ום העצמאות 2016. את הטיול שלי למדבר עם קבוצה של 12 נשים, שכל אחת מייצגת את הישראליות בדרך שלה, אני רוצה להתחיל דווקא בשנת 1977. ספטמבר. חודש לא קל. זמן קצר אחרי שמפלגת העבודה, שאבא שלי כיהן במשך שתי קדנציות כחבר כנסת מטעמה וכסגן שר החקלאות, יורדת מהשלטון בפעם הראשונה. הקיץ היה חם מתמיד ואני הצלחתי לשכנע את הוריי שיתנו לי לנסוע עם השמינסטים של המושב לנואיבה.
הם הסכימו בתנאי שאשן אצל בן הדוד של אבא שלי, אלי חלפון, שהיה ממקימי נביעות ואחר כך גם ממפוניה. בשנייה שהאוטובוס החם והמהביל פלט אותנו במרכז המושב וראיתי איך המדבר נשקף במים — ידעתי שאני לא חוזרת. צעירים מכל הארץ והעולם ניגנו בגיטרות על שפת ים סוף ג'ואן באאז והחיפושיות וקרול קינג.
אבל בואו נחזור רגע לילדה הזאת, שבגיל 14 כבר התנשאה לגובה יוצא דופן ושכפות רגליה הגדולות דרכו על חול לוהט והיא אפילו לא הרגישה. כמעט ארבעים שנה עברו מאז, ועד היום אני יכולה לגמרי לזהות אותי שם מתהלכת זקופה בשקיעה האדומה, כשצלילי הגיטרה של יונתן מהרצליה שפגשתי על החוף מהדהדים מרחוק. אמא שלי צילצלה למזכירות של נואיבה וביקשה שיעלו אותי דחוף על האוטובוס חזרה לתל־אביב, ולא הסכמתי לעלות. היא שלחה את אבא שלי. הוא נסע שעות ממושב חצב, שם גרנו, להביא את הילדה המרדנית הביתה. עד יום מותי לא אשכח את הנסיעה הזאת חזרה.
הנסיעה האחרונה שלי עם אבא. באמצע ספטמבר 77'. חודש אחרי הוא נהרג בתאונת דרכים טרגית, חמש דקות מהמושב. נסענו בתוך הנופים המקסימים של הערבה. הים היה מימיננו והרי אדום משמאלנו. לא זוכרת על מה דיברנו. זוכרת את הפרופיל שלו, זוכרת את החיוך הטוב שלו.
ימים לא קלים עברו עליו. מהפך פוליטי בארץ שהשפיע עליו ישירות. אוי אבא, אם הייתי יודעת שזאת תהיה הנסיעה האחרונה שלנו, הייתי מבקשת ממך לעצור בכל קיבוץ ומושב בדרך. להתעכב ליד כל עץ אשל ולנוח מתחתיו. אבל לא ידענו שהכל הולך להיגמר, ופשוט נסענו כשברקע התנגנה קסטה של אריק איינשטיין. זה היה הקיץ השמח האחרון של המשפחה שלי, שם במושב. באותה שנה עקרנו לעיר. בניינים גבוהים וחלונות מסורגים, ואני תמיד מתגעגעת למדבר.
הנסיעה עם דיקפריו ובר
כמעט ארבעים שנה חלפו ואני חוזרת למדבר. יצאנו לשם לטיול שאורגן בעזרת "מלכת המדבר" — קבוצת נשים שאין ביניהן כמעט שום מכנה משותף, אולי רק רצון לברוח קצת. כל אחת באה מעולם אחר ומייצגת משהו אחר. היינו 12 נשים (כולל אותי): ציפי רפאלי, 61, האמא שמאחורי בר רפאלי; השחקנית חני נחמיאס, 57; מאיה רוטמן, 30, יוצאת "כוכב נולד" ונשואה טרייה; המעושרת לאה שנירר, 57; תמי דרייפוס, 51, אצנית וספורטאית מיתולוגית; תירזה יופן, 56, מטפלת הוליסטית; הדס שטייף, 60, כתבת הפלילים של גל"צ; ברידג'ט דוד, 50, קיבוצניקית מלהב ומדריכת פילאטיס ואירובי; ג'יפר בופ, 30, ילידת שווייץ, בעלת בית קפה ופטיסרי; מאיה הרצברג אלון, עורכת דין מצליחה לענייני משפחה; וסיגל יושע, מנכ"לית "מלכת המדבר".
