השמש זורחת, הבוקר מאיר, ורן יוצא מהבית בדרכו לנשק בחורה אחרת. הוא שם את המגבעת על ראשו, לובש את הז'קט הכחול ומחפש את מפתחות האוטו שלו על השולחן. אני לא עוזרת לו לחפש, למרות שיש לי האנץ' שהם בחדר העבודה למעלה, אז בסוף הוא מוצא אותם לבד. "נתראה בערב", הוא אומר, שולח לי מבט אחרון מהפנים שלו שלפעמים אני שמה לב כמה הן יפות ונועזות ומלאות הבעה, ולפעמים לא. היום לא.
"באייייי", אני אומרת לו, לא ממש בנחמדות, אני לא מסוגלת לגייס מספיק נחמדות, למרות שאתמול בלילה כרתתי ברית דמים עם עצמי שאני חייבת כבר להפסיק להראות לו את הצד המכורכם של הפרצוף שלי. לפני שבוע גם נשרה לי שן קדמית מהפה, אז אני מודעת היטב למצבי, אישה חסרת שיניים מוטב לה שתהיה נחמדה לבן הזוג היחיד שממשיך להימשך אליה גם ככה. שזה עיתוי נפלא לשלוח את רן לחזרות עם בחורה יפה שגם צעירה ממני במשהו כמו 20 שנה כדי "שיבדקו את הכימיה ביניהם". פשוט נפלא.
אני בוחשת בקפה שהתקרר ועושה לעצמי את התרגיל המנטלי הכי אכזרי שאישה יכולה לעשות לעצמה: "רחוב סומסום" של האהבה. בצד אחד, שחקנית צעירה ורעננה כאפרסק שמחייכת אליו כי הוא התסריטאי החכם שכתב את השורות האלו, ומצד שני, אישה בת 44 שיושבת בבית עם ילדה בגבס ומזעיפה אליו פנים סתם כי הוא העז לנשום לצד הלא נכון. צעירה .vs זקנה, נחמדה .vs פרצוף מוות, יפהפייה .vs חסרת שיניים. מה אני אגיד, אפילו מפלצת העוגיות הייתה מבינה מהר מה עדיף.
אני יודעת, כדאי לי לחייך אליו, כדאי לי לנסות להקסים, אבל מה לעשות שאני לא מצליחה לצאת מהמצב הזה כבר שבוע בערך. התחושה שהיי, מה את יודעת, שוב זומברתי קשות על ידי הגבר בחיי.
אני לא יודעת איך הם עושים את זה, איך הם בסוף תמיד מצליחים לסובב אותנו ככה שנשב בבית, נרתיח תפוחי אדמה לצלחת הפסח של הילד ונצפה בהם בערגה בעוד הם שמים על ראשם מגבעת ויוצאים בשמחה לנפלאות היום שלהם. אבל העובדה היא שבסוף זה כמעט תמיד מה שקורה. מתישהו, איכשהו, הגבר הנפלא שליטף לך את הגב שעה כשבכית כי התגעגעת לסבתא המתה שלך, זה שיצא עם מטרייה בגשם כדי לעזור לך לסחוב את שקיות הקניות מהקצה השני של הרחוב, הגבר הזה בסוף תמיד איכשהו יזמבר אותך. את זאת שתסחבי על הגב שלך את כל חופשת הפסח עם הילדה בבית. את זאת שתוותרי על חלקים מהקריירה שלך בעוד הוא מגשים לו חלומות כמו עוזי חיטמן בשעתו. את זאת שתמצאי את עצמך מרירה כמו תפוז שהרקיב וחושקת שיניים כדי לא להגיד לו משהו נבזי ועתיק כמו "ומתי אדוני מתכנן לחזור היום?"
ומצד שני, רן כתב סדרה, סדרה נהדרת, זכותו לצאת עכשיו מהבית כדי להרוויח כסף ולהגשים את הייעוד שלו. ובכל זאת, אני כועסת עליו, אני אפילו קצת מדמיינת איך הוא יוצא מהמכונית ומישהו דורס לו את הרגל. אבל למה אני נקמנית כל כך כלפיו? מה עובר עליי? אני חייבת לשבת פה ולעשות סדר בערימת הזעם הזו שיושבת ומתפתלת פה כמו מלך עכברוש על השולחן.
