שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הוא לא הבין כיצד ייתכן שהייתי פעם לוחמת

    אני צוחקת, מתמסרת למגע המעורר ומיד מתעשתת. פתאום זה מרגיש מסוכן, כמו אז, כשהבנתי שמישהו קלט אותי מתוך החושך ואמר משהו בערבית. איפה שירלי?

    אני מעבירה אצבעות ארוכות בשערי, מסדרת, מחליקה קצוות סוררים. אני עולה על קצות האצבעות כדי להגיע למראה, ומאשרת את בבואתי. אודם משוח על שפתיי באדום מרמז, מפלרטט עם הסומק של הלחיים. זהו, מושלם. סקסית-דרך-אגב.

     

    אני יוצאת אל הלילה החמים, חולפת על פני סטודנטים אחרים שחוגגים גם הם את ההקלה הקולקטיבית של סוף תקופת המבחנים. פרפרים מרפרפים על דפנות גופי במעופם, מתדפקים על דלתות הלב כמבקשים להיכנס. כך אני פוסעת אל המקום שבו קבענו באחת עשרה בדיוק, מתמסרת להתרגשות, מצפה להתמסר למי שאפגוש הלילה. בחמישה לאחת עשרה אני מתייצבת בכניסה לפאב השכונתי החדש. אני שומעת צעדים מהירים מאחוריי, ומסתובבת.

     

    "נטע?"

    "זו אני," אני עונה, נבוכה.

    "היי, אני אביב".

     

    אני מחייכת, והפרפרים מאשרים את הגבר החסון ששירלי מתעקשת לשדך לי מאז שהתחלנו ללמוד. אביב פותח את הדלת לפניי, ורומז לי במבטו להיכנס. אנחנו מחליטים על שולחן פינתי קטן, אינטימי. עדיין מונחים עליו שיירים מהדייט הקודם – שתי כוסות בירה, האחת מוכתמת בשפתון. אנחנו מתיישבים וכל אחד מסדר את עצמו בזווית נוחה.

     

    אביב מניח את ידיו השזופות על השולחן, ומבט נתעב מיד עולה על פניו. "מטונף פה", הוא אומר וממהר להרים בתנועה חדה "סליחה?" הוא שואל והמלצרית מיד קולטת אותו. "אפשר לפנות פה?". היא מהנהנת בהתנצלות, משתהה רגע מול אביב, לוכדת אותו במבטה והקוקו שלה מקפץ מאחוריה בהתגרות. חיוכו של אביב מפציע אליה בחזרה כמו שמש קיצית. "תודה, מאמי".

     

    הוא מחזיר את מבטו אליי, ספק ברצון וספק בהכרח. "אז מה את שותה?" הוא שואל. תלוי אם אתה משלם, אני חושבת לעצמי, מופתעת מן הרשעות הפתאומית שבלבי. "קסטיל רוז'". "בירה בלגית, פששש" אביב מגחך, ובאצבעותיו מלטף את הזיפים הסוררים שמעטרים את לחייו. "מרשים. חשבתי שאת יותר... אורגזמה".

     

    "מה?" אני שואלת מופתעת, ואוספת את שיערי לכדי כדור דחוס. "אורגזמה, הקוקטייל. בחורות שותות קוקטיילים, לא?" הוא מחייך, וצחוק מתגרה נהדף מתוכו אל חלל החדר. פרפרים נהדפים מקירות גופי, מבולבלים. "אה", אני מחייכת, שומטת את כתמי הסלידה שמתחילים להיווצר מתחת לעורי. לא נורא, אולי הוא רק עושה רושם מתנשא. גברים תמיד מנסים להרשים...

     

    "קסטיל רוז' באמת קצת חזקה. אולי עדיף גולדסטאר", אני חוזרת בי. המלצרית מגישה לנו שתי בירות קרירות, ושיערה מרפרף על אביב כשהיא מניחה לפניו את הכוס. אחרי כמה לגימות השיחה מתייצבת, והזמן מתחיל לזלוג יחד עם התודעה האלכוהולית.

    "את שותה בירה? מרשים" (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    "את שותה בירה? מרשים"(צילום: Shutterstock)
     

    "אז מאיפה את מכירה את שירלי?" אביב שואל ומרצין.

    "היינו ביחד בצבא".

    "את היית לוחמת?!"

    "כן. ישנו באותו אוהל כל הטירונות, ככה הכרנו. יום אחד היא שכחה את הנשק בשירותים והייתי צריכה לרוץ...", אני פוצחת בסיפור המוכר והמנחם.

    "אין מצב!" הוא קוטע את דבריי. "מה הגובה שלך?"

     

    לחיי מאדימות, ואני מתבצרת מאחורי כוס הבירה, שמולאה מחדש על ידי הקוקו הטורדני. "שלא תביני לא נכון, אני מתכוון לזה כמחמאה. את בחורה... עדינה".

    "גם בחורה עדינה יכולה להיות לוחמת, כשצריך", אני אומרת בהחלטיות. "לא יודע", הוא אומר ומרים את ידו בתנועת ביטול. "את חושבת שהיית מסוגלת להרוג מישהו?"