התיישבנו ב"מסעית" — זה השם שנתנו במלכת המדבר לרכב האוברלנד שלקח אותנו דרומה. יש במסעית פשוט הכל. כיריים וכיסאות ומטבח ומזרונים ואספקה ומסכי פלזמה וחשמל סולארי ומה לא. אפשר לחיות במסעית הזו שבועות בלי להרגיש בכלל. אין עוד רכב כזה בכל הארץ. הייתה קצת מבוכה באוטו, 12 נשים שרובן לא מכירות אחת את השנייה. רוח דרומית נשבה מהחלון ואני נרדמתי לשינה מתוקה. כשהתעוררתי, היינו במדבר.
בלילה שלפני הנסיעה לא נרדמתי. חששתי מהטיול, שאלתי את עצמי מה יהיה, על מה נדבר. דמיינתי שהכל תקוע. כמו הופעה שאתה מרגיש שהקהל הגיע כי הכריחו אותו. הרי כל אחת מאיתנו הגיעה מעולם אחר. לילה אחרי לא ישנתי כי ישבנו כולנו סביב המדורה ולא הפסקנו לדבר. ציפי רפאלי ולאה שנירר לא מפסיקות לצחוק ולעשות שטויות. הצחוק שלהן מידבק. רפאלי, אין מה לעשות, פשוט נראית מצוין. והיא לא מפסיקה לצחוק. "הטיול הזה", היא מחייכת, "מזכיר לי את הנסיעה עם ליאו ובר למלכת ירדן". וכן, היא ממש מאושרת מההיריון של בר. ורואים את זה עליה. "אני רוצה מאוד להיות שוב סבתא", היא מספרת לכולם. ציפי ולאה שנירר הפכו לחברות בשנה האחרונה. החברות שלהן דומה לחברות בין שתי תיכוניסטיות. הן מדברות כל הזמן בטלפון, ומתייעצות, ובעיקר צוחקות כל הזמן.
כשהתכוננו לארוחת הערב כל אחת השתלטה על משהו שהיא חשבה שתהיה טובה בו. חלק חתכו ירקות לסלט, והיה נחמד לראות איך נשים שיום קודם בכלל לא הכירו, הופכות בתוך כמה שעות לאשת סוד האחת של השנייה. מלפפונים ועגבניות נחתכו. על הפלטה נערמו בשרים, נמזג יין על שולחן שהושם ממש באמצע השממה, רוטמן ניגנה בגיטרה ואנחנו שרנו וזימזמנו והתגעגענו לימים כאלה ששום דבר לא מטריד או מדאיג אותך.
ולכל אחת מאיתנו היו דאגות בשנים האחרונות. חני נחמיאס, שתמיד מזוהה אצלי עם אנרגיות ושמחת חיים, בכתה וסיפרה על בעיית שמיעה גנטית, שאלמלא ניתוח שעשתה בזכות רופא מבריק שעלה על העניין — לא הייתה יכולה לשמוע היום. מאיה הרצברג־אלון, עורכת דין מצליחה לענייני משפחה, היא חברה שלי מהשנה שבה אבי נהרג ואמא שלי החליטה לעזוב את המושב ולעבור לחולון. ביום הראשון שלי ללימודים בבית ספר קוגל, המורה אמרה שבגלל שאני גבוהה הרבה יותר מכולם, אין ברירה, אני חייבת לשבת לבד בכיסא האחרון. לא היה לי קל, גם איבדתי את אבא שלי וגם את המקום שבו גדלתי. מאיה הייתה היד שהושטה לי. אחרי יומיים בכיסא האחרון היא באה אליי בהפסקה ואמרה: "את לא יושבת יותר לבד, ולא בסוף". היא סידרה כך שאשב לידה, אמרה לי שיהיה בסדר ועודדה אותי. נערה מתבגרת שלקחה אחריות על החיים שלי. אני לא אשכח לה את זה אף פעם.
בקול חנוק, כשכל אחד שיתף בקשיים שלו, היא סיפרה איך רגע אחד היא הייתה על ענן במשרד, עובדת קשה מבוקר עד לילה ומרגישה בלתי־מנוצחת, ואיך רגע אחרי זה הרופא אומר לה שהיא במצב קשה שמחייב הקרנות יומיומיות וכימותרפיה. אף עין לא נשארה יבשה. כולנו בכינו איתה על האומץ והנחישות ועל הכוח שאנחנו אף פעם לא יודעות מאיפה הוא מגיע.
