"הכתיבה נתנה לי סיבה לקום בבוקר"

"אני לא יודעת אם בחרתי בכתיבה" אומר ענת שביט-פנחסי, יוצרת ובימאית דוקמנטרית על ספר הביכורים שלה, "או אם בחירה זו המילה הנכונה. פעם רציתי פשוט להתחיל ללמוד כתיבה ולנסות לכתוב רומן, אבל באותה תקופה זה היה קשה מדי ומורכב מדי". גיבורי "לכתוב ולגנוב" (הוצאת "חרגול") גם הם אנשי טלוויזיה כמוה, המתחבטים עם קשיי היצירה והקיום היומיומי. רן ודריה, מפיק טלויזיה ותסריטאית, נשואים זה לזו ואהבתם נמזגת לתוך העולם המקצועי, עד כדי טשטוש הגבולות בין בדיון למציאות.

הכל השתנה עבורה דווקא כשפנתה לבימוי טלוויזיוני: "כשהתחלתי לעבוד, כמעט במקרה, על סדרה דוקומנטרית וכעזבתי את הכתיבה, חשתי הקלה. כשחזרנו לארץ ביימתי את הסדרה 'צומת דרכים', וחשבתי שזה מה שאני רוצה, להיות דוקומנטריסטית. אבל אחרי מספר רעיונות שלא צלחו, ואחרי שקיבלתי סדרה של לאווים, התחלתי שוב לכתוב. זאת לא היה בחירה בדיוק, אלא משהו שעשיתי מתוך יאוש, ומתוך הנחיתה פה בחזרה בארץ. אולי בגלל זה פתאום זה היה יותר פשוט. לא שלכתוב זה פשוט, בכלל לא, להפך, אבל הכל יחסי".

"לכתוב ולגנוב". בין בדיון למציאות

מה מבחינתך ההבדל בין עבודה על סדרה לבין כתיבה?

"בשביל לכתוב לא צריך להשיג קרנות או לגייס כספים או לעניין ערוצים ומפיקים בשום דבר. אתה עושה את זה או לא עושה את זה בלי שום קשר, ובאופן בלתי תלוי באף אחד. רק בעצמך. אז זה מה שעשיתי. בסוף כמובן אתה צריך לעניין אנשים, אבל במשך כמה שנים זה לא משהו שצריך להתמודד איתו".

ועל איזה צורך ענתה הכתיבה?

"קראתי פעם שכששאלו את וויליאם בורוז למה הוא כתב את 'ארוחה עירומה' הוא ענה שלא היה לו שום דבר יותר טוב לעשות. לא כי הוא היה חייב או צריך או מתוך איזשהו דחף פנימי. זה פשוט היה משהו לעשות, אז זה מה שהוא עשה. אני חושבת שכתבתי את הספר הזה גם כי זה נתן לי כל בוקר מחדש משהו לעשות. ככה שלוש שנים, קמתי, נכנסתי לחדר שאני כותבת בו וכתבתי".

"חלמתי אותו. חלמתי סצנה שלמה וקצת הזויה שבסוף לא נכנסה לספר, ושאני כבר לא זוכרת ממנה יותר מדי פרטים, אבל זה משהו שהמאהב אומר לגיבורה, בהקשר של התסריט, כשהסאבטקסט זה הרומן שלהם. מה שנשאר מהסצנה הזאת זה השם. אני חושבת שהיה לי ברור כמעט מיד שזה צריך להיות השם. למרות שבאיזשהו שלב, לקראת סוף העריכה, רציתי לשנות אותו. רציתי לשנות המון דברים וזה היה אחד מהם. אבל בסוף זה כנראה היה צריך להיות השם כי נשארתי איתו".

"לכתוב ולגנוב" עוסק במרווח שבין בדיון למציאות. מה הביא אותך לעסוק בכך?

