מגאפונים – נשק־על באירועים מהסוג הזה – המפגינים סירבו להקשיב להם. הם רצו לצעוק מוות לערבים, מוות לשמאל, מדינה שמאלנית; כאלה הם – אוהבים את הדגל אבל שונאים את המדינה.
גם מפגיני הבית היהודי לא היו שם. האוטובוסים הכתומים של החברות לפיתוח (פיתוח השומרון, פיתוח בנימין, פיתוח הרי יהודה, פיתוח גוש עציון) לא הגיעו, וזה לא היה מקרי. הקמפיין שבו פתח בנט התיימר לזעוק את זעקת הלוחמים מול הרפיסות כביכול של איזנקוט, יעלון ונתניהו. לכאורה, הייתה כאן הזדמנות פז: הסקרים הצביעו על תמיכה של 70 עד 82 אחוז בחייל היורה. אבל בנט התעשת. הוא הבין שמי שרוצה להיות ראש ממשלה בישראל לא מצטלם בהפגנה נגד צה"ל. הוא עשה את המשגה הזה ביולי, בהפגנה נגד הריסת הבית הבלתי חוקי בהתנחלות בית אל. בנט לא מתנצל על הטעויות שלו, אבל לומד מהן.
הלוחמים שבשמם מדבר בנט לא מדברים כמוהו. יש ביניהם שהולכים ימינה בעקבות שירות בשטחים; יש שהולכים שמאלה, אבל אף אחד מהם לא אומר ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". זאת אמירה של פוליטיקאים, לא של חיילים.
יורים ולא מענישים
במערכות ישראל נודעו לא מעט מקרים של עבירות על נורמות לחימה, בכלל זה מעשים זהים למעשהו של החייל בחברון. הם התרחשו במלחמות ובין מלחמות. היו גינויים, היו שירי תוכחה מפעימים מאת נתן אלתרמן, פה ושם היו הרשעות, לא היו עונשים: לא באמת. בישראל יורים ובוכים, לא מענישים. כולם זוכרים, בצדק, את פסק הדין המכונן של השופט בנימין הלוי בפרשת הטבח בכפר קאסם. נקבע בו שאסור לחייל למלא פקודה בלתי חוקית בעליל, פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה". מעטים זוכרים מה קרה אחר כך: הטוראים נשלחו לכלא; הקצינים שוחררו לאחר זמן קצר וזכו בתפקידים מכובדים. זאת, כמובן, רק דוגמה. כאשר רפאל איתן, רפול, היה רמטכ"ל, הוא חנן כל לובש מדים שהורשע בהריגת ערבים, בלבנון וגם בישראל. זכו לחנינה קצינים שרצחו בדם קר שבויים כפותים בלבנון, וזכה גם חייל בהג"א שירה בנשקו ורצח אזרח שהלך ברחוב במזרח ירושלים, סתם, כי בא לו.
החייל שירה והרג בחברון לא יואשם ברצח. כאשר מסירים מסרט הווידיאו את ענני הפיקסלים, צופים באירוע קשה, שמזכיר הוצאה להורג. אף על פי כן, האשמה ברצח איננה אופציה – לא בחיים האמיתיים. על פי ניסיון העבר, אפשר להניח שהחייל היורה יורשע בסעיף קל בהרבה, יישב תקופה קצרה בכלא, ישתחרר ויישכח.
כאשר נשאל הפצ"ר מדוע נאמר לחייל שהוא עשוי להישפט על רצח, הוא השיב שזאת חובתה של התביעה על פי חוק: עליה לומר לחשוד מה הסעיף החמור ביותר שעליו הוא נחקר. התובע העדיף להשתמש במונחים כלליים יותר, אבל השופט דרש בהירות.
ברגע שהמילה "רצח" עלתה לאוויר, השתנתה התגובה הציבורית. אנשים – אולי רוב הישראלים - לא מוכנים לראות בלוחם שהרג מחבל רוצח. מבחינתם, לא מדובר בסעיף יבש בחוק העונשין אלא בקביעה מוסרית. האינסטינקטים שלהם קוראים להם לגונן על החייל, לחבק אותו, לחמול עליו. יש לו אמא שבוכה, אבא שסובל. החייל הזה הוא ילד של כולנו; הוא גלעד שליט.
אולי זה המחיר שאנחנו משלמים על היחס המעוות, הקיטשי, שהחברה הישראלית פיתחה כלפי חייליה. הם בני 18, 19 ו־20, אנשים מבוגרים שאנחנו מפקידים בידיהם כלי נשק קטלניים. אף על פי כן, אנחנו מתייחסים אליהם כאל תינוקות חסרי ישע, ילדים שפטורים מלשאת באחריות למעשיהם.
