הכפילה הדוסית שלי

תכירו את ריקי, החברה הדוסית שלי. זו הכותרת הממצה והמדויקת ביותר של מעמדה בחיי, אם כי אפשר היה לדייק אותה יותר: החברה הדוסית המאוד מאוד טובה שלי, הראשונה והיחידה, לפחות בינתיים.

אולי "חברה טובה" הוא לא כינוי מדויק. הבעיה היא שחסרות מילים בשפה העברית, ייתכן שבכל השפות, למקומות של אנשים מיוחדים בחיינו. כאלה שאינם בני זוג או בני משפחה, אבל "חבר" הוא מילה שכבר קטנה עליהם.*

הכרתי אותה לפני כמה שנים בסיור אנתרופולוגי של עיתונאיות מ"ידיעות אחרונות" בבני־ברק. זהו טרנד של ממש כיום – חילונים יוצאים לתור את ערבות הריכוזים החרדיים כדי להכיר קצת את המגזר. יש אנשים שעושים מזה יופי של ביזנס, אבל הסיבה האמיתית לכל הקירוב הזה היא שנמאס לנו מהסכסוך הישראלי־חרדי.

כדי להגיע לאותו סיור גורלי בבני־ברק, אי שם בבוקר של דצמבר 2012, השכמתי קום שלא כהרגלי ושלפתי את עצמי מהמיטה בשבע בבוקר במקום באחת בצהריים. מי שמכיר אותי יודע שמדובר במאמץ חריג עבור תל־אביבית אנטי־חרדית בדרך כלל, שמעדיפה כל דבר בלילות ושונאת בקרים. עד אותו יום עברו עליי חיי בקיבוץ, ואחר כך בעיר, מבלי שאתחכך בדוסים באופן משמעותי. התבגרתי בעולמי החילוני, רווי ספרי המדע וההרפתקאות, הציור, המוזיקה, הים והשדות. מגע עם היהדות התרחש לעיתים, בערבי חג ובחתונות או בשיעורי תושב"ע המשמימים בתיכון. באמצע שנות ה־20 לחיי עזבתי לתל־אביב, יצאתי מהארון ונהייתי חוטאת כשרה למהדרין, שיודעת מה שהיא יודעת על חרדים רק דרך התיווך המעוות של התקשורת.

צילום: אלכס קולומויסקי

אני רוצה להתעכב רגע על המניפסט הלא־אמוני שלי, המניפסט של הספק. מובן מאליו שאני לא מאמינה בשום אל שהמציאו בני האדם. אין משמעות לקיומנו, חברים, חוץ מהמשמעות שאנחנו נותנים לו בחיינו, ושום דבר לא מחכה לנו אחרי המוות. כן, יש לנו "נשמה", אבל זהו בסך הכל השם שהמצאנו לתודעה שלנו, לרעיונות, למחשבות, להשראה. כל אלה ימותו בשנייה שנכבה את הגוף, או ליתר דיוק – את המוח. כמו חומרה ותוכנה. שרפתם את המחשב? האקסל לא יעבוד, נקודה.

יחד עם חוסר האמונה המוחלט שלי באלוהים, אני מוצאת את עצמי חסרת תשובות סופיות גם מול הסברי המדע. מובן שהם מספקים לי הרבה יותר ודאות וביטחון מאשר המיתולוגיות העתיקות של כל הדתות, ועדיין, שאלות מוזרות יכולות להטריד אותי לפני השינה: מה זה ב־א־מ־ת אלקטרון? איך אפשר לתפוס את זה? מה לחץ על דוושת המפץ הגדול? איך האבולוציה הספיקה להתרחש במיליארד שנה בלבד? מה נתן מוטיבציה לתא הראשון שהשתכפל? כל השאלות האלו ועוד רבות אחרות מזכירות לי שבדברים רבים אנחנו עדיין רחוקים מאוד מתשובות מניחות את הדעת, ויחד עם כל זאת – לעולם לא תשכנעו אותי שמאחורי הדברים המופלאים האלה עומד כוח תבוני שאכפת לו אם אני נוסעת בשבת, אוכלת חמץ בפסח או מקעקעת דולפין על השכם.

*

אורנה: "ריקי, בואי נתחיל מהסוף. אנחנו אחרי שלוש שנים וארבעה חודשים פחות שבוע של חברות הדוקה, אפשר להגיד כבר משפחתית ממש. חברות שיש בה מצד אחד יתרונות גדולים, ומצד שני גם מחירים מסוימים שנאלצת לשלם - הרמת גבות פה ושם, הסתייגויות מצד חברותייך למגזר, חוסר הנוחות שלך כשאנחנו הולכות להרצות על הפרויקט שלנו ואני מספרת בפתיחות על עצמי על כל 'כותרותיי', מאתיאיזם ועד להט"ביות. מה שאני מנסה לשאול, ברגע זה של סיכום ביניים – היה שווה?"

