גבר הולך לאיבוד

"זו לא אוטוביוגרפיה!" מנופף בידיו הסופר דיוויד ניקולס, כשהוא מתבקש לתאר את מקורות ההשראה של ספרו החדש, “אנחנו". כי למרות השם האישי, ניקולס טוען תחילה שאין דבר בינו ובין דגלאס פיטרסון, הגיבור הראשי של ספרו, שמוצא את עצמו בעין הסערה של משבר אמצע החיים. אולי ניקולס רוצה לומר, ממרומי הדירה המפונפנת שבה הוא כותב מדי יום, בטבורה של שכונה בורגנית בלונדון, שהוא לא הגיע לפרשת דרכים בחייו.

אבל ניקולס יודע את מה שכל דורית רביניאן מתחילה למדה כבר מזמן: בכל ספר יש עוגנים שעליהם נשען הסיפור, שניזונים מחוויות אישיות, מזיכרונות או מרגשות. אז ניקולס באמת לא חווה את משבר אמצע החיים באופן זהה לאופן שבו דגלאס נאלץ להתמודד עם הצורך של אשתו, קוני, “להמציא את עצמה מחדש". ניקולס גם לא חווה את משבר עזיבת הקן שדגלאס חווה כשבנו, אלבי, מודיע שהוא עוזב את הבית ומותיר את הוריו להתמודד עם החלל הענק שנפער ועם השתיקה הרועמת שממלאת את מערכת היחסים שלהם. אבל ניקולס זיהה נקודות בחייו לאורך הסיפור.

אתם מכירים את ניקולס הודות לרב המכר העולמי "יום אחד", שהפך גם לסרט הוליוודי בכיכובם של אן האת'ווי וג'ים סטרג'ס. אם "יום אחד" עסק במערכת יחסים של שני צעירים, את "אנחנו" (בעברית, הוצאת כנרת) הוא כתב כשיר פרידה לנעוריו. "הספר הוא טקס אשכבה לשנות ה־20 וה־30 של חיי. אני בן 48 וכשישבתי לכתוב את הספר, אמרתי שאני לא יכול לכתוב עוד סיפור אהבה על בני 20 ומשהו. התבוננתי מסביבי וראיתי שכל חבריי נשואים, הילדים שלהם גדלו, חלקם עזבו את הבית ופתאום אנשים מתעמתים עם מערכות יחסים ארוכות מאוד, שחלקן נשחקו והפכו אפורות, עם הפחד מהמוות, מהעתיד. יש לי שני ילדים קטנים מאוד ואחד הפחדים הגדולים ביותר שלי הוא מפני הרגע שבו הילדים יתבגרו והקשר איתם לא יהיה טוב כמו היום".

אלא שבמהלך הכתיבה קרה לניקולס אותו הדבר שביבי נתניהו תמיד מזהיר מפניו: החיים עצמם. אביו של ניקולס נפטר. עצב האובדן נמהל בזיכרון של שנים ארוכות של מערכת יחסים סבוכה בין האב לבנו – עניין שמצא את דרכו אל דפי הספר. “אבי היה איש לא משכיל, שעבד כל חייו במפעל עוגיות. בתחילת שנות העשרים הלכתי ללמוד משחק ותיאטרון והייתי הראשון במשפחה שלמד באוניברסיטה. בדיוק כשהתחלתי את הלימודים, אבי פוטר. המתח בינינו רק התעצם לאור העובדה שבחרתי ללמוד משחק ולא הנדסה או משהו פרקטי. במשך שנים הייתי שחקן רעב והרגשתי שאבי צדק בביקורת שלו על הבחירות שלי. מותו של האב, כאמור, תפס את ניקולס במהלך כתיבת הספר "ואין ספק שהדברים שעברנו מצאו את דרכם אל בין הדפים. השאיפה לשלום בין האב לבנו, הכאב והחרטה על שנים שהתפספסו – כל אלה היו שם".

עטיפת הספר

קיבל פרס על "רגליים קרות"

אבל לפני שאתם שולפים ממחטות, ראוי להזכיר כי ההתמחות הגדולה של ניקולס ובית הגידול המקורי שלו הוא דווקא הכתיבה הקומית. אחרי שמיצה את פרק המשחק בקריירה, הוא פנה לכתיבה. לפני כ־15 שנים הוא החל לכתוב סדרות טלוויזיה בבריטניה, ועבור הסדרה "רגליים קרות" הוא אף קיבל מועמדות לפרס הבאפט"א. הכתיבה שלו מהירה, קצבית, שנונה ומצחיקה, עד כדי כך שגם מבקרי הספר היללו את הכתיבה הקומית, וסביר להניח שזו אף עמדה במוקד ההחלטה להעניק לספר מועמדות לפרס "בוקר" היוקרתי.

ניקולס אמנם לא זכה, אבל גם לא ציפה לכך. "זו רשימה מאוד ארוכה של מועמדים", הוא אומר על הפרס. "העובדה שספר על רגע קטן ואינטימי בחייה של משפחה מצא את עצמו מועמד לפרס, הייתה מעין הישג עבורי. תסתכל על כל הסופרים הגדולים של אמריקה במאה ה־20 - כולם כתבו סיטואציות קומיות על חיי משפחה, הורות או נישואים. אבל לא היה אפילו רגע אחד בו חשבתי שאזכה בפרס".

“אנחנו" הוא ספרו הרביעי, אבל כאמור, ההצלחה הגדולה באה לו בעקבות ספרו הקודם, “יום אחד", שאותו גם עיבד לתסריט. אלא שלמרבה הפדיחה, מרבית המבקרים הגדירו את הסרט כ"פחות טוב באופן משמעותי מהספר". גם עכשיו ניקולס נבוך כשהוא נדרש לסוגייה. "כתיבת התסריט הייתה הדבר הקשה ביותר שעשיתי ובמבט לאחור, עדיף היה שלא הייתי כותב אותו בעצמי. לקחתי את התסריט כי רציתי לשמור על שליטה מלאה בעיבוד של הספר לסרט, אבל סופר כמוני לא מסוגל לעצב תלבושות, לבחור פיאות או לערוך את הסרט. אלה משימות שהייתי צריך להפקיד בידי אחרים, מנוסים ממני".

הוא מתגורר בלונדון עם שותפתו לחיים, מפיקת טלוויזיה ושני ילדיו (8 ו־10). שגרת הכתיבה שלו מאוד פקידותית: הוא כותב כל יום, מהשעה תשע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. “הייתי רוצה לומר שאני מתעורר באמצע הלילה עם מוזה יוצאת דופן, אבל האמת היא שבלילות אני פשוט ישן".