מכתבים

טלטלה רגשית

בעקבות "זה היה ביתי", 6.5.16

נקל לזהות את הטלטלה הרגשית שחוו דני אדינו אבבה ורעייתו במסע השורשים שלהם לארץ הולדתם, שכן בכתיבה של יומן מסע זה היא אינה פוסחת אף על הקורא, והכתבה מצליחה לפרוט ללא עוררין על כל מנעד הרגשות שלו.

דומה כי בעיית הזהות של עולי אתיופיה מול הצברים היא עקב אכילס של ישראל 2016. עולים דוגמת דני אדינו ואשתו אביבה, שנקלטו היטב בחברה הישראלית על שמותיהם הישראליים, על משלח ידם המערבי, על ילדיהם דוברי העברית ונעולי האדידס, הם עדות לכך שהזהות הישראלית מאפילה על זהותם האתיופית.

מצד שני, הסטריאוטיפים של "כושי" או "שחורים", מצידם של החושבים שדמם סמוק אולי מדמם של עולי אתיופיה, מעידים כי המאבק לזהות ולקליטה שוויונית רחוק מסיום. (ענת דרשן, פתח־תקווה)

לכבד ולסייע

בעקבות "זה היה ביתי", 6.5.16

קראתי בעיון רב את הכתבה הנפלאה של דני אדינו אבבה והתרגשתי עד מאוד. עם קריאת הכתבה נזכרתי בגילויי הגזענות שהקהילה האתיופית סובלת מהם בארץ ובמאבקה הצודק לקבל את מלוא זכויותיה, כפי שכל אזרח במדינה דמוקרטית צריך לקבל.

הכתבה של אבבה הייתה כה מרגשת עד שהבנתי ממנה את החשיבות העליונה של העלאת כל יהודי אתיופיה ארצה. לדעתי, אין להותיר ולו יהודי אחד באתיופיה, ויש לעשות הכל על מנת שכל היהודים החפצים בכך יעלו לישראל.

אני מוחה בתוקף נגד אותם גזענים במדינת ישראל שמביטים ביוצאי אתיופיה ורואים בהם אזרחים סוג ב'. הביקור של משפחת אבבה באתיופיה המחיש עבורי איך אנו, בני העם היהודי שבאו למדינת ישראל כקיבוץ גלויות מכל קצוות תבל, צריכים להתייחס לאתיופים: באופן כזה שיכבד אותם ויסייע להם להיקלט במוסדות השלטון והמדינה.

כפי שממשלת ישראל ידעה בזמנו להעלות לארץ את יהודי תימן הרחוקה – כך יש לעשות לדעתי גם עם האתיופים. (אייל דותן, רעננה)

שאלות קשות

בעקבות "זה היה ביתי", 6.5.16

בואו לא נתחסד. כמה ישראלים ותיקים היו מוכנים שבתם תביא הביתה חתן ממוצא אתיופי? כמה היו מסכימים שילדיהם הקטנים ילמדו בכיתה שמרבית תלמידיה הם בני העדה האתיופית? כמה היו משקיעים את חסכונותיהם בקניית דירה הצמודה לדירתם של אתיופים?

אף אחד לא קם. כי ככה זה, עם ישראל נגוע ב"עדתיות" ובגזענות ממארת, ששיאן בהתייחסות המתנשאת ובקבלת הפנים לעולי אתיופיה. נכון, אלה לא רק האתיופים. תשאלו את המרוקאים או הרומנים, שבשעתם, כמו הרוסים, גם הם אכלו קש בהגיעם לארץ האבות.

אבל אצל האתיופים זה אחרת. הם מתקשים עד היום לנפץ את חומות הסטיגמות הנבזיות, הממררות את קליטתם כאן.

מה שהביא את ילדיו של דני אדינו אבבה - מהבולטים בנאבקים למען השתלבות יוצאי אתיופיה בישראל – לשאול שאלות קשות ומייסרות, באשר לצבע עורם ולזהותם, הגם שכולם ילידי הארץ.

ולפיכך אביהם לקח אותם למסע שורשים באתיופיה, שם קיוו לקבל תשובות ולסגור מעגל. אך בדרך, כמדווח, נפתחו גם פצעים ישנים, הממאנים להירפא, כמו אצל מרבית בני העדה האתיופית בישראל – אלה הם פצעים הממשיכים לדמם, באין להם מזור. מה שמביא עדה מיוחדת וייחודית זו, עדינה, מופנמת ופגיעה, לזעקה גדולה ומרה, מתוך תסכול מייסר, הגורר הפגנות המוניות, ואפילו אלימות.

