שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גילה אלמגור: "אני מפחדת רק מאלוהים"

    על אף איומים על חייה, גילה אלמגור לא מתכוונת לשתוק. בראיון ל-ynet היא מספרת על חוסר הביטחון המקצועי שמלווה אותה, מסבירה למה בחיים לא תמצאו אותה בפוליטיקה ומגלה איך אימצה את אמו של אריק שרון כהשראה לדמות שהיא מגלמת בהצגה "קוריולנוס". ואיך היא מתכוננת לפסח? בתחושת תיעוב: "ליל הסדר מחזיר אותי לאחד ההתקפים הפסיכוטיים של אמא שלי"

    שנה קשה עברה על השחקנית גילה אלמגור. מהקשות שידעה. עלבונות וגם איומים על חייה, שהחלו לפני כשנתיים במהלך מבצע "צוק איתן" בעקבות משפט שאמרה והוצא מהקשרו סביב רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, הלכו ותכפו ובחודשים האחרונים, מלווים אותה כצל. קצת כמו המצביא הדגול מרסיוס, גיבור המחזה "קוריולנוס" של שייקספיר בו היא משחקת בתיאטרון הבימה בימים אלה, כך גם אלמגור, כלת פרס ישראל שנושאת בתואר הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, סומנה בן לילה על ידי המונים כאויבת העם.

     

    אישה גאה, אלמגור, לא מהסוג שירכין ראש אל מול רוחות רעות שמנשבות בחוץ. ובכל זאת, הרעשים מפרים את שגרת חייה, נותנים אותותיהם. לטלפונים חסויים היא לא עונה. משתדלת להישמר גם מהבלתי נראה. "הסכנות רובצות בכל פינה. צריך להיזהר", היא אומרת: "לכי תדעי מאיפה יבוא המטורף הבא". שעת בוקר. מסלון ביתה, שבו נערך הראיון, אפשר לראות את הים, אפור ומהורהר. בגדי חולין ופנים נטולות איפור. בניגוד לעצמה היא שוקלת מילים. מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננים. "עייפתי מכל זה. נקעה נפשי", היא אומרת מודעת להשלכות: "מפחידים אותנו כדי שלא נדבר. זה לא שאני שותקת. דיברתי די. לא רוצה למחזר וכמה אפשר לדבר בשם השותקים. אולי נכון המשפט: 'והמשכיל בעת ההיא ידום'".

     

     

    אז זה לא הפחד שהופך אותך לשותקת?

    "אני מפחדת רק מאלוהים, אבל בואי נאמר שלא נעים שקוראים לך: 'בוגדת'. לא נעים לגלות פתאום מאמר באתר מרכזי באינטרנט שמציע לי לכתוב צוואה, מאמר שהוא מתכון לרצח. לא נעים שמאיימים על חייך, שמגדפים ומקללים אותך בטלפון וברחוב, שמאיימים לפגוע גם בבני משפחה".

     

    לצד ההתנגחויות החזיתיות עם שרת התרבות, מירי רגב, שהחלו בעקבות הכינוי המקומם "קפוצי תחת" שהדביקה השרה לשחקנים וליוצרים בתיאטרון, היה זה קמפיין "השתולים" שגרם לה לטלטלה אדירה. על אף השתיקה שגזרה על עצמה, החליטה אז לדבר. "חוקי המשחק השתנו פה ואי אפשר לעבור על זה לסדר היום. הרסן הותר והצהרות מסוכנות שכאלה מקבלות לגיטימציה בשיח הציבורי בישראל. היה לנו כבר רצח פוליטי אחד. זה מסוכן", היא אומרת היום ומבקשת לעבור נושא.

     

    הטלפון מצלצל. על הקו דמות פוליטית מוכרת. היא מתנצלת ומבטיחה לחזור. זו לא שיחת הטלפון הראשונה בעניין. "בטח רוצים לבקש שאבוא לפגישה של המחנה הציוני", היא אומרת ספק לי ספק לעצמה. "הם כמעט נגעו בשמים ועכשיו, עם כל החקירה של הרצוג, כאילו זה מה שחסר להם".

