האופניים של ברוך

ההוראות היו ברורות ומפורטות:

אסור לצאת כדי להתקשר מהטלפון הציבורי שליד סניף הדואר, ואסור ללכת לקנות אוכל או שתייה. אין יציאה לטיפולים רפואיים מכל סוג, ואסורה בתכלית האיסור ההיצמדות שלאחר כיבוי אורות לחלונות, כדי לראות את מופעי הזיקוקים מרחבי העיר.

הרב פרסמן, המשגיח של ישיבת "תפארת אריה", היה ספציפי מאוד כשפרש בפני תלמידיו בסוף סדר הצהריים של ג' באייר את רשימת האזהרות הנוגעות ל-48 השעות הקרובות. יום הזיכרון ויום העצמאות. כמו מושל צבאי שזה עתה כבש קולוניה מרוחקת ומסביר לילידים את חוקי המשחק.

התלמידים כבר היו מורגלים ב"עוצר". היה זה הנוהל השנתי עם התקרב יום חגם של החילונים. הפסקת הצהריים הוארכה כדי לאפשר לכל אחד לפחות חמש דקות של שיחת הרגעה בטלפון הציבורי עם ההורים לפני ההתנתקות הכפויה, משלוח מיוחד שהוזמן מראש מהמכולת של שרה הביא לישיבה אספקה נרחבת במיוחד של חטיפים ושתייה מתוקה, וכרזות עידוד על חשיבות לימוד התורה דווקא בזמן שבו חוגגת העיר אשר בדד יושבת, נתלו ברחבי הישיבה כדי לדרבן את התלמידים לשבת וללמוד בעיון רציני. אפילו בשעות הקשות במיוחד, שבהן חודרות לישיבה זמירותיהם של מיטב אומני ישראל מבמות השמחה הסמוכות.

הרב פרסמן עצמו, שגם כך קנה לעצמו ברבות השנים שם של משגיח קשוח, היה דרוך במיוחד לקראת הימים המיוחדים. כל חושיו נדרכו ועינו הייתה חדה מתמיד. לתלמיד שסרח באחד משני ימים אלו הייתה הדרך הביתה סלולה לבלי שוב מהישיבה הקדושה.

אפס גמישות.

שהרי גם כך קשה להחריד לנהל ישיבה על טהרת הקודש בגבולה של שכונת רמת אשכול הירושלמית. טהורה וקדושה, ערכית ושמרנית - אך חשופה במקביל לרוחות זרות העולות מתושביה החילוניים. הוא חייב לנצל את תפקידו כדי להיות כאן על תקן משיב הרוח. חייב. כל כך הרבה חללים כבר הפילה הרוח הזו. ילדים שלא יודעים שמע ישראל, עולי תימן שפאותיהם המסולסלות נגדעו, קדושת שבת הרמוסה בשריקות וקולות אוהדי הכדורגל.

ואלחנן.

אלחנן תמיד גרם לו לצביטה בלב. הוא חושב שהוא עדיין מתגעגע אליו למרות שיותר מיובל שנים חלפו מאז נפרדו. רק בן 15 היה. אחד ממגני הרובע הקטנים ביותר במלחמה האבודה נגד הלגיון הירדני. נכנס לפרדס של כור ההיתוך וקיצץ בנטיעות. שכח מהכול, מרד בבוראו ועזב את בית אבא.

אחיו הצעיר.

הרב פרסמן סקר בעיניו את התלמידים הפזורים ברחבי בית המדרש ובמצחו חרוש הקמטים עברה ההבטחה כי לא ייתן לדבר להטריד את לימודם.

רק ברוך, תלמיד שיעור ב' בישיבה, היה מוטרד למרות הכול, אבל מדבר אחר. בכל זאת, מחר זה יום הזיכרון הראשון שבו יציינו את מותו של שגיב ויש לו את הבעיה של הטקס בגבעת התחמושת.

"איך, מכל האנשים בעולם, דווקא לי יצא להכיר אותו?" תמה ברוך עם עצמו לא פעם בשנה האחרונה, וחוץ מתשובה של "השגחה פרטית" לא הצליח לספק לעצמו מענה אחר שישיב את דעתו.

ומי בכלל ידע שהוא הולך למות?

ברוך זכר מצוין את הרגע שבו נודע לו על כך. הוא היה בחופשת חנוכה ומיהר למרכז המסחרי כדי לאסוף את המגהץ שאמו מסרה לתיקון. חנות האלקטרוניקה של אדון בדני תיסגר היום מוקדם בגלל הדלקת הנרות, תיכף משתשקע החמה, והוא לא רצה לאכזב את אמו.

