"מי שנקם ורצח נאצים אחרי המלחמה עשה מעשה קדוש"
אורי ברבש גדל בבית שבו אבא נוסע לחו"ל לצוד נאצים, חטף מכות בבאר–שבע, ספג מהלומה במלחמת יום כיפור והפך ליוצר שמתעסק בחומרים הכי משמעותיים של הקיום שלנו. עם צאת סרטו החדש 'קאפו בירושלים' הוא מסביר מה הוא מתעב בסרטי שואה ואיפה ישעיהו ליבוביץ וחנה ארנדט טעו בגדול
בוקר אחד בסוף התיכון הקיץ אורי ברבש משנתו וגילה שהוא בן של רוצח. "מתעורר לחדשות, וכל כותרות העיתונים, אבא שלי הוא מתנקש והעולם אחריו. 'האינטרפול מחפש את מנחם ברבש בקשר לרצח במונטווידיאו'", הוא משחזר. "ידענו שאבא היה בש.י, שהוא מעורב בעניינים חשאיים, אבל לא באמת ידענו מה הוא עושה. הרמתי טלפון למאיר עמית (ראש המוסד לשעבר), שהכרתי בתור ידיד של אבא. והוא אמר, אל תדאג, יהיה בסדר".
הפרשה אירעה כשמשפחתו יצאה לעוד שליחות בדרום אמריקה, שאליה כבר לא הצטרף אורי. אביו, איש רב־פעלים, היה חבר בחוליה שחיסלה את פושע המלחמה הלטבי הרברט צוקורס, מי ששיתף פעולה עם הנאצים וזכה לכינוי המבעית "הקצב מריגה". "ומאותו רגע, הכינוי שלי בתיכון היה, 'הבן של הרוצח'", צוחק אורי.
"ואז דברים מתחילים להתחבר לך. השליחות שלנו בארגנטינה. החלפת הדירות התכופה. הארגז הגדול שהגיע יום אחד עם שליח, 'זה לאבא'. פתחתי והצצתי, ובפנים היו המון כלי נשק. השיט המשפחתי על נהר הטיגרה, שבדיעבד אתה מבין שהיינו כיסוי למבצע האיתור של אייכמן. והעובדה שברגע אחד, מהיום להיום, חזרנו ארצה. ולא דיברתי עם אבא על כל אלה, אף פעם, עד מותו. כי הוא אף פעם לא דיבר".
* * *
יום השואה התשע"ו מצא את ברבש, 70, שם, בזיכרונות על הקצב מריגה ולכידת אייכמן ימ"ש. ובעצם הוא כאן, השואה מעולם לא עזבה אותו. כעת עולה לאקרנים סרטו החדש, 'קאפו בירושלים' (בהפקת חיים שריר, על פי תסריט של מוטי לרנר). סרט מרתק, השואב השראה מסיפורו של אליעזר (אצ'ה) גרינבוים. מי שהיה קאפו באושוויץ, הואשם לאחר המלחמה על ידי ניצולים כי התאכזר אליהם, ומצא את מותו בקרבות על רמת רחל במלחמת העצמאות. "ויש לך שלושה נראטיבים: האם הוא נהרג בקרב, האם התאבד, או שאולי נורה על ידי אחד משותפיו לצריף באושוויץ, שסגר איתו חשבון", מוסיף ברבש.
לקאפו שלך בסרט קוראים ברונו קמינסקי. הוא מתעלל ביהודים ושולח מעונים אל מותם - בשמו של טוב גדול יותר. כלומר אתה אומר, השיפוט המוסרי הרגיל שלנו לא יכול להיות תקף באושוויץ, מקום שבו אנשים תלשו מזון מפה של אחרים גוססים, כדי להמשיך ולשרוד.
"נכון. אנשים כמו קסטנר, ש'מכר את נשמתו לשטן', או ברונו, חיים ב'אזור האפור', כהגדרת פרימו לוי. המצב הקיצוני ביותר עבור בן אנוש. אנשים שכנגד כל הסיכויים החליטו לעשות מעשה, להציל מה שניתן להציל - ובמסע הזה עשו גם דברים נוראים. אם אתה מבודד את המעשים שלהם, הם גם רוצחים מתועבים. אלא שאתה לא יכול".