אבל היו גם צחוקים. "אם על כל פעם שמישהו אמר לי שהוא גדל עליי, הייתי מקבלת עוד יום בחיים, הייתי חיה לפחות עד גיל 200", עשתה חני נחמיאס חישוב מהיר. אצל לאה שנירר הכל מצחיק ומלא אופטימיות, גם כשלא מדובר בכלל בדברים מצחיקים. ואיזה כוח רצון יש לה. היא דיברה בפתיחות על ההחלטה להביא לעולם תאומים בגיל 50, ועל ההתעקשות ללכד את המשפחה גם כשזה נורא קשה.
תמי דרייפוס, שעבדה במשך שנים עם בעלה, מאמן הכושר המיתולוגי נמרוד דרייפוס, מכירה את לאה שנירר עוד מימי סונסטה העליזים. "זוכרת איך הרצנו את כולן סביב הבריכה", היא צוחקת, וכולנו נתקפות געגועים לימים שלא יחזרו. גם אחרי כל השנים תמי לא מוותרת לעצמה ורצה כל יום עשרה קילומטרים. למות מקנאה.
את ברידג'יט דוד הכרתי במסע הופעות באיטליה לפני הרבה שנים. שתינו היינו אמהות צעירות, וממנה למדתי שב־24 שעות אפשר להספיק הכל. היא נולדה במרוקו וגדלה בקריית־גת והתחתנה עם קיבוצניק מלהב. יש בה הכל. אותנטיות וחריצות של קיבוצניקית שקמה בשש בבוקר כל יום, ולא עושה לעצמה הנחות למרות ארבעת הילדים והעבודה שלא תמיד קלה. היא מדריכת פילאטיס ואירובי ובשלנית ועוסקת בדמיון מודרך ומה לא.
גם ג'ניפר בוף לא נולדה בארץ. היא גדלה והתחנכה בשווייץ. יש לה אמא ישראלית ואבא שווייצרי, והיא בחרה לחיות את חייה כאן. זה לא מובן מאליו. היא בעלת בית קפה ופטיסרי במרכז תל־אביב, ועד שלא שומעים אותה לא מבינים כמה קשה להיות היום בעל עסק בישראל.
מאיה רוטמן מנגנת איתנו בגיטרה. לפני כמה שנים היא הייתה לרגע על גג העולם אחרי שהעפילה לגמר "כוכב נולד". כל המדינה הכירה אותה, ואז מגיע הרגע הזה שאת נשארת לבד עם הפחדים. היא סיפרה לנו על המשברים וכמה זה לא פשוט. כי במקצוע הזה, ברגע שאתה לוקח פסק זמן, אתה לגמרי יכול להישאר מאחור. וכשמאיה ניגנה בסוף הלילה שיר שלה, החזקנו לה אצבעות שתגשים את עצמה וכמה שיותר מהר.
תירזה יופן לגמרי הגשימה את עצמה. אחיה היחיד נהרג בהתרסקות הבניין באסון צור במלחמת לבנון, אבא שלה נפצע קשה במלחמה אחרת, ואשתו של אחיה מצאה את מותה בנחל פארן כשנסעה למדבר שכל כך אהבה כדי לראות שיטפון. אני שואלת את עצמי מאיפה יש לה את הכוחות האלה? איך זה קורה? האם כשבן אדם מחליט שהוא יתגבר, אז זה אפשרי? היום היא מטפלת הוליסטית, עוזרת לאנשים, ובאמצעות זאת גם לעצמה.
את כתבת הפלילים הדס שטייף היה הכי קשה להוציא למדבר. לנתק אותה מהאקטואליה ומהדיווחים שלא מפסיקים לזרום 24 שעות, זאת משימה בלתי־אפשרית כמעט. אבל הנה היא כאן, שלווה ורגועה לפחות ליום אחד. וחייבים כמה מילים על האישה שהגתה הכל. שמובילה. שמנהיגה את מלכת המדבר כבר עשרים שנה. שמה סיגל יושע. בחורה צעירה ומבריקה. בשבילה מלכת המדבר זה פרויקט חיים.
