שתף קטע נבחר

"דרכים לחזור הביתה": נצחון האישי על הפוליטי

ספרו של אלחנדרו סמברה, שעוסק בילדות ובהתבגרות בצל משטרו של פינושה בצ'ילה, חושף דרך נימים עדינים של כתיבה את חדירתה של הדיקטטורה אל כל פינה בנפש. בכתיבה מלאת חמלה, הוא מוכיח כי גם מבעד למשטר חובק-כל עולה וצומח העולם הפנימי שאיש לא יכול לרמוס. ביקורת

יש בילדות של כמעט כל אחד איזה כוח קסום, בלתי פגיג. משהו שם מגדיר אותנו, ומעבר לכך – האופן בו אנו חווים אותה דרך העיניים הילדיות-נעריות – בין אם אלה ההורמונים או הנסיבות או ההתרחשויות - הוא חסר תחליף, וזה לא משנה כמה קשה או לא קשה הילדות שלנו מבחינה אובייקטיבית. "דרכים לחזור הביתה" מאת אלחנדרו סמברה הצ'יליאני מספר מחד סיפור התבגרות בצל השנים הנוראות של משטר פינושה, ומאידך עושה משהו הרבה יותר מתוחכם.

 

האני הדובר הוא סופר צעיר אך מבוסס, שבהיותו ילד התאהב בנערה שכנה שביקשה ממנו לרגל אחר דודה המסתורי. הפרק הראשון של הספר מספר את ההתרחשויות האישיות והלאומיות דרך נקודת מבטו והרגשות החזקים, הנפלאים, והמצמררים שהוא חווה נוכח העולם והאהבה הראשונה שלו.

דרכים לחזור הביתה. הילדות והחיים הלאה
דרכים לחזור הביתה. הילדות והחיים הלאה

 

הספר נפתח ברעידת אדמה אזורית, ולמרות שלעיתים האני הדובר/הבוגר משתלט מעט על קולו של הילד, עדיין מדובר בפרק נפלא, משפחתי וחמים (עולה לא פעם הרצון להיות חלק מהמשפחה הזו למרות המציאות הסביבתית), עם לא מעט הברקות שנאמרות ונכתבות דרך עיני הילד, כמו למשל "פינושה בשבילי היה דמות בטלוויזיה עם תכנית שאין לה שעות קבועות", "דמיינו שכדור הארץ הוא כמו כלב שמתנער והאנשים הם כמו פרעושים שמושלכים לחלל האוויר". וכמו כן, תיאורים, קצת פחות ילדיים, של צ'ילה עצמה נוכח מציאות מדממת של משת"פים וקורבנות, "מרחב חסר צורה, פתוח ומוגבל בעת ובעונה אחת ובו כיכרות לא מוגדרות ולרוב ריקות, ואנשים שהולכים על מדרכות צרות, מקובצים על הקרקע במין להט אטום, כאילו אינם יכולים לנוע אלא על פני אלמוניות מאומצת".

 

מה שחזק בפרק הזה הוא הפער בין האירוניה לממשי, וכך גם הדובר לומד על הקיום - דרך הדקויות של המילים ודרך הפערים בין הממשי למציאותי. אבל החוזק של הפרק הזה הוא גם פונקציה של הכנות העזה ומלאת הכישרון של הכתיבה, ודמויות שמספיקה להן יריעה קצרה יחסית כדי להשאיר חותם, כמו למשל אביו – דמות מלאה נוכחות שלקראת סוף הספר לכאורה נחשפת במערומיה, אבל עדיין אין בזה כדי לערער על קסמה, ובהמשך גם דמותה של חימנה האחות של אהבת ילדותו – ללא הרבה נוכחות בין הדפים, אבל כל אזכור שלה הוא תענוג ספרותי.

