להתחמם בחיק העדר
באופוזיציה שורר פחד מצמית. לא שאנשי האופוזיציה חוששים ששוטרים יגיעו באישון לילה וישליכו אותם לכלא; מדובר בפחד גדול הרבה יותר: הפחד לא להיות חלק מהקונסנזוס. בשלהי עידן נתניהו הקונסנזוס הישראלי מתבסס על דמוניזציה. הצד האחר הוא לא־אנושי במובן המלא של המילה. הוא לא גברים ונשים וילדים שחיים כבר עשורים תחת שלטוננו, ללא זכויות וללא תקווה, אלא מפלצות צמאות דם.
ההנחה הזאת התחילה בצניעות: בהצהרה, שהפכה מאז לעיקר אמונה, ש"אין פרטנר". בבת אחת העולם נעשה פשוט יותר. אנחנו טובים, והם רעים. אל תבלבלו את המוח עם דיבורים על פתרון. אין פתרון.
תחילה נעלמה האמפתיה - אמפתיה אנושית בסיסית. כיוון ש"הם" לא בני אדם, אין טעם להתייחס אליהם כאל בני אדם.
אחר כך חיפשנו חיזוקים אידיאולוגיים ומצאנו אותם: ההנהגה הדתית היהודית בישראל הייתה מוכנה להציע אותם ברוחב לב. גדולי תורה הצהירו שמי שאינו יהודי אינו באמת אדם, שהסובלנות כלפי מי שאינו יהודי היא ביטוי לחולשה, שכאשר תהיה "יד ישראל תקיפה" ניתן וצריך לוותר עליה. פעם התייחסנו לאמירות כאלה בביטול; עכשיו אנחנו מוצאים בהן הרבה היגיון. קונסנזוס. ואחר כך באו ההרחבות: לא רק הערבים מהצד ההוא של הקו הירוק מנוחתו עדן הם האויב, אלא גם הערבים החיים בצד הזה שלו ומחזיקים בתעודות זהות ישראליות. מהר מאוד לא רק הם הפכו מוקצים אלא גם כל "תומכיהם", תהיה דתם אשר תהיה.
על כל הקונצרט הלאומני־היסטרי הזה ניצחו נתניהו ומקהלת המעודדים־טוקבקיסטים שלו בקריאות עידוד קצובות: שואה, איום קיומי (אל־קאעידה, דאעש, איראן, סוריה, חיזבאללה, בל"ד, BDS, שוברים שתיקה, זוהיר בהלול, "עובדה"), שמאלנים. מי שלא איתנו (עם ביבי, סמוטריץ', בנצי גופשטיין, הרבנים שמואל אליהו ויצחק יוסף) הוא נגדנו. רק בוגד יאמין במשהו שגורם לנו, לאנשי הקונסנזוס, להרגיש, ולוּ לרגע, לא טוב עם עצמנו.
הזכות לביקורת צומצמה לענייני חברה וכלכלה. מותר להתנגד למתווה הגז של ביבי. בענייני הדת החדשה (אין פתרון, הערבים הם חיות, כל מה שאנחנו ובנינו היקרים עושים קודש הוא) - אסור. המוציא את עצמו מן הכלל (אי־תמיכה גורפת בגיבור מחברון למשל) כופר בעיקר.
מה תפקידה של אופוזיציה במצבים אלה? תפקידה לרסק את הקונסנזוס המרושע, לקרוע את רשת הדעות הקדומות שהפכו מובנות מאליהן, ולחזור ולהציע אלטרנטיבה, תוכנית, תקווה. אבל לאופוזיציה הציונית בישראל קשה מחוץ לקונסנזוס. היא עסוקה בניסיונות אובססיביים לנקות את עצמה מאשמת הבגידה שהדביקו לה. זוהיר בהלול אמר (בצדק) שיש הבדל מהותי בין תקיפת חמושים (התנגדות מזוינת) לתקיפת מכוונת של לא־חמושים (טרור)? בואו ננער את חוצננו ממנו, נזדעזע ונגנה. "שוברים שתיקה" מוקעים כבוגדים ונשמעות קריאות להוצאתם להורג? בואו נצקצק. לא בסדר. מוגזם. סמוטריץ' מדבר כאחרון הגזענים? לא יפה. הכל אותו דבר: צק־צק־צק וממשיכים למשא ומתן חשאי נוסף עם ביבי.
הבעיה המרכזית של מדינת ישראל אינה שמתנהגים פה לא יפה, ואפילו אינה השיח הציבורי האלים. השיח הזה אכן בעייתי, אבל הוא סימפטום ולא המחלה. המחלה היא העובדה שישראל לא רק שולטת בעם אחר זה עשורים אלא מונעת ממנו זכויות בסיסיות, כאילו מדובר בפריחה ולא במחלה ממארת. המחלה היא שהמדינה היהודית הדמוקרטית עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי להסדר באמצעות נישול, התנחלות וגזל, שנוח לה לומר שאין פתרון כדי להצדיק את העובדה שהיא אינה מעוניינת בפתרון, שהיא מגדירה כל התנגדות לעוול ארוך השנים הזה כטרור או כבגידה.
אופוזיציה שלא תחזור ותאמר את הדברים האלה בקול רם וצלול, ללא מורא וללא בושה, אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפיכת הכיבוש ל"נאור" ולא בסיומו, אינה אופוזיציה. היא ליכוד ב'. אלא שאם יקראו לבוחר, הוא תמיד יעדיף את ליכוד א'.