הסרט בנוי מעדויות שמושמעות בירושלים, מיד אחרי המלחמה. חברים, ניצולים, שונאים. והמרשים מכולם, ברונו עצמו. כי כל אחד מאיתנו יכול להיות גם קאפו? אתה מזדהה איתו?
"כן. ובסופו של דבר אני מוצא אותו זכאי. הוא היה רופא, מציל חיים, ולא 'חובש' שיורה בפלסטיני פצוע. הוא היה מלוחמי גטו ורשה. והוא מצא עצמו בעין הסערה, באושוויץ, נלחם בגורל בכל מחיר - גם אם המחיר אומר לאבד את צלם האנוש לפעמים. הסרט הוא על אדם ששיחק את אלוהים. אולי בעצם, בא במקומו של אלוהים".
'קאפו בירושלים' בנוי כאמור מסדרת מונולוגים של עדים אל המצלמה (גיל פרנק, מיה דגן, דרור קרן ואחרים). "קולנוע במיטבו", כהגדרת ברבש, "תיעוד עבודת שחקנים, קלוז־אפ של שחקן ברגע חסד. בעיניי זה מרתק יותר מכל סצנת מרדף". כדי להכין את שחקניו צפו יחד בעדותו של יאן קרסקי מתוך 'שואה' של קלוד לנצמן. "ובמה שראו עיניו של קרסקי, ביומיים בגטו ורשה, יש עוצמה חזקה יותר מסרטי שואה אחרים. כי משהו במונולוג מגיע לעומקים ששום שחזור ריאליסטי לא יכול לעשות. ואסור שיעשה!
"תיאודור אדורנו כתב את המשפט המפורסם, שאחרי אושוויץ כתיבת שירה היא מעשה ברברי. והוסיף דבר יותר קשה: האסתטיקה, כמוה כתזמורת שהנאצים היו מעמידים בכניסה לתאי הגזים, כדי להשתיק את צעקות הקורבנות", הוא מוסיף. "לכן קשה לי עם ביטויי השואה בקולנוע, למשל עם 'הפסנתרן' או 'רשימת שינדלר', שם היו לי בעיות קשות".
וזוכה האוסקר, 'הבן של שאול'?
"סרט שהוא פשע מוסרי. לא ברור לי מה שיר ההלל סביבו. ראיתי ורתחתי, זה ניסיון פורנוגרפי לשחזר את אושוויץ, את המשרפות, את הפלאנטה של הזונדרקומנדו. והתירוץ שזו 'נקודת המבט של המספר'? זה לא מרכך את הגופות שאני רואה שם! השואה הופכת לז'אנר של סרט אימה במעטפת כמו אינטלקטואלית - וזו פשוט תועבה".
השואה נוכחת יותר מתמיד בשיח הפוליטי שלנו. באופן גס, מצד אחד נתניהו והמופתי, בשם הרצון להפוך את הפלסטינים לצוררים שלנו. ומצד שני, אולי קלות יתר בלחיצה על הדק ה"יודו־נאצי". ואתה היכן?
"השימוש של נתניהו בשואה הוא בלתי נסלח. בכלל, כל מה שנתניהו מייצג הוא תועבה בעיניי, אדם שלוקה בתאוות כוח נוראית, מעין עונש שהושת עלינו. ומצד שני, גם הביטוי 'יודו־נאצי' הוא מקומם, מעצבן, ולצערי הרב - למרות ידענותו הרבה של ישעיהו ליבוביץ - מבוסס על בורות מזעזעת שאי־אפשר לשאת.
"הביטוי הזה, 'יודו־נאצי', מזכיר את ההאשמות של חנה ארנדט, כאילו היודנראטים שיתפו פעולה עם הנאצים, ואלמלא כן רבים מאוד מבני העם היהודי היו ניצלים. אין דבר נקלה ובור יותר מהדברים האלה! ובמובן מסוים 'קאפו בירושלים' מנהל איתה ויכוח. לא צריך להשתמש בשואה כדי להוכיח מצבים במציאות שהם בלתי נסבלים כשלעצמם".
ומה השואה מעוררת בך?
"נקמה. הנקמה בעקבות השואה, בקרב הדור הראשון - היא רגש קדוש ומעשה קדוש. מי שנקם בפועל ורצח נאצים אחרי המלחמה עשה מעשה קדוש. הוא הגשים את צוואתם ומשאלתם של מיליונים. כי החברה הגרמנית לא שילמה כמעט שום מחיר. רוב הפושעים הנאצים המשיכו לשרת בכל המשרות, שופטים, אנשי מנגנון, פוליטיקאים. שום מחיר.