הכל התחיל כשרן בחר לא להנציח את הרומן שלנו בסדרה שלו. לא שידעתי שזה מה שאני רוצה שהוא יעשה, יכתוב את סיפור האהבה שלנו בסדרה. זה רק שהופתעתי לגלות שאני לא שם. אני, שהוא טוען שאני האישה הכי נפלאה שהוא הכיר, לא נמצאת במילה אחת של התסריט שרן כתב. פוף, נעלמתי, התפוגגתי מחייו כאילו מעולם לא הייתי, אני רק צל של שמועה, אני רוח רפאים שעושה כביסה.
אז מה כן יש שם? אה, זה כבר ממש יופי חי, זה פלא. זה כל כך יפהפה שבא לי לעלות על העיר עם טנק. סיפור אהבה בין גיבור הסדרה לרווקה מצחיקה ואבודה בת 27. "אני יודע שזאת בחירה יצירתית מעצבנת שעשיתי", רן אמר כשעוד היה אפשר לדבר איתי.
"כן", אמרתי לו. "מה באמת קרה לכל הנאומים שלך על זה שאתה מעדיף אישה בוגרת עם הישגים, מישהי שלהצליח לכבוש אותה זה כמו לטפס על משהו מפואר? איך קראת לזה, אישה אוורסט?" ובאמת, על זה תמיד היה עיקר גאוותי, על שיש לי גבר שלא מאבד עשתונות למראה כל מלצרית צעירה בשם ענהאל שמעכסת לשולחן בירכי דבש ויוגה. כי רן תמיד התאהב רק בנשים מנוסחות, ברורות לעצמן, נשים בגילו או לפחות בסביבת גילו.
"תביני", אמר, "אני אישית לא הייתי מתאהב ברווקה בגיל הזה, אבל אני לא אני בסדרה, אני דמות, ורציתי להראות ככה את פער התפיסות בינינו, בני ה־40 שקורסים מרוב חובות וילדים, לבין הילדים מדור ה־Y עם הסמארטפונים וההימנעות שלהם".
הסכמתי איתו שזו בחירה טובה, ואחר כך גם קראתי את התסריטים וחשבתי שהם מבריקים ואפילו מצליחים לומר משהו מצחיק ומדויק על הזמן הזה. רק שהיום הוא יוצא לעשות חזרות עם אהובתו הצעירה והחדשה ואני נשארת בבית. מזומברת, שחוקה, הבהוב חיוור של האישה שרציתי להישאר בעיניו. בעיניי.
ואני לא קנאית, אף פעם לא הייתי. איכשהו אלוהים חסך ממני את התכונה המכוערת הזו כשהוא השליך עליי את ערימת הגרביים המלוכלכים והמוזרים שאני מכנה אישיות. אם רק הייתי חזקה עכשיו, בחיים לא היה אכפת לי שהוא בטח שוכב במיטה לידה, עדיין לבוש בבגדים כי זו רק חזרה, ומקשיב להוראות הבמאי. "תשים לה יד על הכתף, כן, ככה", הוא בטח אומר לו, ורן רוצה למות, רק חושב איך הוא שם יד על כתפה של גורת הנשיות החמודה שלידו ולא נראה כמו איזה מבוגר בן 40 שמנסה למשמש.
אני מכירה את הגבר שחי איתי ויודעת שהוא היה מעדיף שלא לצלם את סצנות האהבה האלו, הוא לא חזיר מיני. הוא לא אוהב ילדות ולא אוהב חיילות, לא פוער את עיניו למראה כל אישה בשמלה מתנפנפת שחולפת ברחוב. במובן הזה הבחירה שלו ללכת על רומן עם צעירה בסדרה פוגעת בו יותר מאשר בי. אנשים יחשבו שזה הוא ולא יבינו שזו דמות, הם לא יידעו לעולם כמה הוא עמוק, ועדין.
אז אני לא דואגת שהם יתאהבו על הסט, למרות שיש לי חוצפה בהתחשב בהיסטוריה של שנינו, ובכל זאת, בא לי להכות אותו עכשיו על שבסוף היום הזה הוא יחזור אליי עם ידיים שנגעו באחרת. לא משנה שהן ייגעו בה במסגרת הוראות בימוי. משנה שבמשך חמש שנים הוא חוטף התקף קנאה בכל פעם שאיזה נהג מונית העז להגיד לי: "אני אוהב לקרוא אותך", ובסוף מי זה שייגע במישהו חדש ראשון? הוא.
