זה לא ייגמר עד שנדבר

בשיתוף מיזם מהל"ב

"אימא, שמעתי על ילדה אחת שסיפרה לאימא שלה שמציקים לה בכיתה וכל הזמן נוגעים בה בצורה לא מכבדת ואימא שלה לא האמינה לה וחשבה שהיא סתם משקרת לה..."

ילדים לא אחת מספרים לנו, או לפחות רומזים לנו, שמשהו קורה, הם גם מנסים "לבדוק את השטח" מבעוד מועד, כדי לנסות ולהבין איך נגיב לסיפור שלהם. אם לא מקשיבים להם, אי אפשר לראות או למנוע, ובוודאי שלא להבין.

(צילום: shutterstock)

לרוב ילדים מתקשים לדבר על ההתעללות באופן ישיר. הם עשויים להשתמש ברמזים שונים, כמו: "אני לא אוהב את השמרטף", "אני שונא לבקר בביתו של דודי", "השכן משחק במשחקים מצחיקים", "אני רוצה להישאר בגן או בביה"ס", וכיוצא באלה.

ילדים מדברים בדרכים עקיפות מפני שהם נבוכים מדי, או שהם צעירים מדי ואינן יכולים לבטא במדויק את שהתרחש, יתכן מאד גם שהם הבטיחו לא לספר או שהם חוששים וחרדים.

לעיתים משתמש הילד בדרך מוסווית, כמו למשל: "אני מכיר מישהו שיש לו בעיה", או "מה יכול לקרות אם ילדה סיפרה לאמה שמישהו נגע בה, אבל אימא שלה לא האמינה לה?" במקרים כאלה יתכן שהילד באמת מספר אודות חבר או אח - אך גם מאד יתכן שהוא מספר על עצמו. מבוגרים צריכים לעודד את הילד בעדינות ברגישות לספר את הידוע לו על הילד "האחר" ואז, קרוב לוודאי שלבסוף תצא האמת לאור.

קראו את יומנה של שירלי - מעולמה של ילדה שהצליחה לשרוד

מהי התעללות?

בין המתעללים בילדים יש הורים (בשכיחות גבוהה), אחים, ידידי משפחה, שכנים, מכרים, אנשים האחראים על הילד או זרים. המתעללים מצויים בכל מעמד חברתי וכלכלי ובכל המגזרים.

תופעת ההתעללות בילדים איננה ייחודית או בעלת בולטות במגזר זה או אחר באוכלוסיה. גם בארץ וגם בעולם ידוע כי שכיחות התופעה כמעט שווה במגזרים שונים באוכלוסיה ואין לה מאפיינים בולטים של מוצא, רמת הכנסה, רמת השכלה, איזור מגורים, דת או עדה.

לפעמים עלולה להיווצר האשליה כי שכיחות התופעה גבוהה יותר אצל משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. טעות זו נובעת מחשיפתם הגדולה יחסית של משפחות אלה לשרותי רווחה, ומן העובדה שיש בידיהם פחות אמצעים להסתיר את תוצאות ההתעללות מאלה המצויים בידי שכבות מבוססות יותר שיכולים להשתמש ברופא פרטי, לאיים בתביעה משפטית על הוצאת דיבה, עו"ד צמוד, הופעה מכובדת המסייעת להכחשה וכיו"ב.

קיימות ארבע קטגוריות לפגיעה בילדים:

1. פגיעה או התעללות פיזית (ילדים מוכים)

פגיעה חמורה או מתמשכת בילד באמצעות מכשירים או איברי גוף (בעיטות, נשיכות, מכות, טלטול וכדומה). הפגיעה יכולה להוביל לשטפי דם, נפיחויות, פצעים פתוחים, פגיעות פנימיות, כוויות, שברים, נזק מוחי, אובדן הכרה ואף מוות.

הפגיעות השכיחות מופיעות בראש, בגפיים העליונות והתחתונות, בגב או באיברי המין.

(צילום: shutterstock)

2. פגיעה או התעללות מינית

3. הזנחה

הזנחה יכולה להסתיים במוות או לגרום לילד תת-תזונה, נזקים גופניים, עיכוב בהתפתחות, פיגור ונזקים נפשיים מידיים וארוכי טווח.