"אבל אין בזה שום קשר לכל דבר שקורה בימינו. גם כשמדובר במחבל, חלאה או בחברה חולה שמקדשת את מעשיו - אין שום מקום להשוואה. הייתי נזהר בכל השוואה של השואה עם קורות מדינת ישראל. ההשוואה לנכבה מקוממת. גם לאמירה כאילו מדינת ישראל לא הייתה קמה לולא השואה אין מקום לטעמי. הציונות לא התחילה בשואה, האימפריה הבריטית הייתה נופלת כדרכן של אימפריות, לא בגלל ההגנה ובטח לא בגלל האצ"ל והלח"י. ומדינת ישראל, להבנתי, אלמלא השואה אולי הייתה קמה מוקדם יותר".
* * *
השם ברב"ש הוא ראשי תיבות של "בן רבי בן שניאורסון". אורי הוא דור שמיני לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד. משפחת אביו המנוח מבלארוס, "משפחה דתית, סבא היה רב בחב"ד, שפעמיים בשבוע היה צם, בשני ובחמישי". אמו תבדל"א נולדה וגדלה בלוע הארי, בברלין, בת למשפחת הבר, "כמו היהודי שהמציא את נשק הגז להשמדה המונית במלחמת העולם הראשונה", הוא מפטיר בחיוך אירוני. הם עלו ארצה מיד אחרי עליית הנאצים, הוריו נפגשו בקיבוץ והוא הבכור, תחתיו אחיו ושותפו לעשייה בני, ואחותם הצעירה חני.
מיד עם קום המדינה פנתה המשפחה, כמצוות בן־גוריון ובעקבות עיסוקיו של האב, להתיישב בבאר־שבע. "אינתיפאדה", הוא מספר, "גרנו בעיר העתיקה, רחובות לא סלולים, סופות אבק, בוץ נוראי. המשמעות של הליכה וחזרה מבית ספר הייתה עבורי מטח אבנים. סוג של מלחמת כנופיות". אלה הימים של תחילת העלייה הגדולה מצפון אפריקה ורומניה. "ואני גדלתי בתור הילד האשכנזי המודר והמוכה. אני החנון שחוטף, ולא סתם - עד כיתה ד' לא ידעתי קרוא וכתוב, התייחסו אליי כאל מפגר".
באר־שבע המוזנחת צרובה בו עד היום. "מולנו גר איש שיכור, ענק. הוא היה נשלח לשמור בוואדי, נגד הפדאיון", הוא משחזר. "ובמשך לילות שלמים הוא היה מכה את אשתו מכות רצח. הצעקות והאלימות בקעו מהבית שמולנו, ואחי ואני היינו פשוט מתחבאים מתחת למיטה. זה הפך לסיוט שלנו. בבוקר היינו רואים אותם יושבים בפתח הבית, שותים קפה כאילו הכל כרגיל, כשהיא חבולה לגמרי. אחר כך אותו אדם קנה את המקרר הגדול הראשון שראיתי. באחד הימים הוא הגיע שיכור לגמרי. וכשניסה לפתוח את המקרר, הוא נפל ומחץ אותו למוות".
אורי, ובעקבותיו גם בני, המשיכו ליחידות מובחרות. הוא היה לוחם בסיירת שקד לאחר מלחמת ששת הימים. עם השחרור נסע לכבוש את לונדון, הגיע לפסטיבל אייל אוף ווייט המיתולוגי, אכל כמה דברים ושתה כמה דברים, וחזר ארצה במדי היפי קומפלט, ג'ימי הנדריקס עם תליון של בודהא, לצפירות הראשונות של מלחמת יום כיפור. "שבעה חודשים, הרבה חוויות לא טובות שאני לא שש לדבר עליהן", הוא מתמצת, "פינוי מוצב החרמון מחומרי חבלה, בפיק ברכיים מוחלט. ואז תקופת הפגזות מסויטת. לא רוצה לחזור לשם".