 

אבל כמו במילים, המציאות נחשפת בעוצמתה דווקא דרך הדקויות האגביות. יש תיאור בלתי נשכח בעמוד 62, על מורה שחשב שהשלטונות סוגרים עליו, ובאמצע השיעור הוא נתקף קטטוניה, ואלו דווקא תלמידיו שמביעים אמפטיה ומחזירים אותו לתפקוד. בחלק השני האני דובר מערבב כבר בין הממשי לבין הרהורים ארס-פואטיים. הוא כותב את הספר שאנו קוראים למעשה, ונדמה שהוא עושה זאת תוך כדי שהוא משקף את הקורא בלבטיו, בשבריו, בחוסר האונים שלו.

 

לעיתים יש תחושה שאינו יודע מה עליו לעשות, לא רק בחיים, אלא גם בכתיבה, וזה יוצר מן תחושת דשדוש שניתן לראותו בקורלציה גם למצבו הנפשי של הדובר (לאן בכלל אפשר להמשיך אחרי הילדות, ומי בכלל רוצה להמשיך, אם כי ברירה רבה אין), קל מאוד לפתור את החלק הזה בספר ולהגדיר אותו כמן לאקונה הכרחית, אבל דווקא אי היכולת של הדובר להסתכל קדימה על הכתיבה, באה בהתאמה לאי יכולתו להסתכל קדימה בחיים. זה מקבל משנה תוקף נוכח העלילה עצמה, שכמו תקועה בתוך שממת הכתיבה. הדבר בא על פתרונו בהמשך - אהבת ילדותו מתקמבקת לתוך הספר ולתוך חייו.

 

העלילה כאן היא רק ציר אחד, אין בה טלטולים, הפתעות מרעישות, הרים וגאיות. מה שקורה בתווך הוא הרבה יותר מעניין; ככל שהסיפור נוקף - הפוליטי משתלט על האישי, מכתיב אותו, ואת הכתיבה, ובעצם מנסה בכל כוחו להכתיב גם את הנוסטלגיה, לצבוע את הילדות של הדובר בצבעיו הכה ברורים, והדובר מנסה לנקוט עמדה כנגדו, מנסה להיאחז בילדותו לא כי לא היו בה קשיים, ולא עקב עכבות אינפנטיליות למיניהן, אלא בגלל האופן בו הוא חווה אותה, האופן בו כולנו, במידת מה, חווים אותה וכל כך מהר נחפזים להתבגר.

 

הוא לא מתרפק עליה במן פתטיות גורפת, ומודע לכך שכבר מזמן אינו ילד, אבל מתעקש כן לראות את העולם (עבר, הווה וגם עתיד) כפשוט,

כניתן להבנה, ובעיקר – לראותו דרך אספקלריה אנושית ולא פוליטית, וזה מה שהופך את יחסיו עם קלאודיה לבלתי אפשריים, הפער הזה בין האנושי לפוליטי, וההבנה המתסכלת לבסוף שבעצם כל דבר הוא פוליטי, כך זה גם היה, וכזאת היא גם הילדות, וגם אם נדמה לו שחווה אותה כילד פשוט ותמים וחכם - כל דבר שם היה פוליטי. כפי שחימנה מגרשת אותו בעמ' 85 ואומרת: "צ'או אלדין, אתה בחיים לא תבין כלום, טמבל".

 

ועל רקע זה, לשם שינוי, גם אפשר לראות את כל הדיקטטורות הגדולות, אלו שעבור שיגעון הגדלות של מנהיגיהם לא רק שרצחו מיליונים, והשתלטו על המרחב הציבורי-חברתי-תרבותי-כלכלי באופן מוחלט, אלא גם החריבו את משפחותיהם של אלו שנותרו בחיים, לא הספיק להם להיות שלטון החוק, הם רצו גם להיות שלטון הגוף, שלטון המחשבה, שלטון הנשמה. מדובר בנגיף הקיים משחר האנושות והוא קטלני יותר מאבולה או מאבעבועות שחורות, ועדיין לא הומצא שום נסיוב (גם לא הדמוקרטיה לצערנו) שיכחיד אותה.

 

"דרכים לחזור הביתה", אלחנדרו סמברה, מספרדית: אדם בלומנטל. הוצאת "עם עובד",  173 עמ'

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"דרכים לחזור הביתה". הילדות בצל הפוליטי
לאתר ההטבות
מומלצים