ריקי: "אני חושבת שחלק מהקשיים האלה שהזכרת הם דברים שאני לוקחת בחשבון והם חלק מהתהליך של הקירוב. כי אחרי שמרימים גבות, גם מורידים אותן בחזרה ואז רואים שיש כאן אנשים, בני אדם. וזה מחלחל הלאה".

אורנה: "ועדיין, אני משערת שהיית שמחה יותר לו חברתך החילונית הייתה נשואה ונורמטיבית, עם בעל ושלושה ילדים וקצת יותר סימפטיה ליהדות".

ריקי: "ברור. אבל עדיין חילונית, וזה עדיין שונה".

אורנה: "נכון, אבל אני רוצה לדבר רגע על הקושי העיקרי. בואי נשים את הדברים על השולחן".

ריקי: "אין לי בעיה עם השולחן, יש לי בעיה עם העיתון..."

אורנה: "אז נשים אותם על השולחן ומקסימום נוריד אחר כך בעריכה. אני פשוט רוצה להתייחס לפיל הגדול הזה שעומד במרכז החדר ושכולם היו רוצים לשמוע התייחסות אליו. ברור שהקושי העיקרי שלך בהצגת החברותא שלנו לקהלים, בעיקר חרדיים, הוא העובדה שיש פה קשר חברי משמעותי וקרוב בין דוסית אדוקה נלהבת לבין כופרת לסבית. אמרת לי בעבר שהמילה הזו נחשבה אצלכם מילה גסה שלא אומרים אותה בכלל".

ריקי: "או שהיא לא ידועה. נשים שאין להן חשיפה גדולה לחילונים הרבה פעמים לא יודעות מה זה בכלל. ייתכן גם שהן שמעו על הקיום של ה'תופעה', אבל לא יודעות את השם שלה".

אורנה: "ואת - כאישה שחיה מתוך אמונה שלמה חיי תורה ומצוות – איך את מיישבת בין תפיסותייך לבין אורח חיי? הרי גם בעינייך מדובר בדבר שהוא לא כשר במיוחד, גם אם אינו חטא שמוגדר בתורה באופן מפורש".

ריקי: "זה לא משנה. אני לא יודעת למדוד מה גדול יותר, חילול שבת או אכילת חמץ בפסח או משהו אחר. אני לא מודדת אנשים לפי החטאים שלהם".

אורנה: "לפי משנתך ואמונתך – עדיף היה שאדם כמוני לא יתקיים בכלל?"

ריקי: "הייתי מעדיפה שאדם כמוך יחזור בתשובה, את יודעת (מחייכת)".

אורנה: "לא, אל תגידי את זה, זה ממש לא יהיה טוב לכתוב את זה".

ריקי: "נו, ברור שהייתי מעדיפה גם שתהיי חרדית, אבל את לא. זה מה שאת. ותראי את החברות שלי ובני המשפחה המורחבת, שבהתחלה התחלחלו בכלל לשמוע על קיום של אדם כמוך והיום הם כולם מכירים אותך, אוהבים אותך ושואלים בכל הזדמנות איפה את, אם קרה שהגענו לאירוע בלעדייך. כאילו, הרעיון עדיין מזעזע בעיניהם אבל את מקסימה".

אורנה: "טוב, אז בואי נודיע לחברה החרדית שממילא די פרשתי כבר מעולם הדייטים והזוגיות כך שאפשר לנשום לרווחה. אני לא זה ולא זה".

ריקי: "נראה לי שנוח לאנשים לחשוב כך. לא מדברים על זה, זה כאילו לא קיים. חוץ מזה שהיא כל כך נחמדה, אישה טובה, ערכית, מקסימה עם הילדים, חיובית מאוד בסך הכל. אז הם מעדיפים לא לחשוב על מה שלא נוח לחשוב".

אורנה: "אנחנו מרצות לפעמים בפני חילוניות ולפעמים בפני חרדיות. עם חרדיות את מבקשת שאמחק מהדיסק את המילה המפורשת 'לסבית'. למה?"

ריקי: "ברגע שהן שומעות שזה מה שאת - כל מנגנוני ההגנה שלהן מתעוררים ואני מאבדת אותן. הן תהיינה עסוקות רק בזה. אם יש לנו קהל חדש, שיש איתו מפגש חד־פעמי של שעה ואנחנו רוצות להצליח להעביר להן מסר של כדאיות בקירוב בין חילונים לחרדים, אז לא כדאי לערער אותן על ההתחלה. גם ככה המסר של חרדית וחילונית הוא מורכב עבורן ודורש הסכמה. זה מוקש מיותר".