אלה הם אבות המזון ליצירתו הענפה־מאוד של ברבש, שהיריעה תקצר מלציין. עיסוק בפן החברתי (החל בסרטו הראשון 'גבי בן יקר', החשיפה של אהובה עוזרי או להקת גן עדן), הצבא והסכסוך הישראלי־פלסטיני ('מאחורי הסורגים', 'אחד משלנו', 'טירונות'), יהדות ושואה ('משפט קסטנר', 'מיי פירסט סוני', 'אביב 1941'). הוא מתגורר עם אשתו בתל־אביב ולו שלושה ילדים. בנו השלישי שחר, 31, עושה פוסט־דוקטורט בניו־יורק ובעקבות אשתו, הפך דתי אורתודוקסי מודרני. מעגל שנסגר.
"היהדות החילונית ויתרה מראש במאבק על זהותה, לא השיבה מלחמה", הוא אומר. "ומנגד צומחת כאן מוטציה נוראית של יהדות, רובה ואחיזה בשטחים, שהיא עוד תאוות בצע, תאוות הטריטוריה היא הרי הדחף הקדמוני ביותר. אבל הבן שלי נשוי למשפחה אורתודוקסית שהיא משפחתי, יהדות נפלאה, מצד אחד שומרי מצוות אדוקים, מתוך עומק רעיוני ונפשי, וגם אנשים הכי נאורים והומניים שניתן להעלות על הדעת.
"אז במקום יהדות המוטציה הזו, יש יהדות של אברהם השל, שהלך שלוב זרוע עם מרטין לותר קינג במאבק הזכויות, והיהדות של דוד הרטמן, 'עשה ליבך חדרי חדרים'. כמה מקום יש ביהדות הזו לקבל את האחר - מבלי לוותר על זהותך שלך. וכן, עם כל הכעס הגדול שיש בי כלפי הצד הפוליטי המתועב של הנהגת החרדים, יש בהם ערכים מעוררי קנאה, הסתפקות במועט, סולידריות וקהילה".
שותפך ליצירת 'חדר מלחמה', יאיר לפיד, לא היה חותם על זה.
"אתה יכול לנחש שלא הצבעתי עבורו. תשמע, לבוא מעיתון 'במחנה' ופרזנטור של בנק ותוכניות טלוויזיה - קריירה שכבודה במקומה מונח - זה לא בדיוק משטח המראה למנהיגות".
'מאחורי הסורגים' הביא אותך עד לסף האוסקר. איך הוא נראה ממרחק השנים?
"לא הייתי עושה אותו היום. כן, הגיע כפסע מהאוסקר, אבל זה סרט נאיבי ורומנטי שלא הייתי חוזר עליו. ואני רואה שם את מוחמד (בכרי), שבינתיים נמחק מהעשייה בארץ, כי הוא הלך למקומות שאנחנו לא מוכנים לחיות איתם פה. והסרט? הערת שוליים ברזומה שלי. אני לרגע לא מצטער על דברים שעשיתי, 'טירונות' או 'אחד משלנו' - אבל אם תבקש ממני לסמן את פסגת הישגי עד עכשיו, אלה יהיו 'משפט קסטנר' ו'באר חלב באמצע עיר'".
כשלעצמו הפך "פסימיסט ריאליסט", כהגדרתו. "יש לי חשבון קשה עם השמאל והתנשאותו, ויותר גדול - עם הפלסטינים. אני כבר לא רוצה להיות סובלני כלפי מי שמחפש לרצוח אותי, ומי שמבקש לאנוס נשים. הבנתי שגם בראייה של המתונים והלא־דתיים אצלם, נהיה 'מדינת כל אזרחיה'. היינו, שאין פה מקום לזהות היהודית שלנו".
"בכלל, מה שמטריד אותי מאוד במצבנו הוא לא הפלסטינים", הוא חותם. "זו תאוות הבצע: טריטוריה, שלטון, כסף, כוח. והיא הרסה כל חלקה טובה, גם את המוסר. ואז הכנסת נאבקת להגביל את שכר הבכירים, והם צועקים ופורשים כתגובה - זה הרי לא ייאמן. ומשם קאט, הכתבה הבאה זה ניצול שואה בן 90 שאין לו כסף לטיפול שיניים, והוא צריך להוכיח שמצב שיניו היום - הוא בגלל השואה. אתם יצאתם מדעתכם? אז מה רוצים מענבל אור? רקפת רוסק־עמינח יותר טובה? הרבה יותר גרוע! אדם שמרוויח מאות פעמים יותר מאדם אחר, ועומד על 'זכותו' לכך - זו דה־הומניזציה של האדם!"