אני סבור שאין תקומה לנו כחברה עכשווית, מתקדמת ונאורה, אם לא נשכיל למצוא את הדרך הנכונה לחלץ את בני העדה האתיופית ממדמנת הניכור המתסכל, ונמצא את הדרך להשתלבות שלהם, שתהיה טבעית, אמיתית ואמיצה, בחברה הישראלית. (גדעון גרינפטר, חיפה)

מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג

בעקבות טורו של שלמה ארצי, 6.5.16

בְּכָל יוֹם

יוֹצֵאת אִמִּי אֶל הָעֲרָבוֹת הַקְּפוּאוֹת

נְחוּשָׁה לִמְצֹא אֶת הוֹרֶיהָ מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַמְדַמֵּם

אֲבָל בְּצֵאתָהּ וּבְבוֹאָהּ

הִיא שׁוֹכַחַת לְחַבֵּק אוֹתִי

לְהַרְעִיף עָלַי אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

(עודד ניב, רמת־השרון)

לתמוך בהם

בעקבות טורו של שלמה ארצי, 6.5.16

אני קוראת את הטור החשוב כל כך של שלמה ארצי מדי שבוע, אבל בשבוע שעבר אי־אפשר היה שלא לדמוע על שיתופו בסיפורה האישי של אמו, על זוועות השואה שעברה, ועל המשפחה שלה שאבדה לעולמים.

ואני נזכרת בשירו החשוב "בגרמניה לפני המלחמה" ומתנחמת קמעה בעובדה שלאחר שנים רבות שבהן ניצולי השואה שתקו, יש לנו, הדור השני והשלישי, את האפשרות לתמוך בהם ולהוות להם מעט אוזן קשבת להתמודדות עם הזוועות הנוראיות אשר אותן לא יישכחו לעולם. (נווית שמואלביץ, עומר)

ביצה טובענית

בעקבות טורו של רענן שקד, 6.5.16

רענן שקד סבור שעם ישראל האמיתי טוב בהרבה מעם ישראל של הפייסבוק והכנרת. ראשית, הוא שכח את הטוויטר. מחדל של ממש.

שנית, הוא שכח את הבכי של השמאל המתוסכל שלא ראה שלטון מאז שנת 77', אלא לפרקי זמן קצרצרים, אך מאוד טראומטיים.

והכי בולט הוא שעם ישראל של מצפה־רמון שונה במהותו ובטיבו מעם ישראל של הכנרת. די היה לצפות בכתבת האימה בחג, של בני הנוער על שפת האגם.

בניגוד לשקד, אני חושש מאוד שבבואת עם ישראל משתקפת דוקא בפייסבוק, שגם אני שקוע עמוק בתוכו.

הפלגנות וקוצר הרוח כלפי השונה הם השולטים כיום בכל פירור של קרקע במדינה. המרוץ אחר הרייטינג קצר המועד – זו הסיסמה. לי קשה מאוד להסתדר בביצה הטובענית הזו שהשתלטה כמעט על כולנו. הטרנד ההזוי הזה יחולל כאן רק הרס. (בריל מרק, כפר־סבא)

איך לזכור?

בעקבות טורו של מאור זגורי, 6.5.16

מאור זגורי נגע בעדינות בנושאים שהם טאבו בחברה הישראלית, ועל כך – תודה לו.

הוא נגע בשאלה החשובה: כיצד אנחנו זוכרים את האנשים הצעירים, שנהרגו או שהלכו לעולמם בטרם עת? האם נזכור רק את מותם ההרואי או את חייהם, ומה היו בשבילנו בחייהם?

האם נזכור אותם רק כמיתוס של גבורה, או כדברי זגורי, נזכור את החלל: כ"גיבור אמורפי־כללי", או האם ננסה לזכור את היקרים לנו שאינם, בשלמותם, כפי שהיו בחייהם, כמו שראינו ואהבנו אותם. כיצד החלל היה רוצה שיזכרו אותו, לו היינו שואלים אותו?

אני עצמי אם שכולה, וכתבתי ספר על בני שנהרג בתאונת דרכים, בלי להסתיר ולטשטש את הקשיים בחייו, כדי לזכור אותו באהבה כמו שהיה בחייו. (א', הפרטים במערכת)