"אוהד קם בבוקר ואמר לי: 'אבא, ראיתי את אמא עפה באוויר'"
זו הייתה תאונה שזיעזעה את המדינה כולה: הילה מיכלי–נחמן, ספורטאית מחוננת בת 35, אם לשלושה, יצאה מרכבה בכביש 6, נפגעה מרכב חולף ונהרגה במקום לנגד עיני ילדיה הפעוטים ואמה. כחודש לאחר מותה מספרת אמה מלי על רגעי הזוועה בזירה, שבהם הבינה שאיבדה את בתה, והכעס הגדול על הנהג הדורס. האלמן שמעון מדבר בגילוי לב על חייו בלי אשתו האהובה, כשהוא מטופל בילד בן שלוש וחצי המתגעגע לאמו ובתאומים בני כחצי שנה. "בתוכי אני בוכה: 'איפה את, הילה, איפה את שתבואי לעזור לי. תני לי אות. איך אני אגדל את הילדים, מי יחנך אותם, מי יעשה איתם שיעורים, איך השארת אותי לבד?'"
"האווירה במכונית הייתה שמחה. היו צחוקים, הילה נהגה, אני שרתי לתאומים, ואוהד ראה בסלולרי את 'לכלוכית'. בנסיעות אני תמיד מביאה להילה משהו לדרך, בדרך כלל גזר חתוך. באותו היום הבאתי לה דווקא קשיו. ישבתי באמצע, בין אחד התאומים לאוהד, וראיתי הכל. הייתה נסיעה רגילה, זורמת, מלא רכבים. פתאום היה נהג שסטה מהנתיב הימני לכיווננו, והילה צעקה: 'אמא, הוא יהרוג לי את הילדים!' ואז גם היא סטתה. האוטו התחיל להסתחרר, ואני, בתור נהגת ותיקה, הספקתי להגיד לה: 'הילה, תניחי להגה'. וככה הסתחררנו על צירנו ונעצרנו נגד כיוון התנועה. התאומים התעוררו, בדקנו שכולנו שלמים וכשראינו שכן, נרגענו. אבל האוטו התחיל להתמלא עשן. הילה יצאה מהדלת של הנהג והתחילה להוציא את הילדים מהחלון. היא שמה את התינוקות מעבר למעקה הבטיחות ואמרה לאוהד שלא יזוז מהם. והוא, כמו חייל ממושמע, באמת לא עזב אותם לרגע. ואז היא ניסתה להוציא אותי. בגלל שאני נכה ומתקשה ללכת, היא אמרה שתפתח את הדלת האחורית, תשכיב את הכיסא ותמשוך אותי. אמרתי לה: 'עזבי, תישארי ליד הילדים', והיא ענתה: 'נראה לך?' המשפט האחרון שהיא אמרה לי היה: 'אמא, אין מצב שאני משאירה אותך שם. אני כבר אמצא דרך'".
החיים בלעדיה
חמישה שבועות עברו מאז קיפחה הילה מיכלי־נחמן ז"ל את חייה בתאונת דרכים מזעזעת ומכמירת לב. לא רק בגלל התוצאות הקשות – מותה של הילה, ספורטאית מחוננת בת 35 בלבד, בתאונה, אלא בגלל מי שהותירה מאחור, והעובדה שאמה וילדיה היו עדים לתאונה – אוהד, בן שלוש וחצי ותאומים, עודד ומיכל, בני חצי שנה. בני המשפחה הבוגרים, האלמן שמעון מיכלי וההורים מלי ודוד נחמן — היא לוחמת מג"ב ונכת צה"ל והוא חוקר תאונות בעברו – האחים סיגלית וצחי, הגיסים והגיסות, כולם עדיין מנסים לעכל את המציאות החדשה ללא הילה ומתקשים להכיל את הצער. באחת מארוחות שישי, מיד לאחר השבעה, ניסו לחזור לשגרה ולהסב לשולחן השבת. אלא שלא יכלו. בזה אחר זה פרשו הנוכחים מהשולחן לבכות בחדרים. רק האם מלי נותרה שם כסלע איתן. המשימה שלה עכשיו, היא אומרת, היא להיות חזקה בשביל כולם. במילים פשוטות הפוצעות את הלב ובכנות מרגשת, היא מספרת על השניות האחרונות בחיי בתה הבכורה, שהבטיחה לחלצה מהמכונית.