החנות של בדני הייתה בבואה של השכונה:

מעורבת, ישן וחדש, מזרח ומערב, והכול בצפיפות של עשרים מטרים רבועים. אדון בדני בדיוק הסתובב לאחור, מפשפש בין שורות המכשירים המתוקנים המחכים לשוב לבעליהם, כשלפתע נשמעה מטלוויזיה מפלצתית במיוחד בגודלה נעימת הפתיחה של מבזק החדשות המיוחד, ולאחריה קולה הרציני של המגישה בעלת המראה האימהי העצוב:

"הלוויותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנהרגו אמש בתקרית בשכם נערכו היום. סמל דותן אבוטבול ז"ל, בן 20, נטמן בבית העלמין הצבאי בחדרה. סמל ראשון יונתן ברגר ז"ל, בן 21, נטמן בבית העלמין קריית שאול. סמל שגיב אלטושלר ז"ל, בן 19, נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. לבקשת המשפחות לא צולמו ההלוויות".

הוא אפילו לא לקח את העודף.

והנה, כמעט חצי שנה חלפה מאז.

במהלך השבעה התחבט אם לגשת למשפחה האבלה. רצה לספר על ההיכרות שלהם, להבטיח שילמד לעילוי נשמתו, אבל קצת חשש. הרגיש כמו נטע זר. "חבל שלא עליתי בכל זאת לנחם. לסיים עם זה וזהו. לסגור את המעגל. עכשיו לא נותרה ברירה, וקיימת רק האופציה של טקס יום הזיכרון בגבעת התחמושת", הרהר לעצמו בעצב, מנסה עדיין למצוא פתרון שיאפשר לו לקחת חלק בטקס שמעולם לא היה בשכמותו. אף אחד לא ידע על הקשר של שניהם, וכמובן הוא אינו יכול פתאום לגשת למישהו מצוות הישיבה ולספר. אין לו עם מי להתייעץ, אין לו ממי לקבל ניחומים. זהו סוד שהוא רק שלו. "אבל יחיד עשי לך", כמו שאמר ירמיהו לפני אלפיים שנה כמעט. אבל ספק אם גם נביא החורבן התכוון שזה יהיה אבל סודי כל כך.

אבל למכולת אסור לצאת, אז לטקס יום הזיכרון הוא יקבל אישור?! הוא כמעט נשבר וניגש לרב פרסמן. רצה לפתוח בפניו את העניין. להסביר שהשנה הוא לא יכול רק ללמוד לזכרם. שהוא מרגיש צורך לחוש מקרוב את שגיב. שנפשו דורשת משהו נוסף. סמלי.

אבל לא העז.

ככל שהפך בבעיה, זיהה ברוך חלון הזדמנויות קטן שעדיין הצריך עיבוד כדי שיבשיל לתוכנית מסודרת, אבל בגדול זה הלך ככה:

הטקס נפתח בשעה 19:30. קצת שירי נופלים, ואחרי זה מדבר אחד ההורים השכולים. תלמידי כיתה י' מרנה-קאסן קוראים קטעי קריאה נבחרים ושרים את הנסיך הקטן מפלוגה ב', ואז רב השכונה אומר א-ל מלא רחמים. בשמונה יש צפירה. מורידים את הדגל לחצי התורן, עוד קצת שירים עצובים ואז קוראים את שמות הנופלים. הכי חשוב לו להיות שם כשקוראים את השמות.

בישיבה לעומת זאת יוצאים לארוחת ערב ברבע לשמונה, כולל הפסקה קטנה, וחוזרים ללמוד בבית המדרש בשמונה ורבע סדר-ערב של שעתיים, שיחתום את הלו"ז היומי הצפוף.

הבעיה היחידה היא שהמרחק בין הישיבה לגבעת התחמושת הוא עשרים דקות הליכה לפחות מכל כיוון. מה שאומר שגם אם לא יאכל כלום ויצליח לחמוק החוצה מבלי שישימו לב, הוא יאחר לסדר-ערב. את זה כבר יהיה לו קשה מאוד להסביר לאחר מכן. מכונית כמובן אין לו, על אוטובוסים בשעות האלו קשה מאוד לסמוך, ולהזמין מונית לפתח הישיבה זה גם מעורר תהיות וגם לא זול. נותרה רק האופציה הרגלית והלא מספקת.