     

    "האשה הזו היא אמא של שאהיד. גידלה מכונת מלחמה". קוריולנוס (צילום" ז'רר אלון) (צילום
    "האשה הזו היא אמא של שאהיד. גידלה מכונת מלחמה". קוריולנוס(צילום" ז'רר אלון)
     

    הדעות שלך ידועות ואת מחויבת לדרך. חשבת אי פעם ללכת לפוליטיקה?

    לא. אף פעם לא הייתי חברת מפלגה. יש לי כוח לשטויות האלה? אחרי לובה אליאב הלכתי. הוא היה היחיד, אבל לובה היה נביא, איש חזון ועשייה. כמה כאלה יש?".

     

    בשנים האחרונות הידלדלות השורות הופכת לנוכחת יותר ויותר בחייה. "זה גיל כזה. החברים שיש הולכים ומתמעטים. רבים מאלה שנשארו, כבר לא יודעים מי הם. אנשים שכוחם היה בשכלם. אבדנו כל כך הרבה בשנים האחרונות", היא אומרת. את איצ'ה ממבוש, מייסד כפר האמנים בעין הוד, איבדה בשנה שעברה. את הפזמונאי והפובליציסט, מייסד להקת הצ'יזבטרון, חיים חפר, אבדה לפני ארבע שנים. גם את חברותיה הקרובות מכפר הנוער הדסים, עפרה שפירא וטובה שוורץ, אבדה. "בדרך לבגרות אתה נפרד מאנשים, נפרד גם מהגוף שלך, מהרבה יכולות תפקודיות. דברים פתאום חורקים.

     

    אני שומרת על תזונה נכונה, עושה פעילות גופנית. הערנות, האכפתיות והסקרנות, שומרים על צלילות אבל הפרידה ההולכת ומתמשכת הזו קשה. זה מוביל להשתבללות. אתה חושב כמה דברים לא הספקת, אבל למעשה אנחנו כל הזמן לא מספיקים. זה קצר – החיים. בעיקר כשעסוקים בלעשות. בעשייה לא מרגישים שהזמן חולף. אני רוצה למות כשהיומן שלי מלא בפגישות שלא הספקתי להגיע אליהן. זה נותן אופק, סיבה לקום בבוקר. עברתי, בחיים המקצועיים שלי, לא מעט שנים של לשבת ולחכות לטלפון. גם בהבימה כשפתאום מכריזים על רפרטואר ואני לא שם. לא רוצה לחזור לזה".

     

    את? גילה אלמגור? הגברת הראשונה של התיאטרון מחוץ לרפרטואר? למה?

    "אין לי הסבר. פתאום הטלפון מפסיק לצלצל. הייתי הולכת ברחובות צדדים שלא לחלוף על פני היושבים בכסית שאולי יאמרו: 'הנה זאת שהיתה שחקנית'. כולם חושבים שיענקל'ה (אגמון, בעלה ומי שניהל בין השנים 1995-2005 את התיאטרון הלאומי – מ.י) היה זה שהביא אותי להבימה. זה לא נכון. זה גרי בילו שהציע לי עבודה. בתקופה שבה חשבתי שאני סמרטוט הרצפה של התיאטרון הישראלי הוא צלצל והציע את מיטב הרפרטואר העולמי. בכיתי כמו תינוקת. אני, שלא בוכה מול אנשים, שכמו הכלבים כשכואב אני מתרחקת, ישבתי מולו ובכיתי. הייתי בטוחה שהוא עושה ממני צחוק".

     

    פיגמליון. "בזכות חנה מרון אני שחקנית" (באדיבות תיאטרון הקאמרי) (באדיבות תיאטרון הקאמרי)
    פיגמליון. "בזכות חנה מרון אני שחקנית"(באדיבות תיאטרון הקאמרי)
     

    הנהלות התחלפו מאז ושוב מצאה עצמה מחוץ לרפרטואר. "היו אחרים שצריך היה לדאוג להם. לא הייתי בראש סדר העדיפויות. זה הביא אותי למצב של התמוטטות. כל חיי הכנתי את עצמי לשלב הזה שבו היופי כבר לא במרכז, איך שאני נראית פחות משמעותי כיוון שכל המכשיר הזה שהוא אני – הגוף והיכולת לצלול פנימה לתפקידים קשים, לדמויות מורכבות - נכון. עבדתי את המכונה מתוך מודעות מוחלטת שיופי זה לא לתמיד, שהצורה תיעלם ולכן חשוב לחדד ולשכלל את השאר. ואקום זה דבר נוראי".