"לא ראיתי רכב מתקרב אלינו ולא כלום", היא משחזרת. "שמעתי בום והייתי בטוחה שהילה שוברת את החלון והדלת. אחר כך ראיתי שהמראה נתלשה. קראתי: 'הילה, הילה' וכשראיתי שאין תשובה, הבנתי שמשהו לא בסדר, פתחתי את הדלת והתגלגלתי. נס שלא נפגעתי בעצמי. ראיתי אותה על הכביש ואמרתי שאני הולכת לבדוק לה דופק. באותו רגע הראש שלי לא עבד. לא הבנתי כלום – תאונת פגע וברח, רכב עומד, לא עומד, ברח, לא ברח, אם הוא עדיין שם או לא – מה שהבנתי היה שהיא שם. כרעתי על האספלט וראיתי שאין לה דופק. הייתי פעם אחות מעשית, אז אני יודעת למדוד. חיבקתי אותה, נישקתי, ביקשתי סליחה שאני עוזבת אותה והלכתי לקטנים, כי הבנתי שהם זקוקים לי. אם פעם היו אומרים לי שזה מה שיקרה, בטח הייתי מתה, אבל עובדה שבמציאות לא מתתי. באו לי כוחות שלא ידעתי מאיפה. אוהד אמר: 'סבתא, קר לי'. הכנסתי יד לחלון, סחבתי שמיכה, עטפתי אותו ושאלתי: 'עכשיו בסדר? נעים לך?' כל מה שחשבתי היה איך אני עוטפת ושומרת. שאם עוד רכב יעבור ויפגע בנו, שרק אני אפגע".
בתקופה מאושרת
זו הייתה צריכה להיות התקופה המאושרת בחייהם של שמעון והילה. דומה שעם הולדת התאומים והפיכתם למשפחה עם שלושה ילדים, כל הקוביות נפלו למקומן הנכון בפאזל של חייהם. שמעון, 37, הצליח בעבודתו כמנהל אדמיניסטרטיבי בחברה למדפסות. הילה בדיוק סיימה את לימודי ראיית החשבון וחיכתה לשנת ההשלמה. עד ללידה האחרונה עבדה כסייעת בגן ילדים בקיבוץ הסמוך לטבעון וכמאמנת כדור־מים, ספורט שבו הצטיינה וגרפה מדליות וגביעים מאז הייתה נערה. ביום שבו נהרגה הייתה אמורה להסתיים חופשת הלידה שלה.
"הסיפור שלנו התחיל בצבא", משחזר שמעון, האלמן הטרי, את היכרותם. "אני שירתתי כמש"ק אחזקה בסוללת נ"מ בצפון, כשלבסיס הגיעו שתי לוחמות. אחרי שנוצר הקשר היו אינספור דיבורים, לילות לבנים. אני כבר הייתי לקראת סוף השירות והיא המשיכה בגדוד כקצינה. באתי לבקר אותה בכל בסיס שבו הייתה, מהדרום ועד רמת הגולן. היא אהבה טיולים, אז טיילנו יחד ובילינו הרבה בקולנוע. היינו בני אותו מזל, בתולה. היה בינינו שבוע הפרש בתאריך. בסיבוב ההוא זה נגמר לא טוב, כי היא פחדה מרצינות הקשר. נפגעתי והתנתקתי. אחרי שבע שנים שלא שמעתי ממנה, היא שלחה לי הודעה, שאלה אם יש סיכוי שאסלח לה וביקשה להיפגש. לא ממש רציתי, אבל ייאמר לזכותם של החברים שהם משכו בחוטים, אמרו: 'לך, תנסה, מה יש לך להפסיד'. בפגישה עשיתי את עצמי כאילו יש לי מישהי, שיחקתי אותה קשה להשגה. היא רצתה עוד פגישה. אמרתי לה: 'אני לא סגור', אבל בכל זאת באתי. ומשם זה התגלגל. חזרנו כאילו לא הייתה פרידה מעולם".
