שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "השעה לילה": נטול עכבות, פרוע ומסחרר

    בכתיבה סוחפת מצליחה לודמילה פטרושבסקיה ליצור פאזל מרתק של החיים הקשים בצל המשטר הסובייטי. דווקא החומרים הכי אפורים של צורת החיים המשותפת, שלרוב משמשת לתיאורים מדכאים, הופכים כאן לפאזל מרתק של דמויות וגחמות, שגורמים לכאב האנושי להיראות שוקק, מושך ותזזיתי

    "השעה לילה" יצא לאור ברוסיה ב-1992 והוא ספר הראשון של פטרושבסקיה המתורגם לעברית (בידיה האמונות של דינה מרקון). זוהי גם יצירתה הארוכה והמפורסמת ביותר של אחת הסופרות הבולטות ברוסיה כיום. הקריאה ב"השעה הלילה" דומה לעלייה על רכבת הרים תמימה למראה, השועטת קדימה בדהרה מטורפת.

     

    במונולוג דחוס ואינטנסיבי יוצרת פטרושבסקיה טקסט פסיכדלי, ססגוני בועט וחצוף מחומרים שאין מדכאים מהם – עוני, זקנה, בגידות, עליבות ובדידות. הסגנון המוטרף משרת באופן מושלם את התוכן המייאש והמעיק. פטרושבסקיה יוצרת זירה קרקסית שבה מופיעים לנגד עיננו גלרייה של אנשים פגומים, קבצנים עלובי נפש, קורבנות המשטר הסובייטי המנסים לחיות בכל מאודם.

    להחזיק את הקיום כמו לולין
    להחזיק את הקיום כמו לולין

    "השעה לילה" הוא ספר הביכורים של הוצאת "לוקוס" בעריכתה של שירה חפר, לאחר סיום השותפות שלה עם אוריאל קון בהוצאת "זיקית". זהו ספר מצוין שמזכיר לנו כיצד נראית ספרות טובה. זהו טקסט יחודי, שאינו מנסה בשום דרך למצוא חן, להתחנף או לחקות. יש בבחירה הזו של חפר סימן לאיכות ספרותית בלתי מתפשרת שאינה מעוניינת לחזר אחר הטעם הפופלארי.

     

    הגיבורה אנה אנדריבנה קוראת לעצמה "משורר" ומשווה את עצמה למרינה צווטייבה ואנה אחמטובה שטענו כי שירה אמיתית היא חסרת מין ומגדר. אלא שהיא משוררת אלמונית וכושלת המתפרנסת בדוחק רב מקריאת שירים ומענה למכתבי קוראים בעיתון. היא רק בת חמישים ויש לה עדיין "חלומות בעיצומן של הטרגדיות" אבל היא צריכה לשרוד.

     

    בתוך הדירה הקומונלית הצפופה (דירה מרובת חדרים שמשתכנות בה משפחות שלמות בכל חדר) מתחככים פיזית ונפשית ביתה של אנה, אליונה, בעלה ותינוקת שאך נולדה, נכדה האהוב טימה, וגם בנה אנדרי לאחר שחרורו מהכלא. במרחב הזעיר הזה התגוררה בעבר גם הסבתא הסנילית שנשלחה לבית חולים פסיכיאטרי. כולם הולכים וחוזרים ואת כולם צריכה אנה לפרנס בדרכים יצירתיות ובתושייה שרק אורח החיים הקומוניסטי ממציא כמותם: גניבת בגדים מחברים, ליקוט סוכריות מזרים ברכבת עבור הנכד, ביקור באירועים בהם מגישים כיבוד או אכילת בובה עשויה מתפוח אדמה. רק השכנה הכותשת בקולי קולות עצמות למרק יכולה להתעלות עליה, כי גם לה יש כמה פיות להאכיל.

     

    אנה היא דמות מהפנטת מרגיזה, מושכת וטוטאלית. היא אוהבת את בני משפחתה באותו להט יוקד הניכר בכתיבה, אהבה שאינה מונעת ממנה לצלוף בהם בחדות לשונה ולומר לבתה אמירות מסמרות שיער כמו "היית צריכה מזמן לשמוע בקולי וללכת לפסיכיאטר...ומה את כן נורמלית? הביטי על עצמך...זו פסיכוזה טיפוסית תורשתית. זה דבר כזה יקירתי" ועם זאת לרגע איננו מפקפקים באהבתה ומסירותה, כי ליבה מרוסק."

     

    למעשה כל חייה היא מנסה להחזיק את המשפחה הבלתי מתפקדת על איזשהו מסלול קיום סביר. כמו לוליין היא מנסה להחזיק באויר את כל הכדורים. בכל פעם שהיא נאלצת להסב את תשומת לבה לאחד מבני משפחתה, מתערערים האחרים ומתרסקים לרגליה. בנה האלכוהוליסט שהסתבך עם עבריינים וישב בכלא, בתה היפה שאמנם לומדת לימודים אקדמיים אבל יולדת שלושה ילדים לגברים שונים שנוטשים אותה בזה אחר זה ואפילו טימה הנכד הנערץ ואהוב על אנה, פורק עול ומשקר לסבתו.