בהפסקת הצהריים של ערב יום הזיכרון התהלך ברוך בחצר הישיבה, ידיו בכיסיו, וכולו שקוע במחשבות. זר לוּ הבחין בו, היה חושב כי הוא ממשיך לגלגל בראש את מהלך הגמרא שנלמדה בבוקר, אבל האמת הייתה שכל כולו נתון היה למחשבה איך עושים שעשרים ועוד עשרים לא יהיו יותר משלושים. במקביל, מהרמקולים של גבעת התחמושת החלו להגיע כבר קולותיהם של החזרות על תרגילי הסדר של הטקס, ואפילו הדיה של תרועת החצוצרה הייחודית והעצובה של יום הזיכרון.

לרגע השתוקק ברוך שהלוואי והיה ניחן בכישוריו של יהושע בן נון, המנהיג המצווה בעיצומה של המלחמה "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון", ועוצר את הזמן מלכת. זה יכול מאוד לעזור לו לדעת לעצור את המחוגים, אך כשהקיץ מדמיונותיו מצא שאת יהושע החליף טאקילי, ואת עמק איילון המירו בבודקה של הסודנים. היה זה מחסן קטן שבו אוחסנו חומרי הניקוי של הישיבה ולנו בו שני פועלים זרים שהגיעו לארץ מסודן ושימשו עובדים של הישיבה. יחד עם נסרי, איש התחזוקה ממזרח ירושלים, היו שלושתם ממונים על שגרת היום הגשמית של הישיבה, ואפשרו לבחורים ללמוד בראש שקט. הוא הרים את הראש, וראה את טאקילי יושב במחסן עם הדלת פתוחה, מחזיק עיתון "יום השישי" ישן שהתגלגל בישיבה, ומנסה להבין מהאותיות העבריות הלא ברורות ומן התמונות המפוקסלות מה מתרחש בעולם הגדול.

ברוך הנהן בראשו וכבר עמד להסתובב חזרה, ולפתע אורו עיניו. הוא ראה במחסן את החפץ שיעזור לו לעצור את השמש הפרטית שלו.

היו אלה זוג אופניים משומשים, ששימשו את טאקילי ככלי התחבורה העירוני שלו. אבל מבחינתו של ברוך הם נראו כמו הזוג הכי נוצץ של הטור-דה-פראנס. מרכבת המלכות של יוסף. בעזרתם יוכל להספיק גם להיות בטקס, וגם לחזור בזמן לישיבה. נכון שכבר הרבה שנים לא רכב על אופניים, אבל מי שכילד היה בכל שבת אחרי הצהריים מרביץ נסיעות אקסטרים במהירות האור על גבי בימבה קטנה ומחרישת אוזניים בירידות של שמואל הנביא, יוכל להתמודד בכבוד עם תפעול נכון של הרכב הדו-גלגלי. כמה הנהוני ידיים ושברי מילים בעברית עם טאקילי כדי שישאיר את המחסן פתוח עבורו סיכמו את תהליך ההשאלה, וברוך חזר מרוצה ונרגש לסדר הצהריים.

הלימוד בבית המדרש התנהל כסדרו. כולם פחדו לאחר או לחסר. אפילו מאיר לוין, שכולם ידעו שיש לו בן-דוד מזרוחניק מקיבוץ לביא שהיה טייס ונפל בלבנון, לא גילה עניין מיוחד בטקסי יום הזיכרון ולמד בחיוּת גדולה. זה הרי הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות בשביל הנופלים שבטוח נמצאים עכשיו בגן עדן תחת כנפי השכינה. הרוגים על קידוש השם. גם ברוך ניסה לשדר עניינים כרגיל. לא לעורר תשומת לב מיוחדת. רק ההצצות החפוזות שהעניק לשעון היד שקיבל לבר המצווה שלו יכלו לרמז במשהו על המורכבות הדרוכה שבה הוא נמצא.

טפיחת יד אימתנית על גבי הסטנדר הייתה התחליף של הישיבה לפעמון בית הספר. הסדר הסתיים. ברוך התחמק באלגנטיות מקבוצת הבחורים ומיהר לחצר האחורית. לזכותו עמדה שעת הדמדומים של השמש שעמעמה את התאורה, ומבלי שישימו לב מיהר לחמוק החוצה, לבוש בחליפה השחורה ובמגבעת ומוביל את האופניים מתוך המחסן אל השער האחורי של הישיבה.

השעון הראה על 19:50. חמש דקות כבר חלפו להן.

מהרמקולים של הטקס שמעו כבר את "אנחנו הילדים של חורף שנת 73'". ברוך מיהר להצמיד את הדינמו לגלגל הקדמי ואור חיוור וצהבהב האיר לפניו את הדרך שהובילה למבוא האדמו"ר מוויז'ניץ. הזמן הלך ואזל, ועד שקרע ברוך את רחוב ים סוף, בואכה מעבר המיתלה, כבר שרו בטקס על הילד שציירו לו עץ וכבשה על נייר, והוא הבטיח לי שישוב.