אחת לחמש דקות פוקדים את שמי קסטינה מטוסי אף־16 בדרכם לנחות בשדה חצור. הנהמה מחרישת אוזניים. המטוסים יפים. תסתכלו למעלה, אני מציע לשניים מהמפגינים. המטוס הזה עולה משהו כמו 60 מיליון דולר, עם מה שעליו. אתם חושבים שמי שמטיס אותו הוא ילד?
הם לא השתכנעו. "אילו היו לי עכשיו בנים בגיל צבא, לא הייתי שולח אותם להתגייס", אומר לי נ' ממושב זרחיה הסמוך. "הכל בגלל הפקודות", אומר חברו, מוותיקי קריית־מלאכי. "יש יותר מדי פקודות בצבא".
האם הייתם יורים באדם ששוכב פצוע על הכביש, אני שואל. "כן", משיב נ'. "למה לא? אם הוא בא להרוג אותי, אני הורג אותו".
אתה מתכוון שאתה הורג לפי הכוונה, לא לפי המסוכנות, לא לפי היכולת, אמרתי.
בדיוק, אמר.
איפה המרכז
ב־68 שנות מדינה וב־49 שנות כיבוש היה לנו הכל: היו לנו פוליטיקאים שעשו סיבוב דמגוגי על הציבור, היו עימותים בין הצבא לשרי ממשלה, היו מעשי רצח ושוד שבוצעו על ידי חיילים, היו גם תקופות שבהן הממסד הצבאי נחשב לאויב העם. כן, היו: אחרי מלחמת יום כיפור, למשל, או אחרי מלחמת לבנון 2006, כשזעם החיילים גויס להגשמת מזימות האופוזיציה.
בכל נקודות הזמן האלה התברר שהחישוקים שמחברים את הישראלים אלה לאלה חזקים יותר מהסערות שמפרידות ביניהם. המסורת הדמוקרטית והאמונה בחזון אחד עזרו קצת; האויב המשותף עזר הרבה. אני לא בטוח שאפשר לומר אותם דברים על התקופה הנוכחית. משהו לא טוב קורה למשטר, משהו לא טוב קורה לכללי המשחק. האווירה מזכירה את רצח רבין – בלי רבין.
לא פחות משהבעיה שייכת לימין, היא שייכת למרכז. המרכז נעלם. הוא לא קיים ברחוב, לא קיים ברשתות, לא קיים במערכת הפוליטית, אלא כשהוא מחופש לימין. אין מי שיציל את הימין מעצמו, אין מי שיבלום אותו מהידרדרות לשוליים.
ח"כ אורן חזן, שבא להזדהות עם החייל היורה בבית המשפט, יוצא אל המפגינים. הם מקיפים אותו במעגל צפוף, רועש. חזן הוא גם השלטון, וגם אחד מהחבר'ה. הוא סלב, מהטלוויזיה. "תפיל את הממשלה, אורן", הם צועקים. "תגיד שאם לא משחררים אותו אתה מפיל". חזן שותק. "מדינה שמאלנית", צועקים המפגינים. כשהם משתתקים לרגע הוא אומר להם: "החייל הוא לוחם גיבור. אני מבטיח לכם: בסופו של יום נחזיר אותו הביתה".
חזן הוא פטריוט גאה. הפטריוט האחרון.
זה נגמר בבכי
שר האנרגיה יובל שטייניץ הגיב על פסיקת בג"ץ בעניין מתווה הגז בדמעות כעס. הוא הרגיש שמפעל חייו ירד לטמיון, שהשופטים, ובראשם אליקים רובינשטיין, הגיעו להחלטה ילדותית, בלתי מוסרית, חסרת אחריות. הפגישות שקיים מאז ההחלטה לא ייבשו את מעיין הדמעות – להפך. הרגולטורים שהיו מעורבים בגיבוש המתווה סגרו את הבאסטה. הם אומרים לו שכל חלופה תחטוף מיד עתירות לבג"ץ ותצא משם בשן ועין. נמאס להם.
בניגוד להם, הוא עדיין מאמין שאת שדה לווייתן יצליח לפתח. כל פתרון – ערבות מדינה לחברות הגז, ערבויות לבנקים או השתתפות של המדינה – פחות טוב מהמתווה אבל עדיין אפשרי. ארבעת השדות האחרים, שלהערכת חלק מהמומחים הם בסדר הגודל של לווייתן, אבודים. שום חברה זרה לא תרצה להשקיע בהם, ולהסתבך.
שטייניץ מעריך את הנזק הכספי מפסילת המתווה ב־200 מיליארד שקל, לא פחות. בהחלט סיבה טובה לבכות.
