הזמן עצר מלכת: אנשי צ'רנוביל חוזרים לבית שנטשו לפני 30 שנה
אלינה לא ידעה מה זו קרינה, זויה לא הבינה למה מסתובבים עם מסכות, ולנטינה עדיין מזהה כל רחוב ורחוב. שלושה עשורים לאחר אסון הגרעין החמור ביותר אי פעם, חוזרים תושבי פריפיאט, העיר שבה התגוררו עובדי הכור בצ'רנוביל, לבתי הרפאים שנאלצו להותיר מאחור. "הכאב כל כך חזק, שאי אפשר אפילו לבכות"
אוקראינה מציינת היום (ג') 30 שנה לאסון צ'רנוביל, האסון הגרעיני הגדול ביותר בעולם שהביא למותם של אלפים והכריח את העולם להתעמת עם הסכנות וההשלכות הכרוכות בהסתמכות על דלק אטומי. יותר מ-200 טונות של אורניום עדיין כלואות בתור הכור הרעוע, שפלט עננים רדיואקטיביים כמעט על כל אירופה לאחר בדיקת בטיחות כושלת – שהרשויות הסובייטיות עשו הכול כדי להסתיר.
ב-26 באפריל 1986, טכנאים בכור מספר 4 ערכו בדיקת מערכות כאשר לפתע הייתה חריגה בזרימת החשמל. הטמפרטורה הגבוהה בליבת הכור הביאה לפיצוץ ענק, שגרם להתכה ופריצה של מעטפת ההגנה של הכור. האש במקום בערה במשך תשעה ימים. על פי ההערכות, האסון בצ'רנוביל שיגר פי 400 יותר חומרים רדיואקטיביים לאוויר מאשר הפצצה בהירושימה ב-1945. צוות של סוכנות הידיעות רויטרס הצטרף לתושבים לשעבר בעיר הנטושה פריפיאט, שנאלצו לברוח ולהשאיר הכול מאחור - כדי להציל את חייהם.
"ילדים רצו יחפים - ולא אמרו כלום"
זויה פרבוזצ'נקו, היום בת 66, סיפרה שהיא הבינה שמשהו אולי לא בסדר באותו היום כאשר בעלה, ואלרי, לא חזר הביתה מהמשמרת שלו שמנהל עבודה בכור. היא יצאה מדירתם בעיר פאיפיאט, במרחק 2 קילומטרים מהכור, כדי לחפש אותו. "אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'אלוהים, כמה חם' וראיתי אנשים במסכות", סיפרה. "אבל הם לא הסבירו לנו שום דבר מיד, הכול היה סוד. וילדים רצו שם יחפים בין השלוליות".
פרבוזצ'נקו ושתי בנותיה הצעירות הגיעו לאחר מכן לקייב, שם הן מתגוררות עד היום. כשחזרה לפריפיאט, היא הבינה שהיא לא מצליחה להתעמת עם הזיכרונות שלה מחייה שם, בעיר שכיום עומדת נטושה לאחר האסון. "בקושי הצלחתי למצוא את הדירה, זה פשוט יער עכשיו – יש עצים שצומחים מתוך המדרכות, הגגות", אמרה. "כל החדרים עומדים ריקים, אין זכוכיות בחלונות והכול הרוס".
תושבי פריפיאט, עיר סובייטית שנבנתה בשנות ה-70 כדי לשכן את עובדי הכור בצ'רנוביל ואת משפחותיהם, פונו יומיים לאחר התאונה. אלנה קופריאנובה, 42, הייתה רק בת 12 באותו הזמן. משפחתה, ורוב 50 אלף התושבים האחרים בעיר, פונו אל מחוץ לאזור באוטובוסים, ונאמר להם לארוז רק כמה דברים קטנים וקריטיים מכיוון שהם עתידים לחזור תוך שלושה ימים. כל אחד לקח רק כמה מסמכים ומזוודה קטנה.
"היה כל כך חם, היה מזג אוויר יפה. כל עצי הפירות פרחו וחשבתי לעצמי, 'למה הם מתכוונים כשהם אומרים קרינה?'. היה כל כך נעים בחוץ, אי אפשר היה לראות דבר", סיפרה קופריאנובה. זה מאוד כואב שחייהם של כל כך הרבה אנשים נהרסו, שעיר כל כך יפה וחדשה ננטשה. זה קשה על הנשמה".
ולנטינה ירמקובה, 64, סיפרה שהיא כועסת שכל החפצים שנאלצו להשאיר מאחור נעלמו. בעוד שאסור להוציא דברים מאזור רדיואקטיבי, כמות גדולה של פריטים ניידים הוברחו על ידי סוחרי גרוטאות.
"אפילו אי אפשר לבכות. אתה לא רוצה להרגיש כלום"
"נעלנו את הדירה כשעזבנו. הבוזזים לא היו יכולים להיכנס, אז הם כנראה שברו את הדלת", סיפרה ירמקובה. "אתה נכנס פנימה ואתה אפילו לא רוצה לבכות, אתה פשוט רוצה להיות בשקט וללא תחושה בגלל כל מה שאתה רואה. הכאב, הוא מתהדק בפנים".
יותר מ-100 אלף בני אדם נאלצו לנטוש מיד את האזור, והשאירו את חיות הבר כדיירים הבלעדיים בשטח של כ-2,600 קמ"ר (כמעט כמו גודלה של לוקסמבורג, למשל). קשת "בטיחות" של 30 אלף טונות נבנית שם כדי למנוע זליגת חומרים מסוכנים נוספים מהכור ההרוס ל-100 השנים הקרובות. אך אין דבר שאפשר לעשות כדי לטהר את העצים ואת האדמה.
באסון נהרגו מיד 31 בני אדם – כמעט כולם אנשי צוות בכור וגורמי הצלה. בין 50-30 אנשי הצלה מתו זמן קצר לאחר מכן מתסמונת קרינה חריפה. ההשלכות ארוכות-הטווח עדיין לא ידועות במלואן, אבל חוקרים העריכו כי מניין ההרוגים מהאסון יגיע בסופו של דבר ל-4,000 בני אדם. אף אחד לא יכול להגיד מתי האזור יהיה בטיחותי שוב. יש חוקרים שאף העריכו כי ייקח 20 אלף שנה לפני שאנשים יוכלו לחיות שוב בסמוך לכור.
לפנייה לכתב/ת 