     

    בתוך המערכת הדיספונקציונלית הזו הגברים הם ללא ספק החוליה החלשה ביותר. הם מצטריים כמפונקים, תאוותנים ובוגדניים כשבמקרה הטוב הם נעדרים ובמקרה הרע הם מכבידים על סביבתם. זהו עולם של שבו נשים חיות יחד ומגדלות ילדים. כפי שהגיבורה אומרת: "ראיתי משפחות כאלה של נשים: אמא בת וילד משפחה לכל דבר. הבת מפרנסת והאם מגדלת את הנכד. זוועה וחלום בלהות".

     

    המבנה המשפחתי המטריאכלי הזה אינו מזמן אחווה נשית אלא להיפך - יחסי הקנאה בין האם לבתה דומים לאלו של כל זוג נשוי והמריבות הארסיות והקולניות שהיו מנת חלקה של הגיבורה עם אמה משתחזרים ביחסיה עם ביתה אליונה. יחסי האהבה-שנאה ומאבקי כוח שותתי דם ודמעות.

     

    מעבר להיותו של הספר תיאור של רשת היחסים הסבוכה בתוך משפחה, מתארת פטרושבסקיה את מציאות החיים בשלהי העידן הקומוניסטי, כאשר אופי המשטר כבר הספיק לחלחל במשך כמה דורות לתוך הוויתם של האנשים ולעצב את ישותם בעוצמה אדירה. מעבר לגזירות המשטר, החיים על סף עוני מתמיד בחוסר ודאות וחרדה קיומית הופכים את האנשים בלית ברירה לרמאים, חשדנים קמצנים ומניפולטיבים.

     

    קשה להפריד בין קווי האישיות לבין אילוצי החיים. הם נאלצים לסחור במין ונישואין על מנת להשיג מזון וקורת גג. הבן גונב כסף מאמו, היא מתלוננת במשטרה על החברים של בתה המתנחלים בביתה כדי לבלות ערב בבית מחומם, המאהב של ביתה מתחתן איתה לאחר שנכנסה להריון רק כדי שיהיה לו מקום לגור והגיבורה מבקרת את חברותיה עם נכדה האהוב כדי להשיג לו ארוחת ערב חינם.

     

    נדמה שכל מרקם היחסים האנושיים נגוע באינטרסים שמתחרים זה בזה. הורים וילדים, סבתא ונכדה, בני זוג, כל רגע ולו האינטימי ביותר נפלש על ידי צורך בסיסי אחר שמעכיר אותו. העוני מעמיד במבחנים בלתי אפשריים את נאמנות קשרי הדם. לקראת סופו של הספר נאלצת אנה להכריע אם להפרד מאימה הזקנה ולשלוח אותה למוסד מרוחק לחולים כרוניים או לקחת אותה חזרה הביתה לדירה עמוסת תינוקות רק כדי לא לאבד את קצבת הזיקנה היקרה מפז שלה. הכרעה כל כך מבעיתה, "כאילו שהחיים עד כה היו מפלט שקט".

     

    סגנון הכתיבה של פטרושבסקיה נטול עכבות, פרוע ומסחרר. הוא מלא יאוש תהומי, הומור ותשוקה למילים. היא עוברת כהרף עין מבכי

     קורע לב לזעם מתפרץ ואז לגילויי חמלה, וסוחפת אותנו למערבולת הקיומית שלה בכשרון אדיר. היכולת המרשימה הזו ניכרת גם בדילוגים וירטואזיים בין משלבים נמוכים וגבוהים, בין קללות פרוזאיות לליריות פיוטית. כמו לולינית טרפז היא עולה ויורדת ומסתחררת נטולת רשת בטחון, והכאב האנושי מעולם לא נראה שוקק ותזזתי יותר.

     

    באחרית הדבר כותבת הסופרת אליס ביאלסקי כי "גדולתה של פטרושבסקיה היא שמבעד לאבסורד הנטורליסטי של חיי היום יום עולה סאבטקסט מטאפיזי עמוק". רוחו של האדם נאבקת לשרוד את תלאות הגוף ובדרך היא מאפשרת לנו לחוות רגעים אומנותיים נפלאים. ההתנסות האנושית הקיצונית שפטרושבסקיה מתארת יכולה להקרא כעוד סיפור טראגי בן ימינו, אבל איזה סיפור טראגי גדול זה, כמיטב המסורת הרוסית המפוארת.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    השעה לילה. פאזל מרתק של הקומוניזם
    לאתר ההטבות
    מומלצים