*

איך בעצם נבטה החברות שלנו? התשובה טמונה בכמה גילויים מכוננים באותו בוקר של דצמבר שבו סיירנו בבני־ברק: א. גיליתי שריקי היא נהגת שודים ונמלאתי הערכה (נסענו יחד בין כמה תחנות. אישה נוהגת היא לא דבר של מה בכך בחברה החרדית, ונהגת ללא חת על אחת כמה וכמה). ב. גיליתי שהיא מאמינה בגן עדן ובגיהינום (OMG1). ג. גיליתי שהיא מ־מ־ש מאמינה שהעובדה שבעלה לומד תורה מגינה עלינו (OMG2). ד. גיליתי שהיא נחמדה. וצנועה. ומשעשעת. וחברמנית. ומלהגת בעברית מדוברת ממש כמונו, לא יידיש ולא ארמית.

בסוף אותו סיור הציעה לנו ריקי להצטרף לפרויקט "חברותא" שהיא עומדת בראשו ושבמסגרתו מחברים צמדים של חילונים וחרדים לשיחות טלפון שבועיות. זה קסם לי, אולי כיוון שהרגשתי שבינה לביני עומד ויכוח ענק, מרתק, שיכול לפרנס כמה וכמה שיחות ארוכות, ואולי סתם משום שקלטתי שיש לה ראש טוב. הרמתי את הכפפה והכרזתי שאני מצטרפת בתנאי שהיא החברותא שלי. למה היא הסכימה בו ברגע? נראה לי שבעיקר מתוך נימוס. ניסיון העבר שלה לתחזק חברותא בעצמה לא שרד יותר מכמה חודשים, אולי מפאת עיסוקיה הרבים, והיא שיערה שגם גורלנו יהיה דומה.

וככה התחילה החברותא שלנו, שנמכרה לי בנוסח המדויק הבא: "חילונית וחרדית מדברות פעם בשבוע בטלפון, עשרים דקות־חצי שעה, ולומדות להכיר זו את חייה של זו". הניסוח הזה נשמע לי מאוד שוויוני ומעניין, ולקח לי הרבה זמן להבין שלעולם לא נוכל לבנות גשר שעליו חילוני וחרדי ייפגשו בדיוק באמצע.

קבענו שנדבר בטלפון בימי שני בערב, אחרי שהיא משכיבה את שלל ילדיה (אז היו לה רק שישה) ועוברת לקיפול חמש־שש מכונות כביסה, בעוד אני שוכבת על הספה עם הרגליים למעלה ונהנית מכוס יין. גם בתוך כל הנעימות הזאת, ריקי לעולם תטען שחייה טובים יותר. די מהר נגררנו לשיחות של שעה־שעתיים ויותר, כשאני מציפה־מתקיפה אותה בשאלות על מעמד האישה ביהדות, על השוויון בנטל, על החינוך החרדי ועל מה לא, ובהמשך, בלי לשים לב, אנחנו עוברות לדבר על החיים. השיחות התארכו גם משום שריקי מצאה שהן מקלות עליה מאוד את מלאכת הקיפול של עשרות פריטי הלבוש והמצעים, עד שנוצר מצב שבכל פעם שהתגבהה ערימת הכביסה הנקייה בביתה, הציע לה בעלה להתקשר אליי.

תוך זמן קצר קיבלנו הזמנה לבקר בביתם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשנו משפחה שלמה, רק שמונה נפשות באותה תקופה, שחיה בדירה של שניים וחצי חדרים, ללא טלוויזיה ואינטרנט. יותר מכל הפתיעה אותי שמחת החיים הבולטת שלהם בתוך הצפיפות הבלתי אפשרית הזו והעובדה שהילדים לא שונים במאומה מילדינו שלנו. צוחקים, רבים, בוכים, צועקים, נהנים מקסמים ובדיחות וחידות ומגלים סקרנות וצימאון לכל דבר חדש ומעניין. בתמורה הזמנו אותם אלינו, למרות החששות המוכרים לכל חילוני שאין לו אפילו צלחת כשרה אחת בבית. התברר שזה ממש אפשרי. עם כלים חד־פעמיים וקנייה מרוכזת של כיבוד בכשרות הנכונה זה אפילו קל מאוד.

*

אורנה: "אני הגעתי לכל הסיפור הזה של 'חברותא' כיוון שהסתקרנתי להכיר את חיי החרדים, לא מפני שרציתי להתקרב ליהדות או להכיר את שולחן ערוך. רציתי להתוודע לאורח חייה ומחשבותיה של אישה שבעיניי חיה חיים בלתי אפשריים כרובוטית צייתנית - של הבעל, של הרבי ושל ההלכה. לפחות זה מה שחשבתי אז. הבנתי שבניגוד אליי, לא כל החילוניות מגיעות מסיבה כזו. הרבה עושות זאת מתוך רצון להתקרב ליהדות. ואילו חרדיות מגיעות מסיבה אחרת, וזה מטריד אותי".