האש חיממה אותנו והסיפורים ריגשו אותנו, וכשפרשנו לישון שתיים־שתיים באוהלים קטנים - חלמנו. שכבתי על המזרון בתוך האוהל והרגשתי כל אבן בגב שלי, וממש לא היה אכפת לי. הרוח שנשבה בלילה הזה כמעט העיפה אותנו רחוק, אבל הלילה הזה נגמר, ובוקר התחיל וקפה חם הוכן.
הנה, אמרתי כשחזרנו הביתה, את רואה, הכל בסדר.
לעזאזל הפחד
כן, היה בטיול הזה עוד ניצחון חשוב בשבילי. יש לי כל מיני פחדים. אז נעים מאוד, תכירו את פחד הגבהים שלי. בבניינים גבוהים באמריקה, כשיש מעלית שקופה, אני מאלה שנצמדת לאזרחים חפים מפשע בפחד ומתפללת שהמסע ייגמר. אף אחד לא אמר לי שאצטרך להחזיק בידיים בזיזים ולהתפלל שכפות הרגליים שלי יצליחו להידחק בכל מיני גומחות. והנה אני כאן. מדבר. מצוק גבוה. מדריך. נשים ופחד.
אמא'לה, זה מה שמילמלתי כשהתחלתי לרדת. אני כל כך מתביישת שכולן תראינה אותי, מלכת השולחנות, מפחדת לרדת איזה נקיק קטן. ונקיק גדול ונקיק ממש גדול. כעסתי על המארגנות והתלוננתי שלא יידעו. שלא ציינו. שלא התריעו. והנה הגיע הרגע, השעה, להתמודד סופית עם הפחד. הוחלט שאני ארד ראשונה, אולי מהחשש שלא אסכים לרדת כשאצפה בשאר הבנות יורדות בפחד. לידי חיכתה ברידג'יט, גם היא קשורה בחבל. "אל תסתכלי למטה", היא צרחה לי, ואני קפאתי עוד יותר. אמרתי למדריך שזה לא בשבילי, והוא החזיר אותי לעמוד בראש הצוק.
משמאלי הייתה חני. קצת התביישתי. אני עם הגובה שלי עושה כזה עניין, והיא נמוכה ממני בראש, רק מחייכת אליי ומעודדת אותי. הסתכלתי מעבר לאופק. השמיים התחילו להיצבע באדום ואני רעדתי, אבל לא היה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. ואז, באיטיות של צב, בפחד של ארנבת, הבנתי שאין לי ברירה. מי שגויסה למשימה הייתה סיגל יושע, שבטח הרבה זמן לא נתקלה בפחדנית כזאת.
הפתרון שנמצא היה שנרד מחובקות, רגל, רגל, יד, יד — לפי הקצב שהיא תיתן. הסתכלתי על ציפי רפאלי כדי לקבל עידוד, וראיתי על הפנים שלה צחוק מתגלגל. ולא רק היא, כל הבנות נקרעו מצחוק. בדיעבד, הצחוק הזה עזר לי מאוד, נתן לי ביטחון שהכל יהיה בסדר. וכשהגעתי למטה, זכיתי למחיאות כפיים כאלה, כאילו הרמתי את קיסריה על הרגליים. ניצחתי.
סוף דבר. יש לנו קבוצת ווטסאפ מתפקדת ושמה בישראל "עינת והחבורה במדבר". אנחנו מעודדות אחת את השנייה. שואלות ומבררות מה קורה. מתעדכנות. ובעיקר מרגישות בנוח לדבר על הכל. זה כל מה שצריך. אחרי שנים שלא ישנתי לבד (בכל פעם שהייתי צריכה לישון לבד גייסתי חברה אחרת), הגעתי הביתה מהנסיעה, הדלקתי את האורות בבית. התקלחתי והורדתי מעליי את האבק. תמיר, בן זוגי, היה בחו"ל. הקולות של הבנות עוד הידהדו לי בראש. הן היו קולות מתוקים ומרגיעים. החלפתי מצעים, הרמתי את השמיכה ונכנסתי למיטה. לבד. ונרדמתי לשינה מתוקה וארוכה. •
המיונים למסעות הקיץ של "מלכת המדבר" ליוון וקירגיסטן יתקיימו ב־19־20 במאי