"אני בחיים לא הייתי כותבת לעצמי סצנות אהבה עם מלצר שרירי בן 25", אמרתי לרן. "את לא יודעת מה היית עושה", ענה לי. וחשבתי לרגע שהוא צודק, אבל אז הסתכלתי עליו, ונזכרתי איך בכל פעם שאני מדברת עם גבר, אני חושבת איך הוא ירגיש, אולי עדיף לא לחייך יותר מדי. הכנפיים שלו נראו לי פתאום כנפיים של נשר בהשוואה לזוג הגדמים החיוורים שאני מגדלת מאחורה. וקינאתי בו, קינאתי בו כל כך. אולי כי זה כמו שמישהו אמר לי פעם, "ההבדל היחידי בין גבר לאישה", אמר, "הוא שלגבר אין רגשות אשמה".
"כן", אני חושבת, "בסוף הם תמיד מזמברים אותנו". זה מין תהליך הנדוס איטי שבסופו אנחנו מוצאות את עצמנו בדיוק בנקודה שנוחה להם. עושות פליק פלאק לאחור ומגמישות את הסטנדרטים שלנו בתוך משבצת זעירה של אישה עובדת ואמא, בעוד הם מתרוצצים להם בחוץ עם חופש תנועה מעורר קנאה.
זה מתחיל בסקס, שכבר משם אנחנו כלי קיבולת. "אתם באים עם היצרים שלכם והרעיונות המשונים שלכם לתנוחות אקזוטיות", אני חושבת, "ומריקים לתוכנו את כל היום הרע בעבודה. יש לכם מושג איך זה מרגיש? להיחדר ככה? שתופסים אותך ביד אחת ומדביקים אותך כמו מחזיק מפתחות אל הספרייה?"
האמת היא שלרוב זה מרגיש נפלא, זו התשובה, פשוט פנטסטי, אבל כבר שם, במפגש הראשוני, מתחילה התחושה הזו, של בובה טובת לב ומשועשעת שנגררת אחרי רצון שהוא לא שלה. אני חושבת על רן, איך הוא מגיע אליי לפעמים עם כל השדים והמפלצות ופשוט משתמש בי כדי להרגיע את עצמו. מתפוצץ עליי. לא משנה כמה אני מתה על זה שהוא עושה את זה, לפעמים פשוט נמאס לי להיות הגוף הזה שמארח חלומות של בן אדם אחר.
ואני לא יודעת אם זה קשור, אם היד שתפסה אותך והדביקה אותך לקיר היא גם היד שבסופו של דבר דוחפת אותך בעדינות למקום הפחות נוח בבית. יכול להיות שזה בכלל אני עשיתי את זה לעצמי, כל כך רציתי להיות סופר־גירל בעיני הגברים שלי, שלאט־לאט הרגלתי אותם שיעופו להגשים את חלומותיהם, כי אני אסתדר.
"סליחה", אני אומרת לרן בערב, "אתה לא אשם במרירות שלי. מה שקורה פה זה כאב ישן שלי על כל הפעמים שבהן זומברתי, על התחושה הזאת שנכנס לחיים שלי גבר, והכל נראה אידיאלי, וכמה שנים אחר כך אני פתאום מוצאת את עצמי פחות חופשייה. יותר דהויה. תראה אותי עכשיו, תראה אותך. אתה חזרת מצילומים של סצנת אהבה, אני חזרתי מלחתוך מלפפונים לארוחת הערב".
"עכשיו זה ככה", רן אומר, "אבל תבוא תקופה שבה את תעופי ואני אולי אהיה זה שבבית".
ואני לא אומרת לו כלום, כי לא בא לי יותר להיות מרירה עליו, הוא עושה כל כך הרבה כדי שאני אהיה מאושרת, זה לא אשמתו שזה כנראה לא אפשרי. לא משנה כמה הוא ינקה ויבשל ויקום בבוקר למאיה, פעם בכמה זמן אני ארגיש את העצב הזה, את תוגת האישה שגורמת לי להפוך למרירה. לשנוא כל גבר חופשי שיוצא לעמל יומו, לא משנה אם זה כדי להטיס ג'מבו או כדי לגעת בכתף של שחקנית. זו תוגה שיש רק לנשים, תוגת הנולדתי־במין־הלא־נכון, שרק בגלל שאני אישה, מזמברים אותי עד כלות לפעמים.