4. התעללות נפשית או רגשית

התעללות בילדים אינה תוצאה של גורם יחיד, לפעמים מדובר בצרוף של תכונות אישיות של ההורה או האדם המטפל בילד, ולפעמים מדובר בנסיבות משפחתיות או במשברים על רקע אישי, כלכלי, חברתי או סביבתי. בדר כלל הורים או בני משפחה הפוגעים בילדים אינם מוגדרים כחולי נפש או כמי שאינם אחראים למעשיהם. מדובר, לרוב, באנשים עם אישיות חלשה, שהתנהגותם יכולה להחריף על רקע בעיות ומשברים שונים.

בין המאפיינים של המתעללים ניתן למצוא:

• אנשים שהיו קרבנות התעללות בילדותם.
• אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך.
• אנשים הרואים את הילד כ"רע", "מושחת" או "בלתי ניתן לשליטה".
• אנשים מבודדים חברתית.
• אנשים אימפולסיביים ו/או מהירי חמה, המתקשים להשתלט על רגשותיהם.
• אנשים הסבורים שהילד צריך לשרת ולספק את צרכיהם שלהם.
• אנשים הסובלים מאישיות חלשה ובעלי צורך להפגין כוח ושליטה.
• אנשים שאינם יודעים או אינם מסוגלים לדאוג לילדים.
  

מצבי לחץ ומשבר היכולים להגביר את הסיכון:

• מתחים במשפחה וביחסים בין הורים.
• פירוד וגירושין.
• אבטלה ובעיות כלכליות.
• הגירה.
• נכות או מחלה כרונית של הילד.
• תכונות אימפולסיביות של הילד.
  

(צילום: shutterstock)

מדוע ילדים מסתירים את ההתעללות בהם?

• לפעמים הילדים אוהבים את הוריהם למרות ההתעללות, והם חרדים מתוצאות הגילוי (למשל, הרחקה מן הבית של ההורה או של הילד).
• לפעמים הקרבנות מפרשים את ההתעללות כענישה רגילה או כתופעה מקובלת.
• לפעמים הקרבנות חשים עצמם אשמים וראויים להתעללות.
• לפעמים הקרבנות מרגישים חסרי ישע ואינם מאמינים באפשרות לשינוי המצב.
• לפעמים הם צעירים מדי ואינם מבינים מה קורה או אינם יכולים לבטא זאת.
• לפעמים הם מבטיחים לשמור על הסוד תחת איום או פיתוי.
• לפעמים הם חשים אשמה או בושה, על כי לא הפסיקו מוקדם את ההתעללות.
• לפעמים הם חוששים מהחרפת ההתעללות במידה וידווחו עליה.
• לפעמים הילדים פשוט לא מכירים סוג אחר של יחסים.
• ולפעמים הם חוששים שלא יאמינו להם או שיאשימו אותם בהתעללות.
  

טווח גילאי הקרבנות - טווח הגילאים של הקרבנות לפגיעות ולהתעללויות לסוגיהן, יכול לנוע בין גיל הינקות (מגיל 0) ועד גיל הבגרות. פגיעות פיזיות שכיחות פחות בגילאי 14ומעלה (יורדות עם הגיל). פגיעות מיניות שכיחות יותר בגילאי 14-9

אך קיימות גם בגילאים צעירים הרבה יותר, ונמשכות לעיתים גם אל הבגרות. הזנחה שכיחה יותר בגילאים הצעירים יותר ועד גיל 5. קבוצת הגיל שבה השכיחות הגדולה ביותר של ילדים שנפגעים היא גילאי 10-3.

מה עושים? קודם כל מקשיבים

תגובת המבוגר חשובה ביותר ועשויה להשפיע על הרגשתו של הילד, בטחונו ונכונותו להיפתח אל המבוגר, לתת בו אמון ולספר על ההתעללות.