ב־2009, אחרי שנתיים של חברות מחודשת, נישאו. בתחילה התגוררו בתל־אביב, ליד משפחתו של שמעון, אבל אז התקבלה הילה למשטרה ושובצה בבילוש בבאר־שבע. השניים עברו לקריית־גת, סמוך לסיגלית, אחותה של הילה, הצעירה ממנה בשנתיים אך קרובה אליה מאוד, כמו הייתה אחותה התאומה. הילה התחילה ללמוד קרימינולגיה ומהר מאוד משך אותה ליבה לחזור לטבעון, היישוב שבו גדלה. משנדחתה בקשתה לעבור למחוז הצפוני – עזבה את המשטרה ואת הלימודים, עברה לטבעון והחלה ללמוד ראיית חשבון. במקביל שבה לתחום שבו הצטיינה: כדור־מים. אמה מספרת שרק עכשיו סיימה קורס מאמנים בוינגייט, לאחר קריירה מפוארת שהחלה בגיל 11 כשהייתה שחיינית ואלופת הארץ לנוער בשחייה. בגיל 16 עברה לכדור־מים, שיחקה בהפועל טבעון ובגיל 30 אפילו הייתה למשך שנה אחת קפטן מכבי חיפה. השיחה נערכת בחדר שבו עומד ארון שלם של גביעים ומדליות.
בתוך כל העשייה הזו החלו שמעון והילה לתכנן את הרחבת המשפחה. "אצל הילה במשפחה יש שישה או שבעה זוגות תאומים", מספר שמעון, "וגם אנחנו תיכננו שני ילדים שיהיו תאומים". למרות התכנונים, בהיריון הראשון נצפה עובר אחד בלבד. אלמלא הלחץ מצד בני משפחתה, שחששו שתחטוף בעיטות במהלך המשחקים, הייתה הילה ממשיכה לשחק עד החודש התשיעי, אבל היא פרשה בחודש הרביעי, גם ממשחק וגם ממשרת המאמנת.
פרחים ושוקולד
אוהד נולד ב־2012 והילה בילתה עימו שנה בבית. "מאז ומתמיד היה לה קשר טוב עם ילדים", אומר שמעון. "היא הייתה אמא נפלאה, כולם התייעצו איתה מה לעשות, איך לחתל, איך להיניק ואיזה חינוך לתת. היא תמיד ידעה לתת את התשובות לכולם. כשהייתי מגיע הביתה, הכל כבר היה מוכן. אוכל מוכן, בית נקי. תמיד התווכחתי איתה: תשאירי גם לי משהו לעשות". אחרי שנתיים וחצי נכנסה הילה שוב להיריון. הפעם, כמיוחל, נצפו שני עוברים. "כששמענו שיש לנו תאומים", נזכר שמעון, "השמחה הייתה גדולה, התרגשות עצומה. ועוד בן ובת, והכל קרה בקלות ובלי תקלות. כמובן היא התקשרה מיד לכל בנות המשפחה שיש להן תאומים לבשר להן. בהמשך התברר שאחת מהשליות חוסמת את צוואר הרחם, ואז היא נכנסה לשמירת היריון. כל היום היא הייתה באינטרנט: 'שמעון, ראיתי עגלה, לך תבדוק', 'לך תבדוק לולים וכמה עולה מטרנה'. האושר שלנו", ממשיך שמעון, "היו הלידות. שנינו לא הבענו יותר מדי רגש, התלהבנו אחד מהשני בסתר. הייתי מביא לה פרחים, לבבות משוקולד, לא הייתה קנייה בסופר שלא הייתי קונה לה שוקולד. זמן האיכות שלי ושלה היה הלילות בקיץ בגינה. הייתי מכין לה קפה עם חצי כפית ושניים סוכר, מתלהב מעוד גביע שקיבלה, ממדליה נוספת ומכל דבר חדש שהילדים היו עושים. הדבר האחרון שהיא התלהבה ממנו היה שהתאומים כבר התהפכו. בלילה שלפני התאונה היא אמרה שהיא רוצה לנסוע לאחותה בקריית־גת. הילה מאוד אהבה לנהוג, לנסוע עם הילדים לקניון, ללונה פארק. פתאום הייתה מעמיסה ונוסעת, והייתה כמובן מעדכנת אותי רק אחרי. לקריית־גת היא נסעה לפחות פעם בשבוע, כדי להפגיש בין האחיינים – הילדים שלנו ושל סיגלית אחותה. אמרתי לה: סעי בכיף. תבלו, תיהנו. וכמובן כשידעתי שאמה מצטרפת, הייתי מאוד רגוע".