     

    ב-22 ביולי יחול יום הולדתה. ימי הולדת היא לא חוגגת מאז אותה מסיבה שארגנה לה אמהּ, הניה, ואליה אף אחד לא בא. העלבון הותיר חותם. ובכל זאת באותו יום ממש ימלאו 60 שנה מאז עלתה לראשונה לבמה. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי שראתה לראשונה בחייה הצגת תיאטרון - "פיגמליון", הפקה של התיאטרון הקאמרי, בכיכובה של חנה מרון. "את העובדה שאני שחקנית, אני חבה לה. היא היתה גדולה מהחיים". שלוש שנים מאוחר יותר אלמגור עמדה לראשונה על הבמה. תפקיד קטן במחזה "בעור שינינו" של תורנטון ווילדר. ההצגה, קומדיה אמריקנית, ירדה עוד באותו הערב. "לראות את הארץ המובטחת ולא לבוא בשעריה. ככה התחילה הקריירה שלי".

     

    הבימה זה הבית המקצועי שלה וגם אם נדדה לאורך השנים למחוזות אחרים, נשארה נאמנה למקום שבו הכל התחיל. ובכל זאת נדמה שגלים תת קרקעיים מכרסמים בה. "60 שנה על הבמה באותו תיאטרון זה משהו, לא?", היא שואלת-אומרת. "אני לא צריכה מסיבות, אבל אם יהיה להם שכל אולי יעשו הצגה שבה אני משתתפת ויציינו את זה. זה יהיה יפה. אולי את 'נעצר בחצות', זה תפקיד שאני אוהבת", היא אומרת. "זה המקום שבו התחלתי, ממנו נעלמתי ואליו חזרתי. אני פה כבר 20 שנה. הייתי רוצה לדעת שזו התחנה האחרונה אבל יש דברים שקשה לקבל", היא אומרת ומתכוונת לחוזה העסקה שנחתם איתה לאחרונה. חוזה לשנה בלבד ולא כפי שנהוג בדרך כלל מול שחקנים בעלי ותק. "זה מעליב. אמרו שאי אפשר יותר משנה בגלל החשב המלווה. אי אפשר אז לא צריך. זה נותן לך הרגשה של שחקנית אורחת. זה עצוב. תיאטראות אחרים נוהגים אחרת במבוגרים שלהם. אז עכשיו אני עובדת אבל אין לי אופק. אין לי מושג מה אני הולכת לשחק אחרי התפקיד הנוכחי ב'קוריולנוס'".

     

    מתוך "קוריולנוס" ()
    מתוך "קוריולנוס"
     

    בהצגה "קוריולנוס", בבימויו של עירד רובינשטיין, היא משחקת את אמו של מרסיוס, מצביא דגול, גיבור ההמונים. שיכור מהכוח שנתנו לו המדים כעת הוא פוזל אל הסנאט ברומא. היוהרה והזלזול שהוא מפגין כלפי העם מרסקים את אשליית הכוח ומביאים לסופו הטראגי.

     

    זה תפקיד לא גדול אבל מחולל ובעל נוכחות, ששמור באופן מסורתי לשחקניות גדולות. בין הביצועים שהותירו חותם מאוזכרות דרך קבע ג'ודי דנץ', ונסה רדגרייב,

    איירין וורת' וג'יין ווייט. "זה מחמיא שמצאו אותי ראויה לתפקיד", היא אומרת. "יש הקלה בכך שלא אני זו שכובד האחריות של התפקיד הראשי מונח על כתפיה. מי שנושא את העול הוא גיל פרנק, שחקן מופלא. זו פעם ראשונה שאנחנו משחקים ביחד וזה היה בית ספר. אני חושבת שזה תפקיד חייו עד כה". גם עם רובינשטיין, כוכב עולה ברשימת הבמאים הצעירים בתיאטרון, אלמגור עובדת לראשונה. "ראיתי עבודה שלו בסטודיו של יורם לוינשטיין והיה ברור שאיתו אני רוצה לעבוד. הדמיון, הפיצוח, הניצוץ. הכל שם. במאי חשוב לי יותר מתפקיד. למזלי בורכתי בבמאים טובים".