חשוב מאוד להקפיד על הדברים הבאים:

• לשוחח עם הילד במקום פרטי וביחידות.
• לנסות להישאר שקטים ואוהדים. אם הוא חש שדבריו מרגשים אותנו, הוא עלול להפסיק בדבריו במטרה לגונן עלינו.
• להאמין לדבריו של הילד ולומר לו כי הינו דובר אמת.
• לעודד את הילד להמשיך ולספר, למשל: "אני שמח שסיפרת לי על כך, זה אמיץ מאוד מצדך".
• לומר לילד כי הוא אינו אשם בפגיעה.
• להבטיח לילד כי נעשה כל שביכולתנו להגן עליו ולתמוך בו.
• להסביר לילד שלא צריך לשמור על המידע בסוד.
• לא להתיימר לחקור או לטפל ללא הסמכה, מומחיות והרשאה כדין.
• להתייעץ עם אנשי מקצוע מורשים במקרים של ספק ולדווח כנדרש בחוק בכל מקרה של התעללות בילד או חשד להתעללות כזו.
  

(צילום: shutterstock)

סימנים לזיהוי התעללות

• חבורות המופיעות בקבוצות, בשלבים שונים של ריפוי או בצורת החפץ שגרם לחבורה (למשל: כף יד, אבזם חגורה, חוטי חשמל וכדומה).
• כוויות (נגרמו מנוזל חם, מסיגריות או ממגהץ לוהט).
• פגיעות באזור הפנים ("פנסים" סביב העיניים, לסת שבורה, אף שבור, שפתיים מדממות או נפוחות).
• סימני נשיכה (במיוחד אם הם בגודל פיו של מבוגר או שהם חוזרים ונשנים).
• שריטות בלתי מוסברות או סימני רצועות.
• סדקים או שברי עצמות בלתי מוסברים.
  

יש לזכור, עם זאת, כי חלק מהסימנים הללו יכולים להיות גם תוצאה של תאונה או פגיעה מקרית ולא מכוונת. כשהילד איננו נותן הסבר לפגיעה או שההסבר שניתן לפגיעה לא הגיוני, או כשמנסים להסתיר את הפגיעה באמצעות לבוש או בדרך אחרת - יש בכך סימן אזהרה.

לעיתים לא ניתן לראות סימנים חיצוניים להתעללות, בין אם משום שאינם קיימים או משום שהם מוסתרים. ניתן וצריך במקרה זה לשים לב לסימני זיהוי הבאים לביטוי בהתנהגות הילד, כמו:

• בעיות משמעת רבות.
• תוקפנות ואלימות כלפי אחרים.
• אלימות מילולית מוגזמת.
• לבישת ביגוד שאינו הולם (כדי להסתיר פגיעות).
• ניכור, בדידות, עצב והתכנסות עצמית.
• חשש מקשר עם מבוגרים.
• תלונות פסיכוסומאטיות.
• דיבורים על התאבדות או ניסיונות אובדניים.
  

חשוב לזכור, עם זאת, כי אפיוני התנהגות אלה יכולים גם לבטא מצוקה אחרת ויש בהם כדי לתת לנו רמז אפשרי ולא קביעה החלטית לגבי התעללות.

סימני זיהוי להתעללות מינית - ברוב המקרים התעללות מינית איננה נעשית תוך הפעלת כוח, ולכן אין היא מותירה סימנים חיצוניים גלויים. הגילוי המילולי מפי הקרבן, במפורש או במרומז, היא הדרך הבטוחה ביותר לגלות את האירוע.

עם זאת, יש מספר סימני זיהוי אפשריים, חלקם פיזיים ורובם התנהגותיים, שיכולים ללמד על קיומה האפשרי של התופעה.

סימנים פיזיים:

• קשיים בהליכה או בישיבה.
• בגדים קרועים או מוכתמים בדם.
• תלונות על כאב או גירוי באיברי המין.
• זיהומים או שטפי דם חוזרים באזורי המין.
• מחלות מין.
• הריון, במיוחד בגיל ההתבגרות המוקדם.
  