ריקי: "כן, חרדית מונעת מסיבות אחרות לגמרי. מה שמביא אותה לסיפור הזה יכול להיות שני דברים: יש היום המון שנאה, ניכור וחומות גבוהות בינינו לבין החילונים. אנחנו המגזר הכי שנוא כמעט, ואף אחד לא נהנה מזה ששונאים אותו. אבל בעיקר היא באה מפני שהיא חושבת שזו מצווה – להכיר למישהי אחרת את עולם הערכים היהודי".

אורנה: "אבל היא לא ממש רוצה להכיר את עולם הערכים החילוני. רוב החרדיות חושבות שהחילונים הם חסרי ערכים".

ריקי: "לא הייתי מגדירה את זה בצורה כל כך בוטה, אבל כל חרדית בטוחה שהערכים של התורה הם ערכי אמת, על־אנושיים, ולכן היא לא זקוקה לערכים חיצוניים. חוץ מזה שיש גם הרבה תופעות שליליות בעולם המתירני ולכן החרדית לא תחשוב שיש לה מה לחפש שם".

אורנה: "ובחברה החרדית אין תופעות שליליות, הכל מושלם?"

ריקי: "בוודאי שיש, אנחנו לא מתעסקים במלאכים, מדובר באנשים. הלוואי שיכולתי להגיד שאנחנו קרוצים מחומר אחר".

אורנה: "אבל למרות שאנחנו יכולים לקרוא בתקשורת על רבנים שחטאו בפדופיליה ופוליטיקאים חרדים שנגועים בשחיתות – עדיין אתם משוכנעים שהחברה שלכם נקייה יותר".

ריקי: "מי שהולך על פי חוקי התורה וההלכה – בוודאות של מאה אחוז הערכים שלו יותר טובים, כי הוא מחויב להיות אדם טוב. אני לא מדברת על ההגדרה החברתית של חרדי, אלא על יהודי שמחויב טוטלית לחוקי התורה. שמציית למה שכתוב".

אורנה: "ברור שיש בתורה לא מעט חוקים נאצלים ואנושיים שמקוימים גם בחברה החילונית וגם בעולם הלא־יהודי. ויש דברים, גם בהלכה, שאני כפמיניסטית מזדעזעת מהם. אני מראה לך מדי פעם פסקי הלכה מלפני אלף שנים ויותר שאני והבת שלי מתחרפנות מהם – ואז, כשאנחנו שואלות את יוסי, בעלך, על הפסיקות התמוהות הללו, הוא יגיד שמדובר באיזו פרשנות של מאן דהוא, שאף אחד לא מתייחס אליה או מקיים אותה. בגלל זה אני לא רוצה שתישאי כאן דגל של ההלכה והתורה, אני רוצה שנדבר על בני אדם".

ריקי: "אני רציתי להבהיר מה זה באמת 'חרדי'. את שואלת אם הערכים אצלנו יותר טובים? אז לדעתי כן, למי שהוא באמת ירא שמיים, התשובה היא כן".

*

אם אני צריכה לשים את האצבע על הרגע שבו השתנתה הידידות הסמי־אנתרופולוגית שלנו לחברות אמיצה יותר, אני חושבת שאסמן את מועד פטירתו של אביה של ריקי, כחצי שנה אחרי שהכרנו. לא ברור מה עשה את זה - הישיבות היומיומיות בשבעה בבית הוריה, שיחות נחמה אל תוך הלילה, או ההתקרבות שלי אל משפחתה – אמה, ארבעת אחיה, גיסותיה ועשרות ילדיהם. נדמה לי שבאותו שבוע נחנכה ללא מילים ההצטרפות שלי למשפחה המורחבת, כמו בת דודה רחוקה שהגיעה אחרי הרבה שנים.

מה מחבר שני אנשים בכל קשר שהוא, מעולם לא הבנתי בדיוק. תמיד טענתי שלא מדובר ברשימת תכונות, אלא במשהו חמקמק שאי־אפשר להגדיר. ובכל זאת, אני מזהה הרבה תכונות דומות בין ריקי לביני, שהופכות אותה בעיניי למעין כפילה חרדית שלי. העצמאות, הכוח, ההומור, החום, זריקוּת מסוימת, ואפילו העובדה ששתינו לובשות שחור רוב הזמן. לצירופי מקרים מוצלחים קוראים בחרדית "השגוּחה" (השגחה, יענו).