שמעון מספר כי במשך כל יום התאונה, 1 במארס, תיקשרו הוא ואשתו בעיקר בהודעות, "כי היא לא אהבה לדבר בטלפון. השיחה האחרונה שלנו הייתה: מה עם הילדים, הכל בסדר? יופי. אחותך? יופי. מתי בערך את יוצאת כדי שאדע מתי לסיים בעבודה? ואז היא סימסה לי מתי היא יצאה. היא יצאה בשבע וחצי, כי חיכתה לסוף הפקקים. היא חשבה שאם תיסע דרך כביש 6, בתשע היא תגיע הביתה. הנוהל היה שהיא ואמא שלה היו נוסעות ברכב, ואבא שלה, בגלל שאין מקום באוטו, חוזר ברכבת, ואני אוסף אותו מהתחנה. בשמונה וחצי בערב, אחרי שכבר יצאתי מהעבודה ולקחתי אותו, פתאום אמא שלה התקשרה: 'הילה עשתה תאונת דרכים קשה, היא פצועה קשה מאוד. אני לא יודעת מה לעשות'. ואני בראש", ממשיך שמעון את הסיפור מנקודת מבטו, "התחלתי לעשות מלא חישובים. היא אמרה צומת כפר־סבא, כביש 6, ישר אמרתי: צומת חורשים. צעקנו לה: 'אנחנו בדרך' ועשינו פרסה לכיוונה. חמש דקות אחרי זה היא התקשרה ואמרה: 'תחזור הביתה, ניידת משטרה מביאה אליך את הילדים'. בשום נקודה לא הבנתי שהילה נהרגה. להפך, התקשרתי להוריי, כי אמרתי: אם אני לא נוסע להיות עם הילה בבית החולים, לפחות שהם יהיו שם. עשיתי חישוב שאם זה משהו קל, הם יפגשו אותה שם, ואני אהיה עם הילדים. כששאלתי מה עם הילדים, אמא שלה אמרה: 'הילדים בסדר גמור, הם עולים על הניידת בדרך אליך'.
"דקה אחרי שהגעתי הביתה לטבעון", הוא משחזר, "התקשרו אלי מהשטח. 'מה עם אשתי?' שאלתי אותם. 'אף אחד לא מדבר איתי, לאיזה בית חולים לנסוע?' 'אל תיסעו לשום בית חולים', ענו לי, 'משתתפים בצערך'. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה: 'אוי ואבוי, מה יהיה עליי עכשיו?' לא עיכלתי מה זה 'הילה מתה'. אבל לא היה לי הרבה זמן לעכל כי הילדים בדיוק הגיעו עם המון קציני משטרה. ישר חיבקתי ונישקתי אותם. התאומים ישנו, אוהד התעורר, לקחתי אותו למיטה, ושם הוא הספיק לספר לי שהמון אמבולנסים ומשטרות טיפלו באמא. אמרתי לו לילה טוב ואת כל צרור הברכות הנלוות שתמיד אמרנו לו: חלומות פז, חלומות נעימים, והוא הלך לישון. ואיך שאוהד קם בבוקר הוא אמר לי: 'אבא, ראיתי את אמא עפה באוויר'".
מהשבעה, מספר שמעון, הוא זוכר בעיקר המוני אנשים מתקופות שונות בחייה של אשתו. כשהיה צריך להתאוורר, פשוט לקח את הילד לגן המשחקים הסמוך. ההורים במקום ידעו על הטרגדיה, והמבטים המופתעים הפכו מהר מאוד למבטי הערכה.
מיד לאחר השבעה נכנסו משפחות מיכלי ונחמן לשגרה אחרת. בתחילה, שמעון והילדים עברו להתגורר בבית הוריה של הילה, מרחק רחובות ספורים מביתם. סלון המשפחה משובץ בשני לולים עבור התאומים. בחדר השני מיטה זוגית שבה ישנים שמעון ואוהד. בלילות מלי עוזרת עם כל אחד מהילדים, שקמים ובוכים מסיבות שונות, ושמעון מתרגל להכין שני בקבוקים במקביל ולהאכיל שני פיות יחד. מאז הספיקו לחזור לביתם ושמעון נפעם מגילויי הנתינה של כל הסובבים אותו, גם אנשים שהוא לא מכיר באופן אישי, כמו אמהות מהגן של אוהד שהכירו עד כה רק את הילה.