סימנים התנהגותיים:

• גילוי עניין מוגזם או ידע רב בנושאים הקשורים למין (בציורים, בעבודות או בחיבור).
• שימוש במושגי מין שאינם הולמים את הגיל.
• הצגת התנהגות מינית מוזרה כלפי ילדים אחרים, בעיקר מתוך כעס, תוקפנות או שתלטנות.
• פגיעה מינית בילדים אחרים.
• נסיגה לשלב מוקדם בהתפתחות, כמו מציצת אצבע, הרטבה, דיבור תינוקי ועוד.
• אוננות באופן כפייתי.
• ניסיונות אובדניים.
• בדידות, ניכור ונתק חברתי.
  

בסוף שנת 1989 התקבל בכנסת החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע (תיקון 26 לחוק העונשין). להלן עיקרי החוק בתמצית ובשפה פשוטה (אין זה הנוסח המשפטי):

1. התעללות בילד (ובחסר ישע) היא עבירה נפרדת בספר החוקים. זוהי עבירה פלילית חמורה במיוחד כשהמתעלל הוא הורה, בן משפחה או האחראי על הילד.
2. בין האחראים על הילד נמנים לא רק הוריו אלא גם מבוגרים אחרים (בני משפחה ואחרים) שהילד נתון להשפעתם או מרותם.
3. התעללות איננה רק פגיעה פיסית והיא כוללת סוגי פגיעה שונים כולל פגיעה מינית והתעללות נפשית.
4. על ההורה או האחראי על הילד לדאוג לבריאותו, לספק את צרכיו ולמנוע פגיעה והתעללות בו (לא רק התעללות בילד היא עבירה, גם אי מניעת התעללות היא עבירה).
5. על כל אדם מוטלת חובת דווח לרשויות בכל מקרה שיש לו חשד סביר שהאחראים על הילד מתעללים בו.
6. על בני משפחתו של הילד ועל אנשי המקצוע מוטלת חובה מוחמרת של דווח.
7. מי שיודע על התעללות בילדים ולא מדווח כנדרש, צפוי לענישה ואפילו למאסר.
8. קיימת חובת דווח על מוסדות חינוך וטיפול בכל מקרה של התעללות ופגיעה חמורה בילדים, גם במקרה שהפוגע אינו אחראי על הילד (ילד אחר או קבוצת ילדים).
9. ילד שההורה התעלל בו והוא מתחת לגיל 14, לא יהיה חייב להעיד נגדו בבית משפט וניתן יהיה לקבל עדות של חוקר ילדים (שאינו שוטר) שיעיד במקום הילד.  
   

כאמור, החוק מטיל על כל אדם שיש לו חשד שקטין נפגע על ידי האחראי עליו, או שקטין נפגע במוסד חינוכי,

לדווח על כך לפקיד סעד לחוק הנוער (עובד סוציאלי מורשה לנושא, המצוי בכל מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות) או לחילופין למשטרה.

חשוב לזכור כי דווח כזה אינו בגדר הטלת אשם או קביעה נחרצת, אלא בקשה לבדיקה מקצועית. המדווח איננו נדרש להוכיח התעללות. כל מי שמדווח כנדרש בחוק ובתום לב, מוגן חוקית מפני כל תביעה פלילית או אזרחית נגדו. חובת הדיווח איננה רק חובה חוקית אלא גם חובה מצפונית ומוסרית, ולעיתים היא הדרך היחידה לשבור את

קשר השתיקה ולהציל את הילד.

לדיווחים והתייעצות מקצועית תוכלו לפנות אל:

• קו המצוקה של אל"י - האגודה להגנת הילד (להודעות טקסט בלבד) 054-2949596
  
• המועצה לשלום הילד - 02-6780606
  
• אל"י - האגודה להגנת הילד – 6935*
  
• מוקד משרד הרווחה למידע וסיוע - 118
  

"זה לא ייגמר עד שנדבר" הנו מסע הסברה למניעת התעללות בילדים בשיתוף מיזם מהל"ב, המועצה הלאומית לשלום הילד ומכון חרוב, ונועד להעלות את המודעות לתופעת ההתעללות בילדים, על מנת להילחם בה ולסייע לשמור על בטחונם של ילדי ישראל