     

    זהו אחד המחזות הפוליטיים של שייקספיר ובו הוא יורה חצי ביקורת לכל עבר: מבקר את השלטון, את האליטות, את האווירה שמקדשת לוחמים ומעריצה כוח, וגם את העם שחסר עמוד שדרה ונסחף עם הזרם. "זה מחזה שנכתב לפני 400 שנה אבל מתדפק על דלתנו. שייקספיר אומר לנו: 'צאו מבתיכם והסתכלו במראה!", אומרת אלמגור. "הוא מציב תמרור אזהרה מפני כוח משחית. המעבר מהצבא לפוליטיקה מסוכן ואצלנו כל ראשי הממשלה, למעט שמעון פרס וגולדה מאיר, צמחו מהצבא. זה מבלבל. תפקידו של מדינאי לא נגמר בחרב. יצחק רבין הבין את זה ושילם בחייו. גם אריק שרון ראה את מורכבות התמונה והבין את המחיר אבל הוא האמין שבהתנתקות יביא את השלום. זה היה מעשה אמיץ".

     

    את מדברת על הצבא אבל יש גם את בית הגידול. האמא הזו, שאת משחקת, גידלה מכונת מלחמה.

    "רק אמא של שאהיד יכולה לומר: 'לו תריסר בנים היו לי, מוטב היה ייפלו אחד עשר מהם באצילות בעד ארצם ולא יחמוק האחד ממלחמה בשם תענוגיו'. הוא יציר כפיה והיא גידלה אותו כסוס מלחמה. היא כוחנית ואופורטוניסטית והיא מנווטת אותו. בעיני רוחי דמיינתי את ורה, אמו של אריק שרון, אישה שרכבה על חמור ובידה רובה. היא גידלה אותו חזק ומנצח, הוא היה חייב לה את הכוח והתחושה של צדקת הדרך. לא פשוט לילד לצמוח כך".

     

    קשה לנתק את המחזה מהחיים בישראל והשאלה שמרחפת מעליו, האם אפשר לשרוד במקום שחי על חרבו מבלי לחטוא בכוחניות ויהירות, מטרידה אותה. אלמגור מאמינה שהכל מתחיל ונגמר בחינוך. "אבא שלי נרצח לפני שנולדתי, על ידי צלף ערבי. השאיר אחריו אלמנה, כבדת פה, עם ניצני טירוף שנולדו בתופת המלחמה שבה כל משפחתה נשרפה והושמדה. מעולם לא דברה על שנאה ונקם. מעולם. להיפך. היא טפטפה לי לחתור לעולם יותר טוב. אין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו אבל אסור לשכוח את המוסר, אסור שהאצבע תהיה קלה על ההדק. האדמה רועדת לנו מתחת לרגלים גם בגלל הפנאטיות הדתית שהולכת וגוברת. פנאטיות היא הרס הציוויליזציה. העלו אנשים למוקד בגלל אמונה אחרת והזליגה הזו היא אסון. אם בן לעם היהודי ששריפת אנשים חיים לא זרה לו יכול לצאת מביתו עם פח דלק ולרוקן אותו לבית שבו ישנה משפחה רק בגלל שהם ערביים, אם יהודי יכול לחטוף ילד ערבי, ליצוק לתוכו דלק ולהדליק אותי חי, שאלוהים יעזור לנו".

     

    "דמיינתי את אמא של אריק שרון". אלמגור ב"קוריולנוס" (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    "דמיינתי את אמא של אריק שרון". אלמגור ב"קוריולנוס"(צילום: ז'רר אלון)
     

    כשמסתכלים על הרפרטואר של התיאטרון הישראלי בעונה האחרונה נדמה שיותר מאי פעם, מתחוללת בערה שדוחפת לחשבון נפש. 'נעצר בחצות', 'מפיסטו' ו'קוריולנוס', הפקות אלגוריות ששומרות לכאורה על ריחוק אסתטי מהמציאות הישראלית או 'אשה בורחת מבשורה' מסמך שמעלה שאלות קשות על מחיר החיים בצל הר הגעש, הם עדות לגל. "אלוהים הוא במאי יותר גדול מכולנו. תיאטרון לא צריך לחנך אבל חייב שתהיה לו אמירה. רק תיאטרון ששופך אור על החיים ומבקש שנסתכל פנימה הוא תיאטרון משמעותי ואין כלי מאיר עיניים מזה".