"בימים הראשונים הגיעו המון אמהות מיניקות ושאלו אם צריך חלב אם לתאומים. בסוף לא היה צריך. מלא אנשים מציעים לקחת את אוהד אחר הצהריים, לשחק איתו, להאכיל אותנו. מזמינים לארוחות שישי. בהתחלה היו לי המון שאלות: מה עושים במצב כזה? יש מישהי שעוזרת? מה ביטוח לאומי אומר? לקחת מטפלת רק לאחר הצהריים? בינתיים סידרו לנו מהרווחה עזרה משמעותית של מטפלת לתאומים בכל יום עד שלוש וצהרון לאוהד.
"אוהד כל הזמן שואל: 'איפה אמא?'", מתאר שמעון וקולו נחנק, "בתחילת הדרך אמרתי לו: אמא בעבודה. לא ידעתי איך להתנהג, ואז השירות הפסיכולוגי שמלווה אותנו אמר: 'מה פתאום? צריך להגיד את האמת'. התחלתי להגיד לו: 'אמא עשתה תאונת דרכים מאוד קשה, באמת ראית אותה עפה באוויר, וזהו. אמא מתה ולא תחזור'. הוא כל הזמן שואל למה דרסו את אמא? זה מעסיק אותו. אם אנחנו נכנסים לאוטו, אז זה 'אבא, אני מזכיר לך לא לנסוע מהר', 'אבא, מה עם החגורה?' גם פעם זה היה, אבל לא בתדירות גבוהה. או שהוא שואל: 'למה הדורס ברח?' יש לי איתו הרבה רגעים של חוסר אונים, בעיקר כשהוא מתפרץ. ואז אני בוכה, כי הוא מבקש ממני סליחה: 'סליחה, אבא, אני לא יודע מה קרה לי. תעזור לי. אבא, עוד לא נרגעתי, תרגיע אותי'. או שיום אחד כשהיינו במקלחת והוא אמר לי: 'אבא, אני רוצה שידרסו אותך כמו את אמא'. התחלתי לבכות. אני מבין אותו. הילה הייתה החיים שלו. אז ניגבתי את הדמעות וכדי להרגיע אותו אמרתי לו: 'בוא נחשוב על הדברים הטובים שעשינו יחד, הטיולים בנחל הצבים. בוא נסתכל על תמונות של אמא, נעשה לנו כיף'. אני מראה לו תמונות וזה מרגיע אותו, אבל בראש שלי אני עוד בוכה: 'איפה את, הילה, איפה את שתבואי לעזור לי. תני לי אות. איך אני אגדל את הילדים, מי יחנך אותם, מי יעשה איתם שיעורים, איך השארת אותי לבד?' מבחוץ זה נראה כאילו אני פרקטי, אבל אני פשוט פועל כרגע על אוטומט, כשבפנים יש בי המון געגוע.
"בפעם הראשונה שנכנסתי לבית הריק וראיתי בכיור את כוס הקפה האחרונה ששתתה, כשנסעתי באוטו שלה, כשנכנסתי לחדר הארונות אמרתי: וואו, נשארתי לבד. אני כל הזמן חוזר לבית שלנו לקחת בגדים, לעשות כביסות, נזכר איך הארון נראה כמו פלס עם הקיפולים שלה. למזלי, עוד אין לי זמן להתאבל. אני עושה כל כך הרבה דברים: גנים לילדים, פסיכולוגית, מצבה. אני מעדיף לשקוע בעשייה. אני חושב שרק בעוד כמה חודשים אוכל להגיד איך זה באמת. היום אנשים עוטפים אותי, אין לי זמן לחשוב דקה".
מלי, אמה של הילה, חווה התמודדות אחרת. מאז האסון שבו נכחה היא לא מסוגלת לעצום עין. "כשאני ישנה חוזרים לי המראות. אני רואה את הילה, גבוהה, בריאה, ואומרת: רגע, איך יכול להיות שהיא איננה? ואז באה לי התמונה שלה כשהיא על הכביש, שוכבת על השוליים, ומיד אני קופצת. אחרי שהשוטרים לקחו את הילדים, הלכתי לראות אותה. היא שכבה בשולי הדרך כשהרגליים שלה קצת בולטות מעבר לקו הצהוב. המחשבה הראשונה שלי הייתה להזיז, שלא יפגעו בה שוב, אבל אז הבנתי שאיבדתי את הילדה ואני רוצה שבוחני התנועה יידעו את האמת. שאף אחד לא יאשים אותה אחר כך".