במבט שטחי גדלנו בעולמות שונים לגמרי. אני בקיבוץ במרכז הארץ וריקי בשכונה דרום תל־אביבית, כחלק ממשפחה מסורתית קשת יום שהוחלט בה על חזרה קולקטיבית בתשובה כשמלאו לריקי שבע. אני כותבת "מבט שטחי" כי בניגוד למה שחושבים על הקיבוצניקים עם הבריכות והכסף, הילדות שלי הייתה פשוטה וצנועה למדי מכל בחינה שהיא. כך שיש לדעתי מרכיב מסוים של חספוס ודלות בנתיב ההתבגרות של שתינו.

מבחינה רעיונית, לעומת זאת, גדלנו ככל הנראה בשתי גלקסיות נפרדות.

ל

אורנה: "רציתי מאוד ששתי המשפחות שלנו, על שלל ילדייך והשניים שלי, יצטלמו יחד איתנו לכתבה ולא הסכמת. את יכולה להסביר למה?"

ריקי: "כי זה לא מקובל. אדם חרדי, אם להמשיך את מה שאמרנו קודם, מציית לא רק לחוקי התורה, אלא גם לקודים החברתיים של המגזר. הוא חלק מחברה סגורה".

אורנה: "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם הוא לא יציית לקודים החברתיים האלו?"

ריקי: "אז הוא לא יתקבל למוסדות ההשכלה הנחשבים. הוא לא יהיה חלק מהאליטה של החברה הזו, ואני כן רוצה להיות חלק ממנה".

אורנה: "יהיו לו שידוכים פחות טובים אם הוא יצטלם איתי לעיתון?"

ריקי: "כן".

אורנה: "את לא חושבת שזה קצת קיצוני?"

ריקי: "כן, זה קצת קיצוני, אבל כיוון שהחברה החרדית הכי מייצגת את עולם הערכים שלי, אני אקבל אותה גם על הצדדים הפחות נוחים שיש בה. ואם בגלל זה המשפחה שלי לא אמורה להצטלם לעיתון, אז לא. אני אשלם את המחיר".

אורנה: "מעניין אותי אם את יכולה להגיד עכשיו, אחרי היכרות וקשר אינטנסיבי עם העולם החילוני דרכי, ולא רק דרכי, אם יש משהו בעולם החילוני שהוא יותר טוב בעינייך מאשר אצלכם. מה היית לוקחת מהעולם שלי ושמחה אם הוא היה יותר בעולם שלך?"

ריקי: "העניין של הגזענות הבין־עדתית אצלנו, שאנחנו מדברות עליו לעיתים קרובות, מפריע לי כמובן. אצל החילונים יש יותר פתיחות מהבחינה הזאת. הייתי שמחה אם היה לזה פתרון, אולי לא ברמה של שידוכים".

אורנה: "למה כל כך נדיר אצלכם שאשכנזים ומזרחים יתחתנו זה עם זו?"

ריקי: "בגדול לא מתחתנים, אלא אם כן יש לקויות משותפות".

אורנה: "וכל זה, לטענתכם, בגלל מנהגים שונים של העדות, נוסחי תפילות, ניגונים והלכות שונות".

ריקי: "זה אולי נשמע קטנוני, 'שירים וניגונים', אבל אנחנו מדברים על נוסחי תפילות ועל הלכות מעשיות ומנהגים מעשיים, למשל מה אוכלים בפסח ומה לא. על זה נוספו עוד עניינים, כמו תחושות של נחיתות או התנשאות".

*

כצפוי, יש הרבה פיצוצים אידיאולוגיים וויכוחים תיאולוגיים ביני לבין הכפילה החרדית שלי, בעלה ואפילו ילדיה הגדולים. אלא שכל ויכוח חייב להסתיים בסופו של דבר, כדי שניתן יהיה להתפנות לתפעול מה שנקרא "החיים עצמם" – ילדים, הסעות, אוכל, כביסות, משחקים, מתנות, מטלות בית ומשימות עבודה. באופן טבעי, מפני שילדיי גדולים למדי וריקי מטופלת בהרבה קטנטנים, יוצא שרוב התפעול המשותף שלנו מתבצע בביתה ושאני שורצת בבני־ברק קצת יותר מאשר היא קופצת לתל־אביב. חוץ מהפרט הטכני הזה, אנחנו מתנהלים כשתי שלוחות של אותה חמולה: ריקי מבשלת לנו אוכל לשבת, כל שבוע, ואני מוכנה לעזור בכל דבר שהוא לא בישול וקיפול כביסה – ממקלחות לקטנים, הסעות וסידור הבית ועד עיצוב מצגות להרצאות של ריקי ושירותי עיצוב גרפי ל"חברותא".

