הצילו! חיי הם תחושת פספוס עצומה
אני מחליטה לחזור לשוק. אני מרגישה יד-שנייה, אבל מפרסמת את עצמי כחדשה ומנצנצת. אני מחליפה את התמונות מ-2008 באתרי ההיכרויות, ועושה שיפוצים כלליים בפרופילים שלי. אני יוצאת לצוד לעצמי דייטים טריים. אני לא אתן לחיים להמשיך ולחלוף לידי
"אני לא מבין למה קוראים לכם דור ה-Y, אבל אתם באמת הרבה יותר עצלנים ממה שאנחנו היינו", מעיר פתאום אבא באמצע הארוחה. "זה לא נכון", אני מוחה אבל לבסוף מושכת אליי את הקערה ואוכלת. אני מורעבת, לא היה לי כוח לבשל לעצמי כל הסופשבוע.
ההכללה שאני לא מוכנה לקבל, היא הכללה של דורות שלמים. דור הבייבי בום, דור ה-X, דור המבול, דור ה-Y. כל כך הרבה דורות וכינויים ואני מעדיפה להיות רק אני. התיק שלי כבד מספיק גם בלי הגנטיקה ההיסטורית. חוץ מזה, אני דווקא חוסכת כסף. אז מה אם הוא הולך על טיולים בחו"ל במקום על משכנתא?
בת ערובה בחיי החברה
המרד הקטן שלי המשיך להתגלגל באין מפריע, עד שנתקלתי במושג אחד שאמור לאפיין את בני הדור שלי (וגם גרם לי לכתוב את הטור הזה): FOMO. זה נשמע כמו תסמונת פסיכיאטרית שקשורה לבועות סבון, אך לצערי, האמת קשה בהרבה. מדובר ב-Fear of missing out, או בתרגום העברי שכרגע המצאתי - חרדת הפספוס.חרדת הפספוס היא הזמזום הבלתי נשלט בראש שמספר לי מה אני מחמיצה בזמן שאני עושה דברים אחרים. הווה אומר: כשאני יוצאת עם חברים לבירה, אני חושבת על השותפות שבדיוק רואות סרט מצוין בבית. וכשאני מצטנפת איתן בכוך-סלון לראות סרט, אני מקבלת שמונה הודעות מהחברים: "איפה את? יש מסיבה אלקטרו-הודית!"
חרדת פספוס זה לצאת למסיבה אחרי הארוחה עם ההורים ביום שישי, למרות שכבר חצות ואני עוד צריכה לעצור בבית לצחצח שיניים. זה לבקר בשלושה פאבים בערב אחד. לקפוץ לומר "מזל טוב" בשני ימי הולדת מקבילים, ועוד ולקנח בקפה אצל השכנים. כן, חרדת פספוס קשה מהתלת בי, ומחזיקה בי כבת ערובה בתוך חיי החברה שלי. אני כמו ציפור במעופה שמסרבת לנחות ולנוח על האדמה.
"אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת", מנחמת ענבר, חברת ילדות נאמנה. "אנחנו לא מצליחים להחליט בין דירה עם מרפסת, לדופלקס, לדירת גג. ובכל פעם שאני רואה דירה, אני בכלל נזכרת בוילה שראינו בראש העין! זה ממש נורא".
"נורא", אני מאשרת. משקרת. שיגידו תודה שיש להם כסף לקנות דירה!
"אז מה חדש אצלך?" היא שואלת ולוגמת מהקפה.
"מה, בעבודה?" אני מיתממת.
"נו, באמת. התכוונתי מה חדש?"
"כלום".
שקט של מלחמה פורץ בינינו. אי שם ברקע, כוס מתרסקת על הרצפה ומתנפצת לרסיסים.
"אני בהפסקה", אני מסבירה בקול חרישי.
"הבנתי", היא עונה והמבט שלה מרשיע: אשמה ברווקות שווא.
"ברור שלא קורה כלום, את לא יוצאת, אז איך תכירי?"
"נמאס לי מדייטים. מאז שהפסקתי לבזבז זמן על זה, הרבה יותר נחמד לי".
"תגידי, כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמישהו היה אצלך?" היא ממשיכה. הלוואי שהקפה ייגמר כבר ונוכל ללכת. אני מנסה להיזכר, סופרת את החודשים על יד אחת ואז על עוד יד. פניי נכמרים והחיוך נובל כמו פרח מיובש. וזה באמת מה שאני, בעצם. הלו"ז החברתי האימתני שלי נוצר כנראה כדי למנוע כל סיכוי לחוש בדידות.
"מספיק רק דייט אחד טוב, עם האדם הנכון. רק אחד.... את לא רוצה לפספס את הבחור הזה, נכון?". לעזאזל, היא צודקת. אבל אסור לה לדעת שאני יודעת שהיא צודקת. ענבר היא עורכת דין חדה כתער. "אני אחשוב על זה".
עונת הצייד
בום. הנזק נעשה. חרדת הפספוס כובשת בבליץ גם את התחום האי-זוגי. ואז, עוד באותו ערב (כדי לא להחמיץ אף דקה!), אני מחליטה לחזור לשוק. אני מרגישה יד-שנייה, אבל מפרסמת את עצמי כחדשה ומנצנצת. אני מחליפה את התמונות מ-2008 באתרי ההיכרויות ועושה שיפוצים כלליים בפרופילים שלי. אני יוצאת לצוד לעצמי דייטים טריים. אני לא אתן לחיים להמשיך ולחלוף לידי (שקר מספר 1 של חרדת הפספוס).
