מכבי נתניה נחטפה על ידי חייזרים / טור
עיר שלמה חיה בסרט ורק מספר אוהדים מזהירים. האצטדיון דומה יותר לחללית, אלי שגב ודורון אוסידון הם החוצנים המוזרים שהשתלטו על גופה של הקבוצה ואי אפשר בלי עופר אורליצקי, המדען המפוזר שנרדם בשמירה. צביקה נעים עם כמה מחשבות אחרי ירידת הליגה הבלתי נמנעת של נתניה
כמה הרהורים לא לגמרי מסודרים בעקבות הירידה של מכבי נתניה:
2. תקועים בקופסה. זה מפתה, אבל אין בכך צורך. גם בקופסה הרומנטית והקסומה (נשבע לכם שאני מתגעגע) ידעה מכבי נתניה לרשום ירידות ליגה מביכות. אני לא מאמין בקללות ומנחוסים. אני כן מאמין שבנתניה סטנדרט הניהול רחוק שנות אור מהסטנדרט של האצטדיון, כמו גם זה של מתקני האימון שנבנו בהמשך. השחקנים (בינוניים ונרפים בעצמם) עברו לשחק בחללית, המנהלים עדיין תקועים בקופסה. והערצבים? הם מסתובבים בכל מקום ומשחיתים את הדשא מלמטה.
1. חללית. אצטדיון יפהפה יש לנתניה. כשנוסעים בלילה בכביש החוף ומסתכלים עליו מרחוק, עם המבנה המעוגל והאורות הצבעוניים, אפשר לדמיין שמדובר בחללית שנחתה בחולות העיר. כל בנאדם שראה רבע שעה של סרט פנטזיה יודע שחלליות לא נוחתות ככה סתם, ועוד באזור בירכת חנון, איפה שפעם היו הפרדסים שילדי נתניה היו חוצים בריצה כביש מהיר כדי לסחוב תפוזים ומנגו. כשחללית נוחתת יש לה משימה או לפחות מסר שהיא מביאה איתה.
אז מה המסר שהביא איתו האצטדיון החללי של נתניה? בארבע השנים מאז הוא נחנך מכבי נתניה ירדה ליגה פעמיים, פעם אחת עלתה לגמר גביע המדינה ואינספור פעמים הוזכרה בהקשרים של צרות כלכליות, מחדלים ניהוליים, הלנת שכר ושאר עניינים שלא קשורים ישירות לכדורגל. כמעט מפתה לצעוק: די, לא תמיד חייבים לחשוב מחוץ לקופסה!
3. חיים בסרט. ואם כבר דימויי חלליות ומחדלי ניהול, אי אפשר לפספס את המוטיב הקלאסי מסרטי מדע הבדיוני: בשנתיים האחרונות מכבי נתניה נחטפה על ידי חייזרים, חוצנים מוזרים שהשתלטו על גופה ונשמתה ועושים בה כרצונם. מאלי שגב ועד דורון אוסידון. בתפקיד המדען המפוזר שנרדם בשמירה: עופר אורליצקי. בתפקיד השליט שמברך לשלום מבלי לתהות על כוונות הנוחתים: מרים פיירברג. עיר שלמה חיה בסרט ורק מספר אוהדים עומדים מחוץ לאולם ומזהירים. בעיר שהראש שלה לא מסוגלת לשמוע ביקורת – הרוב מעדיף לסתום את הפה ולעצום עיניים.
חוצנים מוזרים שהשתלטו על גופה של הקבוצה. אוסידון(צילום: עוז מועלם)
4. חדלי אישים. לא ראינו דמעות במשחק הירידה בקריית-שמונה. אני מעדיף את זה על פוזות מזויפות של ליגיונרים שעוד לפני פסח סוגרים לעצמם קבוצה לעונה הבאה. בנוסף, סיפור הירידה הרי היה סגור כבר מזמן ומכבי נתניה הפכה למועדון מצורע שכולם מנסים לברוח ממנו, לא לפני שיראו מה אפשר לקחת איתם בכיס. לא רק דמעות, גם להט או עצבות לא ממש ראינו אתמול, מה שמוביל אותי לנקודה שממעטים לדבר עליה: האנשים שבנו את מכבי נתניה 2016 הצליחו לקבץ פה אוסף מרהיב של שחקנים חדלי אישיות. זה כבר לא קשור לכישרון, תפקיד במגרש או יכולת כיבוש, זה עניין של אופי. הקבוצה הזו הייתה כל כך נרפית וחסרת אופי שגם בפעם השלישית שסרקת את ההרכב והספסל לא הצלחת למצוא מי האיש שמסוגל לקחת אחריות ולסגור סיפור. לא פעם, הרגע היחיד שיכולת לזהות מישהו עם להט ואופי הגיע כשהמצלמה נדדה לכיוון היציע והקלוז אפ נסגר על ערן לוי.
5. שקרנים. אחד השקרים העצמיים האהובים על אנשי נתניה העונה היה: "אבל הגענו להרבה מצבים". זו נחמה שהיא לא פחות מעלובה ומעליבה. קבוצה שלמה שכובשת 11 שערים ב-28 משחקים ומשיגה ניצחון בודד לא צריכה לחפש נחמה, אלא בור כדי לקבור את עצמה. אם הגעתם למצבים והצלחתם להחמיץ כל כך הרבה פעמים, זה כבר לא קשור למזל, אלא ליכולת ולעניין ההוא מהפסקה הקודמת – אופי ואישיות.
היחיד בסגל עם להט ואופי, חבל שהוא ביציע. לוי(צילום: ראובן שוורץ)
6. הילוך חוזר. דקה 49 בקריית-שמונה, איציק כהן ניגש לבעוט פנדל. אוהדי נתניה באצטדיון, אלה בבית מול המסך, נהגים שהקשיבו ל"שירים ושערים", חיילים בעמדות שמירה שקיבלו עדכוני אונליין בוואטסאפ - כולם ידעו שהוא יחמיץ. בדיוק כמו מול הפועל עכו, בדיוק כמו כל העונה המסויטת הזו. כמו להסתכל בהילוך איטי על תאונה שאתה יודע שתבוא. ואז מגיע הילוך חוזר, ועוד הילוך חוזר ואז מכבים את הטלוויזיה. אין סמלי מזה כדי לסכם את הכישלון של מכבי נתניה.
לפנייה לכתב/ת 
עומר פרץ
צילום: אביהו שפירא
מומלצים