קצת אחרי פטירתו של אביה, ילדה ריקי את נועה, השביעית ברשימה. הילדונת הזו, שבעצם גדלה מגיל אפס "במשמרת שלי" - כמו שאני קוראת לזה - מחוברת אליי ואני אליה מיומה הראשון, כאילו הייתי עוד הורה שלה. כשהייתה בת חצי שנה והוריה נסעו לחו"ל, קיבלתי אותה למשמרת של חמישה ימים ומאז צברתי איתה עוד מאות שעות של סיפורים, שירים, טיולים, משחקים, הצחקות והשכבות. ההתחייבות שלי לשמור על חוקי המשפחה גורמת למצבים משעשעים, שבהם למשל אני נכנסת עם הקטנה לקיוסק ומפשפשת בין הממתקים והחטיפים למצוא כאלה שיש עליהם הכשר בד"ץ ולא סתם "רבנות", ושאינם מכילים חלילה אבקת חלב נוכרי, ושאר מונחים שלא הכרתי. מצד שני, השירים שאני שרה לקטנה לפני השינה נקיים מלכתחילה, מ"האוטו שלנו" ועד "שיר ליקינטון".

לפני כחודשיים התווספה למשפחה גילי, השמינית בילדיה של ריקי. למרבה המזל הספיקו הסיטונים לשפץ את ביתם בשנה שעברה, אחרי שנים של חיסכון כפייתי של גרוש לגרוש וחיים על קצה השקל (אני מכנה אותם, בצחוק, "חנוונים"). לדירת שני החדרים וחצי המקורית שלהם הוסיפו קומה שנייה, מה ששידרג את חייהם לבלי הכר ואיפשר לפזר את הילדים בין כמה חדרי שינה. מה שמדהים הוא שהקטנים, לאחר שהתרגלו לישון יחדיו בחדר אחד, מזרן ליד מזרן ליד מיטה, מתקשים להסתגל לנוחות של מיטות פרטיות, ולעיתים קרובות ניתן למצוא אותם ישנים יחד גם היום, מקובצים תחת אותה שמיכה.

*

אורנה: "את מנהלת את פרויקט 'חברותא' כבר שמונה שנים. מה באמת השאיפה שלך, חזון אחרית הימים שלך, שהיית רוצה שיצמח מזה?"

ריקי: "קודם כל שניישר אותך ונחזיר אותך בתשובה, כמובן".

אורנה: "ואם יורדים לפסים ריאליים יותר?"

ריקי: "שלכל חרדי יהיה חבר חילוני, ולכל חילוני יהיה חבר חרדי. שיתאפשר חיבור ושיח אנושי, שכל אחד יוכל לשמוע, להכיר, להבין את השני".

אורנה: "למה זה חשוב לך?"

ריקי: "כי אני מרגישה שלגמרי יש שנאה, אולי יותר נכון להגיד איבה, בין המגזרים".

אורנה: "אז נחיה כל אחד עם השנאה שלו. למה שלא יהיה ניכור מוחלט? אתם תחיו בגטאות שלכם, אנחנו בשלנו".

ריקי: "זה מוביל לתוצאות שליליות, זה מוביל לניכור. זה העם שלי, וחשוב לי שנוכל לדבר זה עם זה".

אורנה: "אני מרגישה שזו תשובה כללית, סיסמה כזו. אני רוצה תשובה מהלב שלך".

ריקי: "אני רוצה שתהיה לי היכולת להכיר את האנשים ולדבר איתם בגובה העיניים. שלא נכיר רק דרך התקשורת, שיוצרת סטריאוטיפים וניכור בינינו. אני לא רוצה שתשמעו עלינו רק במקרים של רבנים שסטו מדרך הישר, ושאני אשמע עליכם רק דרך סיפורי אלנבי 40".

אורנה: "ואת לא פוחדת שהחיבור הזה יקלקל אתכם?"

ריקי: "אני כן, ולכן אנחנו משתדלים לעשות את זה בזהירות, בחוכמה, לא להיחשף יתר על המידה".

אורנה: "מה ההבדל בין החברוּת איתי לחברוּת עם חרדיות?"

ריקי: "מה שחיבר בינינו הוא השונות הדתית. זה מה שהתחיל את הקשר – וזה מה שעומד כל הזמן ומתדלק את העניין. אני חושבת שחוץ מלהעיף צלחות אחת על השנייה כבר עשינו הכל, צעקנו ורבנו ומה לא. וזה לא דועך. התדירות אמנם פחתה, אבל כשזה מתעורר זה מתעורר לגמרי, במלוא העוז".

אורנה: "למה זה כואב לך כל כך שאני לא מאמינה במה שאת מאמינה?"

ריקי: "כי אכפת לי ממך. כשאני בוחרת בצורת החיים הזו, על כל המחירים שאני משלמת בדרך, זה בגלל שאני מאמינה באמת שזו צורת החיים הנכונה ביותר בעולם הזה, ואני מאחלת אותה לכל מי שאני אוהבת".

אורנה: "את מאוד נעלבת מזה שאני מזלזלת בדברים שבמהות האמונה שלך".