     

    הבירה השנייה מרה ובוערת בגרון. הזיכרונות מבעבעים מתוכי ואני הודפת אותם חזרה אל המעמקים. "עזוב אותך, צבא זה לא מעניין". "זה ממש מעניין, אבל גם ככה אני לא יכול לדבר על השירות, הייתי במודיעין", הוא פוסק, ומתופף בחגיגיות על הכוס באצבעותיו. אז מה הוא יודע על להרוג אנשים? אני חושבת לעצמי ולוגמת את הבירה בזריזות, בזמן שהוא מדבר על הלימודים שלו - משהו על מחשבים ומלגת מצטיינים. התודעה שלי סמיכה ודביקה, ואחרי כמה דקות אביב מבין את הרמז.

     

    "אפשר ללכת", הוא אומר, חיוכו מאגף אותי, סוגר עליי. אני מהנהנת וקמה מיד, שוכחת את טקס התשלום המקובל. הוא מניח שטר של מאה שקל על השולחן, ואנחנו יוצאים מהפאב. אנחנו פוסעים בשתיקה זה לצד זו, כל אחד מחשב את הצעד הבא. אני מרגישה יותר שיכורה כאן, באוויר הפתוח. שיכורה מדי. חצאי מחשבות באות והולכות, והזיכרון פולש אל תוך התודעה. השעה מאוחרת, ובלית ברירה אני נכנעת בלבי, יודעת שעדיף שהוא ילווה אותי הביתה. אנחנו צועדים בחשכה והפסיעות שלי כבדות בדיוק כמו אז - כבדות בתוך המגפיים, כשהמדבר סביבנו שקט, מתעתע.

     

    אנחנו פונים אל סמטה צדדית שמובילה לבית שלי. בכניסה לבניין שלי אנחנו עוצרים. אביב שולח יד אל פניי, ומלטף את לחיי. אחר כך הוא מתכופף מעט ומתקרב, שולח את שפתיו קדימה. ההכרה שלי מוחה על התנועה, אבל הגוף איטי. אביב עוצר ומחייך בחמימות. "את כזו קטנטונת".

     

    אני מחייכת אליו בעיניים עצומות, תודעתי מנסה לגשש את דרכה אל המציאות. הוא מניח את ידו השנייה על הירך שלי, מרמז כלפי מעלה בתנועה קלה. אני צוחקת, מתמסרת למגע המעורר, ומיד מתעשתת. פתאום זה מרגיש מסוכן, כמו אז, כשהבנתי שמישהו קלט אותי מתוך החושך ואמר משהו בערבית. איפה שירלי?

     

    אני מתכווצת, אוספת את השליטה בגופי חזרה אליי, אבל היד של אביב כבר נמצאת עמוק בין ירכיי. אני תופסת את היד של אביב, ומצמידה אותה אל פנים הירך שלי. בידי השנייה אני מלטפת את התפיחה במכנסיו, מגבירה את מהירותי לפי קצב הנשימות שלו. באותו לילה זיהיתי מיד לפי ריח העשן והזיעה שמדובר במחבל, או מבריח. אני מכניסה את ידי אל תוך המכנסיים של אביב, וחופנת את האיבר החם והתפוח. הוא מתנשם במלוא הכוח, מתענג ממגעי. לפני שאני מספיקה להגיב, האיש העלום עמד מולי ותפס בצווארי, כדי שלא אזוז. הוא שלף את החגורה מהמכנסיים שלי, והתחיל להוריד אותם. מה הוא עושה? הוא המשיך, והרגשתי שאני נופלת לרצפה.

     

    אני מחזקת את אחיזתי באביב, ונשימותיו הופכות להשתנקות מכמירה. "מה את עושה?" הוא שואל בהיסוס. "מה אתה חושב שאני עושה, מאמי?" אני אומרת, לופתת וחונקת. הוא עוצם את עיניו ומתעוות בכאב. "תפסיקי, תפסיקי" הוא משתנק. קול נוסף נשמע בערבית, והאיש מפסיק לרגע, מופתע. אני מנצלת את הרגע ומשתחררת מהאחיזה שלו. מדדה כמה מטרים קדימה, ומרגישה את הנשק נחבט ומטלטל על הרצפה. כאן כבר קמתי על רגליי, הסתובבתי אליו ותפסתי את הנשק בידיים רועדות.

     

    אביב מצליח להשתחרר מהאחיזה שלי, מרים את ידיו והודף אותי אל קיר הבניין. אני מורידה את ראשי באחת ונושכת את ידו, פי מתמלא בטיפות של דם מריר וסמיך. אני מרימה את ברך ימין ונותנת לו מכה חזקה במפשעה. "בסדר, בסדר אני מאמין לך!"

     

    "מה?" אני שואלת, והכרתי סוף סוף חוזרת אל מקומה הטבעי. אני שומטת את איברו מידי, מתנשמת מהמאמץ. "אני מאמין לך, שהיית לוחמת", הוא מסנן, מסתובב ובורח אל תוך חשכת הלילה. אני עולה לקומה השנייה, מרוקנת. אף פעם לא הבנתי למה החברה של מודיעין כל כך מתלהבים מעצמם. לא נורא, אולי השידוך הבא יהיה יותר מוצלח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    בבירה הראשונה עוד הייתי בסדר
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים