אני הכי שווה: הכירו את הנרקיסיסטים
מחכים למחיאות הכפיים וללייק בפייסבוק? מרגישים יותר שווים כשאומרים לכם כמה אתם יפים? אילה עטיה מסבירה מהיכן מגיעה תופעת הנרקסיזם, כיצד היא משפיעה על הנרקסיסט ועל הסובבים אותו וגם מזהירה מהסוף
כיצד משתלבת תופעת הנרקסיזים - האהבה העצמית המוגזמת - בעולמנו הבנוי על הרמוניה, אחד למען כולם וכולם למען האחד בלי לפגום בעוצמת היחיד ובייחודיותו, ומה מקורה הקוסמי/ נשמתי ואיך היא מתבטאת בחיים הארציים?
לא פעם עמדנו בסיטואציות בהן שאלנו את עצמנו - על התנהגות של חבר, קולגה או איש משפחה - "איך יש לו אומץ?", כשה"אומץ" הזה הוא לא קפיצה בלי מצנח או טיפוס על האוורסט, אלא עניין שהסתכם
בחוסר התחשבות בסביבה, בלקחת הכל ראשון, בלהעליב ולא להבין על מה המהומה או בלהתווכח בצדקנות ולחשוב שהוא מלך העולם.
התנהגות זו אופיינית לנרקיסיסטים, דעו כי לא כל אדם חסר התחשבות הוא נרקיסיסט, האבחון נעשה על ידי אנשי מקצוע.
נרקסיזים על פי ויקימילון: "הפרעת אישיות שמאפייניה העיקריים הם עיסוק מוגזם של הסובל ממנה בעצמו וביכולותיו, והיעדר יכולת לאמפתיה..."
אמפתיה על פי ויקימילון: "רגישות למצבו של הזולת היכולת להזדהות עם רגשותיו ולראות את הדברים מנקודת מבטו.."
בפסיכולוגיה מחלקים את הנרקיסיסטים לסוגים שונים, פה אעמוד על התופעה בכללותה ומקורה הקוסמי/ הנשמתי - הנרקיסיסטים מאוהבים בעצמם וכפי שכאשר אנחנו מאוהבים, אנו רואים את מושא אהבתנו כ"הכי" מושלם' מוערץ בעולם, כך הם חושבים/ בטוחים שהם היפים, החכמים, היודעים הכל והמבינים ביותר.הם עושים את הדברים המושלמים ביותר, בדרך הנכונה ביותר, ובראש הרשימה הם בטוחים שהם הצודקים ביותר בה"א הידיעה. חבל על הויכוח, הם לא ירפו ולא יוותרו ורק יתישו את העומד מולם וכלל לא יקשיבו.
בשל היותם לא מחוברים להרמוניה שמהותה שיתוף ושותפות עם הכלל, ובו בזמן שומרים על האינדיבידואל העצמי, הם לא מתעניינים במה שקורה סביבם, הם עסוקים בעצמם בטיפוח הגוף הלבוש והרכוש, מסתכלים במראה וצוהלים.
חלקם חיים עם זה בשלום מרגישים שחייהם טובים, כי הם לא מושפעים מהסביבה אלא רק מעצמם. חלקם אימפולסיביים ולא מקשיבים ובסבירות גבוהה לנידוי כי "אין עם מי לדבר", וחלקם ניזון ממחיאות הכפיים של הסביבה, במשפחה בעבודה או בתפקידים ציבוריים.
איך זה שמתקיימת פה תופעת הנרקסיזים? שהרי העולם שלנו בנוי על הרמוניה, אנו מגיעים אליו מרחבי הבריאה עם תוכנית חיים מפורטת, מעין תסריט הקשור לאלו שסביבנו, כמו המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת, שכנים, חברים, קהילה, מדינה וכדומה - וכך זה פועל גם על הסביבה שלנו, כלומר לכל תסריט שלנו שמחובר לזה של חברנו, זה של חברנו מחובר למעגלים הסובבים אותו.
כך כרשת גדולה אחת של כל האנושות מתקיימת הרמוניה כללית, בסדר מופתי של דו קוטביות זכר ונקבה, שחור ולבן, פלוס ומינוס כל הסקאלה. אך בבריאה הרמונית בה נשמות שמגיעות אליה חייבות לחיות יחד ובתיאום, כיצד מתקיימת תופעה אנטי הרמונית לחלוטין? התשובה טמונה במערכה - כמו בעולם התיאטרון והקולנוע, תוכנית של הצגה או סרט מחולקת למערכות-מערכות.
הכל מתחיל טרם הירידה לכאן
במישורים - אזורי/ חלקי הבריאה האנרגטיים מקום משכנם של הליבות/ הנשמות - כל נשמה מכירה ביכולות ובמוגבלויות שלה, כולן בתהליך של פיתוח ולימוד, וכולן יודעות את רמת ערכן. שם במישורים, ברחבי הבריאה, לא קיים המושג נרקסיזים, יש אהבה בריאתית שאינה תלויה בדבר, ושונה מזו שאנחנו מכירים כאן. זאת האהבה שממנה בנויה ההרמוניה. שם גם יש הכרה בערך הנשמות ברמת הפיתוח שלהם.
כשהנשמות יורדות לכדור לחוויה/ גלגול אחר חוויה/ גלגול לחקור וללמוד את החומר הפיזי, הן חייבות לבוא לכאן עם תסריט הרמוני, שיתוף עם הכלל, בלי לאבד את האינדיבידואל. זהו תנאי ראשוני לירידה לכדור הארץ. לכן, נשמות בעלות ערך עצמי גבוה מאד המירו את הערך העצמי הגבוה שלהן לאהבה כדי להשיג הרמוניה. את מי אפשר לאהוב אם לא את עצמי? וכך הומרה אהבה בריאתית באהבה ארצית, למרות שהן לא זהות.
נשמה מפותחת/ חכמה מצליחנית ומוערכת מאד, שהפכה את הערך העצמי הגבוה שלה לאהבה לעצמה, שלא מוכנה לקבל מה שאחרים אומרים לה או מציעים לה, כי היא מעריכה עצמה יותר מהאחרים, ושלא מחוברת להרמוניה שהיא היחד והאינדיבידואל במקביל - הופכת כאן לאדם נרקיסיסט - וכך נולד נרקיסיסט.
הנרקיסיסטים הם אנשים שהנשמות שלהם מאד מפותחות ומוצלחות, וגם כבני אדם הם יכולים להיות חכמים ומוצלחים, יש להם זיכרון מעולה ויכולת משחק טובה, הם משכנעים ומוכשרים בהרבה תחומים. אנחנו רואים אותם כאנשים חריגים ופחותי ערך כי הם מסתובבים בתחושת עליונות וחשיבות מוגזמת, ומתעסקים עם הצלחה וכוח.
הם לא הרמוניים כלל, למרות שחלקם יורדים לכאן עם תסריטים שכוללים פרטים, הרמוניים כלומר חיבור לאנשים אחרים, כמו הקמת משפחה לעיתים כשולטים, המנמיכים את בני זוגם ואת ילדיהם, או כעובדים בשרות למען הקהילה בשרות ציבורי או פוליטי, או במשחק בקולנוע או בתיאטרון.
החלק ההרמוני בשרות או במשחק הציבורי הוא מחיאות הכפיים שהם מקבלים מהקהל, הקהל הרמוני כלפיהם, אך הם לא כאלו כלפיו. הם אינם מחלקים עצמם לקהל, לא מתחברים להרמוניה, רק רוצים לקבל. לכאורה קיים כאן פרדוקס שכן כיצד נשמות בעלות ערך עצמי גבוה זקוקות להכרה מהסובבים אותן? הרי הן "מושלמות" מדוע הם צריכות את מחיאות הכפיים? מחיאות הכפיים שמביעות את ההערכה אליהם, הן אלו המחברות אותם להרמוניה שלה הם זקוקים, להרמוניה שלא קיימת אצלם.
לחלקם הביטחון העצמי נמוך בלי קשר לערכם כנשמות מפותחות והנרקיסיזם משמש אותם להסתיר את החוסר. הורה נרקיסיסט בעל ביטחון עצמי נמוך, מזכיר לילדו כל הזמן מה לא טוב בו מה הוא צריך לתקן - זו הלקאה עצמית דרך ילדו, משום שלעשות זאת ישירות במודעות עצמית זה בלתי אפשרי עבורו, הוא מושלם מדי בשביל זה.
הוא גורם לאנשים סביבו לשנוא את עצמם, לשפוט עצמם בחומרה כדי שהוא ירגיש טוב ויחייך. לחיות במערכת יחסים עם נרקיסיסט חסר ביטחון משמע לחיות בתחושה מתמדת של פחד, לפעמים דיכאון ושנאה עצמית וביטול הערך ללא סיבה ממשית.
ההזדקקות למחיאות הכפיים של הקהל והסביבה היא כדי לקבל אישור, תגובה לקיומם ולצדקת דרכם כאן. לכן הם גם אובססיביים וזקוקים למחיאות הכפיים בלי סוף. ככל שמתקדם גילם עולה קיצוניותם, הם אוהבים את עצמם יותר ויותר ומחכים למחיאות הכפיים מהקהל, שהולכות ופוחתות, דור בא ודור הולך.
הכשלים שלהם בתסריטים גדלים ורבים וזהו השלב שהערכה העצמית שלהם מתחילה להתערער והם הופכים לפרנואידים. השליטה שלהם יורדת, הם לא ממש מוערכים, ההתייחסות לדברים שלהם מאבדת תוקף. הם מפחדים להזדקן, לחוות את הסוף של מראה הגוף היפה שכל כך טיפחו והעריצו, ואת הסוף לנוכחותם על הבמה כ"מלכי העולם".
הם נכשלים בחלק לא קטן מהתסריטים שלהם, האפשרות היחידה לתיקון היא
לרדת לכאן כאנשים עם הערכה עצמית נמוכה יותר ולזה הם לא מוכנים. כלל לא מפריע להם לרדת שוב ושוב עם חלקים לא מושלמים ולהיות מפגרים אחרי כולם, כי בלי הרמוניה אין התפתחות.
עליהם ניתן לומר פעם נרקיסיסט תמיד נרקיסיסט הם תמיד יתגלגלו לכאן כבני אדם נרקיסיסטים. האם זה טוב עבורם להיות כאלו? אין לזה תשובה, לצופים מהצד, למשפחות שלהם, לחברים או לסובבים אותם זה בטח לא קל.
אילה עטיה - מכוונת בתודעה ותקשור, מנחת תודעת העל
לפנייה לכתב/ת 