ריקי: "איך תרגישי אם אני אקלל את אבא שלך, או אדבר עליו לא יפה? אין מה לעשות, זה אבינו שבשמיים".

אורנה: "אז אלוקים זה אבא שלך?"

ריקי: "לא הביולוגי".

אורנה: "זה שהרג את ההורים הביולוגיים שלך".

ריקי: "זה שנתן להם חיים ולקח אותם גם כן. מי שנתן הוא זה שלקח, והוא גם זה שייקח את חיי בבוא היום".

*

כמו במשפחות דביקות במיוחד, ריקי ואני מתנהלות כיום עם שיחות טלפון יומיומיות, גם אם אנחנו נפגשות (בעיקר בביתה) ארבע־חמש פעמים בשבוע. לולא הייתי אני חייבת לגור במדינת תל־אביב (מדובר בבריאות נפשית) והיא במדינת בני־ברק, אני משוכנעת שהיינו גרות כבר דלת מול דלת והופכות את כל העניין הזה להרבה יותר נוח. וזה לא שלא היו לי חברות טובות עד היום. אבל מעולם לא הייתה לי חברה עם שמונה ילדים קטנים וחיים כה אינטנסיביים שפשוט מזמינים צלילה לתוכם. אין רגע דל בעולם הזה, והשילוב של העובדה הזו עם מתיקותם של הילדים פשוט גרם לי להתמכר.

ריקי אוהבת להגיד שאנחנו "סוכנות שינוי", נעות בין שני המגזרים ומנסות להביא לשינוי בתפיסות ולחיבור בין אנשים. זאת העבודה שלה, למעשה, ואני נמצאת שם בעיקר כדי לתמוך. במסגרת סוכנות השינוי הזו נסענו כבר פעמיים ללונדון, כדי לצרף ישראלים שחיים שם לפרויקט "חברותא", וביקרנו והרצינו בלא מעט מקומות בארץ מאותה סיבה.

כל האירוע המתמשך הזה, כניסתה של משפחה דוסית לחיי באופן כה משמעותי, מפתיע אנשים רבים עד היום, ולפעמים גם אותי. מצד אחד יש לי ביטחון מלא ביכולתנו להמשיך כך עד אחרית הימים ולגשר על כל הפערים וההתנגשויות האידיאולוגיות בינינו עם קצת הומור ואהבה. מצד שני אפילו הביטחון המוחלט שלי נסדק לפעמים. הכל כל כך רגיש פה, במדינה המטורללת שלנו, האישי והפוליטי כל כך מתערבבים זה בזה, שאין לדעת מתי יעבור איזה חוק הלכתי או פשיסטי שיצליח להפריד בינינו. דבר אחד ברור לריקי: ביום שתהיה כאן מדינת הלכה, אני ומשפחתי לא נחיה כאן יותר. בתגובה היא אומרת שאין לה כלל רצון במדינת הלכה ובוודאי שאין לה רצון לכפות שום דבר על אף אחד. היא גם לא מצפה שאהיה חרדית, ברור לה שעצם הרעיון אבסורדי, אבל התקווה שתצליח לגרום לי "לחזור בתשובה" בדעותיי ולהאמין בקב"ה לא מפסיקה לפעם בה. אשרי המאמין.

*

אורנה: "אנחנו תופסים את האישה החרדית כמי שמטפלת בהמון ילדים ועובדת בחצי משרה כדי להחזיק איכשהו את הבית כי בעלה הורג את עצמו כל היום באוהלה של תורה. ואת, לעומת זאת, אישה עצמאית, מנהלת, קרייריסטית, נהגת ללא חת. את בהחלט לא הפראיירית הדוסית שאני דמיינתי לעצמי".

ריקי: "אני לא מכירה פראיירית דוסית יותר מאשר פראיירית חילונית. פראייריות זו תכונה, זו לא מצווה".

אורנה: "רק שאצלכם האישה מחונכת ומנותבת מגיל קטן, ואני רואה את זה גם אצלך בבית, למסלול חיים אחיד: לגמור סמינר, להינשא, להקים בית בישראל ולהתמסר לחיי משפחה. זו המטרה הנעלה, האופציה היחידה בשבילה. והשאלה שלי היא, אם עכשיו - כשאת מכירה את הטעם של קריירה לצד אמהות – לו היה מתאפשר לך מבחינה כלכלית לא לעבוד, היית מוכנה להתמסר רק לתפקידך כרעיה ואמא?"

ריקי: "קודם כל הייתי שמחה לאופציה כזו כי אז הייתי יכולה להתנהל אחרת בחיים. זה היה נותן לי יותר אפשרות בחירה. אבל בוודאי שלא הייתי נשארת רק בבית. זה לא מספק אותי. אנחנו כבר בדור אחר, ומי שיצא החוצה – כבר אי־אפשר להגיד לו, 'עכשיו שב רק בבית'. מצד שני יכול להיות שיש נשים שזה יתאים להן לגמרי, גם אצל החילוניות.