הימים הארוכים של השבעה ואלו שבאו אחריה גרמו למלי לזקק את תחושותיה. חשוב לה להעביר מסר לציבור הנהגים. "אני אומרת: אנחנו תקועים על כביש 6, איך ייתכן שאף נהג לא ראה אותנו? מאיפה הרוע של כל האנשים האלה שעברו לידנו, שאף אחד לא עזר לי עם הילדים, כשאני עם וינקר, משדרת בבירור אותות מצוקה? אף אחד לא עצר. גם לא התקשרו למשטרה, חוץ מכמה צדיקים ערבים שסיכנו את חייהם עבורנו אחרי שהילה כבר נהרגה. אני רוצה שאנשים יתחילו להיות אנושיים. היום זה אני ומחר זה הם. לא ייגמר הבכי הזה? מאות מכוניות עברו, לא אחת פעם ב... איך זה שאף אחד לא היה מספיק אנושי? על זה כואב לי. כואב לי שהתינוקות האלה נשארו בחוץ ובקור, ולי לא הייתה דרך להתקשר או לקרוא למישהו".
רק מטפל בילדים
כשלוש שעות אחרי הפגיעה בהילה הגיע לתחנת המשטרה יוסי כהן, בן 64, בעל סוכנות רכב ומוסכים באזור המרכז, ואמר שהוא הנהג שהיה מעורב בתאונה, אך טען שפגע רק ברכבה ולא דרס את הילה. כהן נעצר ואחרי כמה הארכות מעצר, שבהן נחשד בין היתר בעבירות של הפקרה ושיבוש מהלכי משפט, הוא שוחרר – בתחילה למעצר בית ואז ללא תנאים מגבילים, למעט עיכוב יציאה מהארץ, הליך שגרתי בתאונות דרכים. נכון לסוף חודש מארס, התיק נמצא בשלב של השלמות חקירה, לפני החלטה לגבי ההמשך. להגנתו טוען כהן, כפי שהסביר עורך דינו אילון אורון, הוא ש"בכל מקרה לא ניתן היה למנוע את התאונה. וזה לא אני אומר. עשו שחזור והגיעו למסקנה הזו".
בהארכת המעצר המשטרה נטען שכהן הפקיר את המנוחה.
"לא הייתה הפקרה. מרשי נשאר במקום עד בוא האמבולנס. הוא ראה שמפנים אותה ואז הלך למשטרה ודיווח שהיה במקום. אבל במשטרה לא ידעו שהוא היה שם, ולכן עשו בלגן וטענו לפגע וברח וגם התקשורת ניסתה להוכיח שהוא הפקיר. אבל מהחקירה עולה שהוא לא הפקיר".
היה גם סעיף שדיבר על שיבוש הליכי חקירה.
"כי לכתוב סעיפים לא עולה כסף. מרשי לא אחראי לתאונה, ולגבי עזיבת המקום — חקרו ווידאו ומצאו שהוא כן היה שם. יש לאנשים במצב כזה עצבים לראות מי נמצא שם ומי לא? התחושה שלו קשה. גם מרשי בטראומה. זה אסון כשהרכב שלך הורג אדם, אבל זה לא אומר שהוא אשם. לדאבון הלב, המנוחה נכנסה לקו הנסיעה של מרשי, ושילמה על כך בחייה. נהג צריך יותר ממאה מטר כדי להבחין בעצירה. ואם מישהו מתפרץ לכביש, מה גם שהיה שם עיקול מסוים ומרשי לא היה אמור לעצור".
בהארכת מעצרו הראשונה של כהן בבית משפט השלום בפתח־תקווה, האווירה הייתה טעונה. שעה קלה לפני הלווייתה של הילה ולאחר שאיבריה נתרמו, בני משפחתה ראו את כהן, כשבינם לבינו חוצצים חמישה לוחמי יחידת נחשון ושישה מאבטחים של בית המשפט.
"איך הוא עשה דבר כזה?" בכתה בדיון מורן לוי, אחותו של שמעון, תוך שהיא מנופפת בתמונות הילדים. "איך הוא לא ראה אותה? יש לה ילדים קטנים, איך הם יגדלו בלי אמא?"
