צעדת המוות ושמע ישראל
סבא לא הרבה לדבר על תקופת השואה. על האח שאיבד, על פעילותו במחתרת, על המלחמה היומיומית. עד ששאלתי אותו על משמעות תפילת "שמע ישראל"
לא גדלתי בבית דתי, אז כשהתחלתי את לימודיי לקראת בר המצווה שלי, לפני כמעט חצי יובל, ניגשתי לסבא יצחק ושאלתי אותו: "סבא, למה אומרים 'שמע ישראל'?". את המקורות היהודיים, הוא אמר לי, יסביר לך הרב שמלמד אותך. "אני אספר לך למה אני אומר 'שמע ישראל'".
עוד בערוץ הדעות:
ברית כוח האדום-ירוק - סכנה לישראל ולעולם
הקרב התקשורתי על גורלו של זדורוב
סבי, יצחק קליין, יתבדל לחיים ארוכים, היום בן 86, היה נער צעיר לקראת סוף המלחמה. רק מטיבי ראות הבחינו בחתימה של שפם, והוא נשא אותה בכבוד כאילו הייתה לכל הפחות זקנו של אביו או של רב הקהילה. הוא היה מתרוצץ בין רחובות הגטו. בין פשיטה אחת לשנייה היה משתמש בגופו הקטן לחצות גדרות או לעבור בביובים כדי להבריח את שנדרש: מזון, תרופות, נשק או אישורים להעברת יהודים בעלי מקצוע אל מקומות בטוחים יותר.
הפקודה ירדה מלמעלה - איספו את הבנים והבנות, מיטב הנוער, החזקים והמבריקים שבהם. איספו את מיטב המקנה ושילחו אותם לצעוד אל מותם.
חיילי הצבא ההונגרי, הפשיסטים, כפי שסבי קורא להם, אספו אותו ואת חבריו ואת כל אלו שניקרו בדרכם. אלו לא שמעו על דבר המסעות הארוכים שבתומם רק מלווי השיירה נותרו בחיים. הם עמדו שם קפואים מקור, בהונות מבצבצות מבעד לנעליים בלות, והחלו לצעוד עם הינתן הפקודה.
בין בודה לפשט חצה הנהר והם ליוו אותו בדרכם אל שיפולי העיר. צרורות של יהודים - בני משפחה, חברים, מכרים - נאגדו אל מול פניהם בחוטים של תיל. אחד הנערים כמעט זינק מהשיירה על מנת לעצור את החייל שבעט בצרור אנושי אל מימי הדונה הקפואה, אך חבריו עצרו אותו. לא היה טעם.
החייל הדליק סיגריה בשלווה סטואית, כאילו הוא מחזיק את הגפרור באמצע אולם קברט בעוד מלצרית מגישה לו שניצל וינאי. הנערים בהו בדרכם במשך דקה ארוכה בעשן הריחני מתמר בעוד שבעה יהודים בעטו במים הקפואים ברגליהם. ניסו לגנוב שניות של אוויר. החייל העביר את הסיגריה אל זווית פיו וירה בראשה של אישה אחת. האוויר פרח מריאותיה וגופתה הכבידה על הצרור, שהחל לצנוח אל תחתית הקרקעית.
הצרור נסחף עם הדונה בנתיבה להפוך לדנובה הכחולה הגרמנית - והשיירה המשיכה לצעוד.
עברו יומיים או שלושה מאז שהנערים יצאו את העיר. קולות הטביעה פינות מקומם לקרקורי הבטן המשוועת לפת לחם. עשבים שליקטו בהחבא ופטריות שטבען אינו נהיר פינו מקומם לכמיהה לעוף ריחני של שבת בעודה נכנסת ללא שום קבלת פנים.
זה היה בצהרי השבת. דרכם נפרדה כבר מהדונה שהאדימה מדם כמה מחבריהם החלשים יותר. ואז, מהיער שמשמאלם הגיחו כמה דמויות עטויות מדים מעומלנים היטב. בראש עמד קצין אס.אס גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות. הוא ניגש אל מפקד שיירת הנערים והגיש לו מכתב חתום.
"הפיקוד העליון החליט שהשיירה מתעכבת. צריך לזרז עניינים במהירות. אושר לי לקחת עשרה נערים ולהוציא אותם להורג ביער", אמר הקצין. למפקד השיירה נותר רק להנהן, והר האדם החנוט במדי האס.אס החל בבחירה.
אחד-אחד הוא עבר. סנט באצבעות מוכות רוח בסנטרם של הצעירים. דחף אצבעו אל בשרם לראות האם נותרו שרירים, או שהם כבר מוזלמנים - גמורים. נער אחד, שני, שלישי. את הרביעי הוא בחר במכה קטנה על העורף ואת החמישי על הגב. השישי והשביעי לא זכו למכה בעת בחירתם למוות, אבל שני החברים שבאו אחריהם כמעט נפלו על ברכיהם כשנידונו ללכת אל היער.
סבא היה האחרון.
מטר שמונים וחמישה סנטימטרים של אימה נעמדו מול סבי. העיניים הכחולות הקרות הללו שיפדו את קיבתו בכידון של חיל וחרדה. הקצין הרים את ידו של יצחק הצעיר, סבי, ונתן לה לצנוח לצידו. סבי בלם אותה מנפילתה. הראה שכוחו במותניו. אולי יינתנו לו עוד כמה ימים לחיות. עוד כמה ימים של סיכוי לברוח. היד נפלה לצידה. אין כוח. אין עוד כוח.
הקצין הביט בעיניים ושאל אותו בקול שקט מאוד: "אם אומר לך משפט, תוכל להשלים אותו?". סבי ענה מיד. בלי לחשוב. גם אם נותרו דקות לחיות, עדיף לחיות עוד כמה דקות, מאשר למות בשבריר של רגע. "כן", ענה והפסיק לשלוט ברעד שטילטל את פרקיו.
הקצין פתח את לסתו של סבי לבדוק את שיניו, כסוס העומד למכירה. הוא התכופף אליו קלות ולחש לאוזנו:
"שמע ישראל...".
כמו עוקב אחר אינסטינקט עתיק, עצם סבי את עיניו ולחש, ליבו פועם בהתרגשות "... ה' אלוהינו - ה' אחד".
במשך תקופה חי סבי עם הפרטיזנים הללו, שהרגו חולייה של אנשי אס.אס וגנבו מהם את המדים, הנשק והציוד. לוחמי היערות שסיכנו את נפשם כדי להציל עשרה ילדים יהודים מבודפשט.
לאחר זמן לא רב הוא החליט לשוב אל בית הוריו, כדי להמשיך במלאכת ההברחה שנדרשה כל-כך. ילדים ונכדיו, כמוני, לא חובשים כיפה – אבל כשבא הרגע לומר את תפילת "שמע ישראל", אנחנו יודעים את משמעותה. יודעים היטב.
לפנייה לכתב/ת 