אז אני עושה לייק לשלושה בחורים בו-זמנית - למקרה שאחד לא יכתוב לי כלום, השני יכתוב לי משהו גס והאחרון יכתוב לי שהוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי, אבל באמת חבל כי אני נראית ממש חמודה. בתוך שבוע אני קובעת שלושה דייטים עם שלושה גברים שונים (למקרה שאחד לא יהיה הטעם שלי, השני רק ירצה להשתובב והשלישי יבטל ברגע האחרון...). תכנית ב' על תכנית א', תכנית ג' על ב'... הריפוד האנושי שיצרתי מרגש אותי.
הדייט הראשון מתגלגל במורד הגרון כמו בירה חלקה. גיל מתברר כלא פחות ממשורר חבוי. כשהוא מדבר, הקול שלו נימוח כמו עוגייה פריכה ופרפרי האלכוהול מעיפים אותנו גבוה עד כדי שאני שוקלת לסגור את הבסטה ולברוח אתו לווגאס. אבל אז קורה מה שבדרך כלל קורה כשהצד השני מריח התלהבות יתר: הוא בורח כאילו שאני מחלה מדבקת.
אני שבורה עד עמקי נשמתי, אבל מתעשתת מהר. למי שרץ קדימה אין זמן להתמהמה. הדייט השני מוצלח יותר. ומפוכח. הפעם אני שומרת על דיסטנס, והדייט נובל כמו פרח מיובש. הלאה, אני מזרזת את עצמי. הדייטים הבאים נחמדים, אבל אחרי כל אחד מהם אני מתפנצ'רת. אני צמיג משופשף. המרק האנושי הזה עושה לי בחילה. ועכשיו המנה היומית של חרדת פספוס כפולה: אני יורדת לבירה שבועית אחת בלבד עם חברים. זה מרגיש כאילו שאר העולם חי חיי-כלב וקופץ שבע שנים קדימה, בלעדיי. אבל אין מה לעשות, צריך להרגיש שעושים הכל (הכל!) כדי למצוא זוגיות.
אי שם ברקע, מחכה "ההוא". אני משקיעה אנרגיות של מאה אחוז, ולא יודעת אם אזכה להרוויח אפילו אחוז אחד של תשואה. וכל דייט בינוני (שלא לומר גרוע) הוא ריבית שמוסיפה לתפוח בבנק הנפשי שלי.
אחרי הדייט השמיני, אני מתקשרת לענבר. "את היית צריכה להקשיב לי, הוא היה מתקפל תוך שבוע ומשלם כפול על המזונות...." היא יורה.
"ענבר, זו מאיה".
"אה. סליחה".
"אני לא יכולה יותר".
נשימה מאופקת מהצד השני של הקו. יש לי פלאש-פורווד לענבר, עוזרת לי לנווט את הגירושין השניים שלי.
"את תצטערי אם לא תלכי".
בכל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב
אוי. זהו שקר מספר 2 של חרדת הפספוס. למה שאני אצטער על מישהו שמעולם לא פגשתי?! אבל אני הולכת. חוה אלברשטיין אמרה פעם: "בכל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב", והיא לא הייתה מדור ה-Y. אז אולי פשוט ככה אנחנו מתוכנתים?!
לוקח לי בדיוק חודשיים להבין ששנים עשר (מי יודע) דייטים בחודש לא מביאים לי תועלת. ותמיד נדמה שהדייט האחד (אלוהינו אלוהינו) שאני מבטלת כי אני עם חום של ארבעים מעלות, הוא דווקא היה יכול להיות "זה".
בכל יום אני מחמיצה דברים, כאילו החיים התחילו ממאה ורק הולכים ויורדים במינוסים עד האפס, כמו "סולמות ונחשים" שיש בו רק נפילות למטה. אני כל הזמן סופרת את מה שאין לי במקום את מה שיש. אני זוקפת לכף חובה את כל הדברים שלא עשיתי, ואת כל האנשים שלא הכרתי, והכל בעצם מתחיל מהסוף.
אבל האמת הנבולה על "לנצל על רגע", ו"לא להפסיד כלום", היא שזה פשוט מתיש. השעה עשר בלילה ואני עייפה, כל כך עייפה. אני צריכה לעבוד מחר בבוקר ואין באמת שום לילה פרוע שמחכה לי מעבר למסך העשן של הטינדר. אני מרחיקה ממני את המקלדת וחוטפת את הטלפון מהמטען. "סליחה", אני כותבת לו. "צריכה לבטל".
אני בוחרת להחמיץ. לפספס בכוונה. ואולי אני מחליטה לא לפספס יותר כלום, רק להרוויח ערב רגוע, שעות שינה, ביטחון בעצמי. להרוויח במקום להפסיד כל הזמן. כי מגיע לי, וזה פשוט הרבה יותר כיף. "חבל." הוא כותב. "בטוחה?"
לא, אני לא בטוחה.
לפנייה לכתב/ת 