משפחות מיכלי ונחמן שכרו את שירותיו של עו"ד תומר איסק, המתמחה במשפט פלילי ודיני נזיקין. "במישור הפלילי", מבהיר עו"ד איסק, "העבירות שבהן חשוד הנהג הדורס הינן חמורות, ואם יתורגמו לכתב אישום שבסופו יורשע, צפוי לנהג הדורס עונש כבד מאוד. כמו כן", הוא מוסיף, "נראה כי מגמת הפסיקה של בתי המשפט היא להחמיר עם נהגים מורשעים, על מנת להילחם בתופעת הקטל בדרכים, אשר הפכה למכת מדינה ומותירה אחריה מעגלים רבים של נפגעים. במישור האזרחי, מדובר באם צעירה שכל מסלולי חייה אופיינו בהצטיינות יתרה בכל אשר נגעה. אנו מסייעים לאלמן ולמשפחתו במיצוי זכויותיהם כנפגעי עבירה וכן אל מול הרשויות וחברות הביטוח".
"התאונה לא מעניינת אותי", אומר שמעון האלמן, "רק לדעת שהילה לא סבלה והמוות היה מיידי. גם העונש לא מעניין אותי. מצידי שלא יהיה עונש, רק שהדורס יבוא אליי כל יום ויקלח את הילדים. זה העונש שמגיע לו. אחרי האסון הילדים שלו באו לאחותי ושאלו אם צריך עזרה בחיתולים ומטרנה, אז אחותי אמרה להם: אנחנו לא רוצים מכם שום דבר. זה שהילדים שלו הגיעו, ולקחו את זה מאוד קשה, עשה לי משהו. אם היינו נשואים ללא ילדים, ההתמודדות שלי הייתה אחרת. הייתי עסוק רק בזה, אולי הייתי הולך לבית המשפט. היום אני אך ורק מטפל בילדים. אפילו בלילה כשאני יושב עם הקפה, כל מה שאני חושב עליו זה איך ובמה אני מלביש אותם בבוקר".
כאבה של הסבתא
ברגע הזה בראיון מתפרצת הסבתא מלי בבכי גדול, המכסה על טראומה של שנים. היא בת 68 וכשהייתה בת 19 ימים בלבד, התייתמה מאביה שנהרג בקרב על הקסטל. זמן קצר אחר כך הבינה אמה, לדבריה, שהיא אינה יכולה לגדל את מלי ואת אחותה והפקידה אותן בבית הסבא והסבתא, הורי האב. מאז היא מספרת שניתק הקשר בין הבנות לאמן.
"כשהייתי קטנה", היא בוכה, "נתנו לי המון פינוק, אבל אף פעם לא הבנתי מה זה חום של אמא. רק כשהילה יצאה לאוויר העולם ושמו לי אותה בידיים, הבנתי מה היה חסר לי. עכשיו אני מרגישה כמו שידור חוזר. רק אני יודעת מה יחסר לקטנים האלו שנשארו. אף אחד, עם כל האהבה, לא יוכל לתת להם חום של אמא. בינתיים התאומים עוד קטנים. הם מחייכים, מאושרים מהחיים. מסתכלים עליי ומחייכים כאילו אני הילה. כשאני קמה בלילה ומחזיקה אותם, זה כאילו הילה עוד פה. גם אני מרגישה שהיא נשארה פה".
שמעון: "אני מסתכל עליהם ויש בי כל כך הרבה צער שהם לא יכירו את אמא שלהם. חמישה חודשים, בחייאת ראבק. היא רצתה לעשות איתם כל כך הרבה דברים. ללמד, לחנך, לעשות עם התאומים משחקי יצירה כמו עם אוהד, להלביש את הילדה בשמלות שבת. אני הכי שמח בעולם שהיא הייתה אמא של הילדים שלי, לא יכולתי לבקש מישהי אחרת, טובה יותר. כשהתאומים יגדלו, אני אספר שהייתה להם אמא נפלאה, מדהימה, שטיפלה בהם בצורה הטובה ביותר, לא חסכה מהם שום דבר והייתה חזקה מאוד מולם. לא כמוני. שיעול קטן של אוהד ואני כבר במיון, והילה תמיד הייתה אומרת: 'תחכה ואז נראה מה יהיה'". •
Etti-ab@yedioth.co.il