"יחד עם זאת, אין ספק שבאמת אצל האישה החרדית הראש, הלב, נמצאים בעיקר בבית. אני אמנם קרייריסטית ולומדת, אבל אלה הדברים המשניים בחיים שלי. וגם אם אני רוצה להכשיר את הבנות שלי ללמוד מקצוע בעתיד ומשהו לנשמה, הערך העליון יהיה תמיד להיות אמהות ועקרות בית בראש ובראשונה".

אורנה: "ואת לא חושבת שזה מאוד מצמצם את האישה, רק אמהות ועקרות בית?"

ריקי: "אני נראית לך רק עקרת בית?"

אורנה: "את לא, אבל בגדול זאת הדוקטרינה החרדית, ובלית ברירה היום, כיוון שחייבים להתפרנס, יוצאים גם לעבוד".

ריקי: "נכון, אצל כולם זה ככה. הפרנסה היא כורח, כל אחד היה מעדיף לא לעבוד".

אורנה: "ממש לא. אם אין לי עבודה, אין לי חיים. ואני גם מוצאת שעבודה יותר מעניינת מגידול ילדים. אני הייתי מעדיפה להיות בתפקיד הבעל, שחוזר הביתה בשבע־שמונה בערב, משחק קצת עם הילדים אחרי יום מספק בעבודה, עוזר קצת בהשכבה, הכי טוב. אני לא רוצה להיות השפחה של הבית".

ריקי: "גם אני נהנית הרבה יותר להרצות, לקבל פידבק וסיפוק, ואז לחזור הביתה. זה הרבה יותר מהנה מאשר להפעיל את מכונת הכביסה העשירית לאותו יום. מה השאלה בכלל?"

אורנה: "נראה לך שאני צריכה לספר שאת עושה לי סדר בארון המטבח לקראת פסח ושאת מכריחה אותי לצום ביום כיפור?"

ריקי: "גם את צריכה לשלם איזה מחיר על החברות הזו".

אורנה: "למה, אני לא משלמת מספיק? הרי בגשר שבינינו אני הולכת הרבה יותר לצד שלך. את לא תעשי אצלי שבת, ואני עשיתי אצלך הרבה שבתות. אפשר להגיד שאני זו שמתאמצת הרבה יותר".

ריקי: "לא יודעת אם מתאמצת, את מכבדת את המוגבלויות שלי. איפה שאני יכולה ללכת לקראתך, אני עושה את זה. אבל ברור שישנם מקומות שבהם אני מוגבלת. אמנם מבחירה, אבל מוגבלת".

אורנה: "איזה קשיים, אם בכלל, יש ליוסי, בעלך, עם הקשר הצפוף שלנו? בעצם, אולי זו שאלה מצחיקה כי אני המון אצלכם בבית אז אני בקשר גם איתו".

ריקי: "טוב, אני לא אגיד שאתם חברים טובים, כי לדוס לא אמורה להיות 'חברה טובה', אבל אני חושבת שהוא מסתכל עלייך כעל חלק מהמשפחה. מההתחלה הוא מאוד איפשר, כי יוסי הוא איש שמאוד מאפשר בדרך כלל ולכן יש לי היכולת להיות במקום שאני נמצאת ולעשות את כל מה שאני עושה. הוא גם הרבה פעמים שותף לדברים שמעסיקים אותנו, כשעולה איזו סוגיה שאין לי ידע לגביה ואני שואלת אותו".

אורנה: "הוא גם הרבה פעמים מתעצבן מולי בוויכוחים פוליטיים, או אחרי כל אירוע דקירה".

ריקי: "מה שעומד בינינו עומד גם ביניכם, אבל הוא לא נבהל מזה שאת חילונית".

אורנה: "אמרת פעם שמה שחיבר בינינו הוא גם מה שיפריד בינינו בסופו של דבר".

ריקי: "אולי, לא יודעת. כי מבחינתי ההלכה קודמת לכל".

אורנה: "כלומר, אם תהיה סיטואציה שבה תצטרכי לבחור בין החברות איתי לבין ציות להלכה, אז ההלכה תנצח".

ריקי: "בתקווה, כן. אבל זה לא קשור דווקא אלייך, זה קשור לכל דבר בחיים שלי. הבחירה הזו היא מול כל דבר, מהרגע שאני פותחת עיניים בבוקר ועד שאני הולכת לישון. ככה זה אצל אישה חרדית, אלה העדשות שדרכן אנחנו רואות את העולם. הראש שלנו מתוכנת אחרת מהראש שלך". ¿

*

*נפש אחות. אולי זה הביטוי שחיפשתי.