     

    זה מעבר להצבת מראה מול פני האדם והטבע, שזה אליבא ד'שייקספיר מהות התיאטרון. התיאטרון מתכתב עם הפוליטיקה הישראלית. זה תיאטרון מתקומם

    "יש פה השתקה מכוונת של קולות אז אנשים נזהרים, מסננים, הולכים על זכוכית. דרך התיאטרון אפשר לדבר על תופעות שהן אנחנו-לא-אנחנו. בספרד תחת פרנקו אסור היה להציג את לורקה אבל תיאטרון בברצלונה החליט להעלות את המחזה בניגוד לחוק. הם פנו לכל אמני ספרד שהקיפו את התיאטרון והציגו את ההצגה מול אולם ריק רק כדי להעביר את המסר. שרשרת אדם הגנה על השחקנים מפני הצבא. זה הכוח של התיאטרון".

     

    בואי נדבר על ההחלטה של מירי רגב לפתוח לדיון את מעמד הבימה כתיאטרון לאומי?

    אם שרת משפטים במדינת ישראל יוצאת למאבק בבית הדין העליון, אך הגיוני ששרת תרבות תערער על מוסד תרבות לאומי שמעוגן בחוק. יש בישראל בסך הכל חמישה מוסדות לאומיים: הספרייה הלאומית, יד ושם, התזמורת הפילהרמונית, מוזיאון ישראל והבימה. אלו עוגני תרבות, אבני יסוד. אסור לגעת בזה. בשביל הבימה אנשים עזבו בית ומשפחות ברוסיה, עלו לישראל והפכו את התיאטרון לבית ולמשפחה. רובם לא הקימו משפחות כיוון שהיו נשואים לתיאטרון. מי את ובאיזו זכות את מבטלת את כל זה במחי יד? עכשיו הם מדברים על טעויות בהבנת הנקרא אז מה, הפרחת בלון ניסוי כדי לעשות כותרת? זה צריך היה לזעזע את אמות הסיפים אבל הם שותקים".

     

    מה את אומרת על חילופי הגברדיה בתיאטרון, פרישתו של אילן רונן, המנהל האמנותי ומינויו של משה קפטן לתפקיד?

    "אני מקווה שתהיה המשכיות של הפעילות ושמעבר לרפרטואר יישמר הכבוד לאמני התיאטרון. תיאטרון זה לא בית חרושת לנעליים. בתיאטרון אדם מביא למפעל הזה את מה שנתן לו האלוהים, מה שעשו בו החיים, את השריטות, הכאבים, השמחות, הריחות, כל מה שבונה אותך כאדם. אלו מטענים שצריך לכבד ומי שאחראי עליך צריך להיות רגיש לכך. אי אפשר לדבר אל שחקנים כאילו הם סמרטוטי רצפה. יש קודים והם צריכים לבוא מלמעלה".

     

    אנחנו רגע לפני ערב פסח. אתם חוגגים?

    "אני מתעבת את ערב החג הזה. ליל הסדר מחזיר אותי לאחד ההתקפים הפסיכוטיים הקשים של אמא שלי. היא טרחה ימים קודם, זה היה מבצע אדיר ואז כשהתיישבנו לשולחן היא איבדה את זה. ברגע המפה וכל מה שהונח על השולחן התנפץ. היא התפרצה בצעקות ודקה אחר כך האמבולנס שהגיע והשכנים בחלונות. אני לא מתווכחת עם אמוציות. זה חרוט עמוק מדי. אני שונאת את ליל הסדר אבל אני מקיימת אותו כי זה חשוב לבתי הגר ולנכדים".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: טל שחר
    60 שנה על הבמה. אלמגור
    צילום: טל שחר
    לאתר ההטבות
    מומלצים