"זה משהו שמאוד מעסיק אותי ושאני לא בטוחה שאני באמת מבינה. מה שאני תופסת כאמיתי כמעט אף פעם לא דומה למה שמישהו אחר תופס כאמיתי. אבל זה כנראה נכון להרבה אנשים, ובמיוחד נכון ליחסים בין גברים ונשים. הכתיבה של זה היא ניסיון להבין. העורך שלי, אלי הירש, אמר לי פעם על גיבורת הספר, דריה, שהיא אמת רוטטת שמתפתה לשקרים. למשל הרומן הזה עם גבר שהיא ממציאה אותו כל כך טוב עד שיש לו חיים משלו, כי היא צריכה אותו בשביל להתחבר לחלומות שלה".

מן הצד השני, היא מעידה כי הדמויות שלה מעוררות גם צד אפל: "גם אם נדמה שהרומן משחרר אותם לחלום, מסתבר שבאותה תנועה הוא גם כובל אותם. מהר מאוד התשוקה הופכת ליחסים של תלות ועבדות ואשמה. זה גם קשור לפער בין הציפיות החברתיות והערכים שהלבישו על הרעיון של בגידה, לבין האמיתות הבלתי נמנעות שקיימות במציאות. הרומן שלהם לא רק חסר אחריות והדוניסטי וחושני, הוא גם אפל וכואב והרסני, וההרסנות הזאת מקלקלת ומלכלכת גם את החלום".

"אני כבר כותבת שם. יש לי חדר קטן, מואר מאוד, שפעם היה מרפסת. אין בו כמעט קירות, אלא בעיקר חלונות. הוא מחובר לחדר השינה, בגב הבית, וצופה לגינה. אחר הצהריים, אם פותחים את החלונות, נכנסת בריזה מהים, ולפעמים, כשהים גבוה, אפשר לשמוע את הגלים נשברים. זה מרגיש מאוד מנותק". 

"כילדה, מוקדם מאוד, קראתי המון. אני זוכרת את עצמי הולכת ברגל עם ערמת ספרים מהספרייה וגומרת את הספר ראשון כבר בדרך הביתה. כנראה הלכתי מאוד לאט, או שהדרך היתה מאוד ארוכה. אני לא ממש זוכרת ספר ספציפי. מהילדות המוקדמת אני זוכרת בעיקר תמונות מתוך "הנסיך הקטן”, ומתוך "עליסה בארץ הפלאות”. מעניין ששניהם עוסקים במציאות שמתערבבת בדמיון. לילדים שלי קניתי את שניהם אבל הם איכשהו דילגו עליהם. היום הם קוראים כל ספר פנטזיה שהם מוצאים".

"אין אחד כזה, וזה משתנה ומאוד תלוי תקופה. אני חושבת שאולי נכון לומר שיותר מספר ספציפי, השפיעו עלי הסופרות או הסופרים שכתבו אותו. כי כשאני אוהבת ספר בדרך כלל אני מנסה לקרוא את כל הספרים של אותה סופרת או סופר. קשה לי להתחייב, אבל אם

אני חייבת לבחור ברגע זה, אז אולי "The Company She Keeps” של מרי מקארתי, או "רישום של העבר" של וירג'יניה וולף, "לכתוב" ו"כאב" של מרגריט דיראס, אבל אני לא מושפעת רק מפרוזה, אלא גם מסרטים ואמנות בכלל".

"שתיפתח לכמה שיותר קולות. שתשאף להתחדש ולפרוץ גבולות. שאנשים יעריכו ספרים חדשים וסופרים חדשים ויקראו אותם".

"הייתי שמחה לשמוע מג'ים קרוסו, שהיה המורה שלי לפני שנים באל.איי. הוא תמיד ידע להצביע בדיוק על מה שלא עובד, ולומר את זה במשפט פשוט ומדויק שמבהיר מיד את מהות הבעיה. הייתי רוצה אולי גם לשמוע, אולי גם לא, כי זה מפחיד ובלתי אפשרי כמובן, מהסופרות שציינתי, אבל לא רק. מעניין אותי לשמוע מאנשים בכלל, מה דעתם, אם הם קראו, ומה הם חושבים על הספר".