כמו כוחות צה"ל במבצע סיני, גם ברוך הסתבך בחציית המיתלה.

כשחצה את רחוב נחל צין, רגע לפני שדרות אשכול, התפנצ'ר הגלגל הקדמי אחרי שפגע בשבר זכוכית על הכביש. היות שמדובר בירידות של ירושלים ולאופניים של טאקילי הייתה אחיזת כביש פחותה מהבימבה של ילדותו, השתטח ברוך מלא אפיו ארצה ואף הספיק לבצע שני גלגולים מלאים בצדי הכביש.

בשעה זו היה הרחוב ריק מאדם, ולא היה ממי לבקש עזרה. הוא התרומם אט-אט והתיישב. זרועו הימנית כאבה מאוד, את ברך שמאל בנס לא שבר וממצחו ניגר ללא הרף דם שהרטיב ולכלך את חולצתו הלבנה. ברוך פשט את החולצה, מותיר את ציציותיו להתבדר מתחת לחליפה המלוכלכת וקשר אותה סביב ראשו בסגנון כאפייה כדי שתעצור את הדם. את מגבעתו לא מצא, וכנראה נפלה והתגלגלה לגן הסנהדרין הסמוך, אבל מי שיצאו מכלל שימוש מוחלט היו האופניים. הזוג, שנראו לו רק בצהריים כאילו הגיעו הרגע מצרפת, שכבו על הכביש כמו טנק שפרס זחל. אפילו הצפצפה השתחררה במהלך הנפילה ונתקעה לחוצה מתחת לגלגל. קולה המנסר התערבב עם קול הצפירה שנשמעה בדיוק באותו רגע והוציאה את ברוך משלוותו עד שבעט בה למרחקים.

הוא הציץ בשעונו. 20:05. הרוח נשאה אליו את הפזמון של "החול יזכור את הגלים".

אין הרבה מה לעשות. ברוך תפס את האופניים, שגלגליהם קיבלו עכשיו צורת שמונה, והובילם בידו השמאלית, זו שכאבה פחות. לישיבה הוא כבר לא ישוב בזמן, ולא היה לו רצון לחשוב עכשיו על ההשלכות של המעשה.

הוא המשיך ללכת לכיוון הגבעה, שעכשיו שלחה אליו קולות של נאום שלא הצליח לשמוע את תוכנו, וקיווה שאולי בכל זאת יספיק לשמוע את שמו של שגיב, השם ייקום דמו. הוא ספג אבידות, התוכנית נחשפה והאדרנלין זורם במהירות בוורידיו אבל כמו בשלדג, גם הוא ימשיך במשימה עד לסיומה.

סוף סוף הגיע ברוך לרחבת הטקס.

מעולם לא היה שם קודם לכן ולכן התרשם מאוד מהחיילים העומדים זקופים ומסודרים במבנה מיוחד, מהדגלים המתבדרים ברוח, ומהמון האדם שמילא את הרחבה בין בונקרים מבוצרים ומול המוות במחילות של גבעת התחמושת.

תחושה של יראת כבוד עמדה באוויר. ברוך, שנראה עכשיו כמו אריק שרון בתצלום עם התחבושת מהתעלה, התקרב בחשש לשני גברים שעמדו בסוף, ורצה לשאול אותם היכן אוחזין בטקס. השניים עסקו בשיחה שקטה וברוך הצליח רק לשמוע ש"אם הנגיד ימשיך לא להעלות את הריבית, וישראמקו תציג בבורסה כאלה נתונים גם בהמשך, יהיה צריך לעשות חלוקה מחודשת של תיק ההשקעות".

ברוך ויתר.

אין לו כבר כוח.

קודם שגיב מת לו, חצי שנה שהוא באבל יחיד, ימים שהוא מתכנן את הבריחה לטקס, רק אלוקים יודע מה יעשו לו בישיבה, ובסוף מדברים פה על כסף.

אבל הוא פה וזהו. זה מה שחשוב. עשה כל מה שהיה יכול כדי לחלוק כבוד לשגיב. הוא הניח את האופניים ההרוסים בצד והתיישב על האספלט השחור. לידו ישבה נערה שהתבוננה בהלם בחרדי המוזר עם הבנדנה האדומה-לבנה שצנח הרגע לידה. "תגידי", שאל החרדי, ואפילו לא זכר לייחס תשומת לב לעובדה שזו פעם ראשונה בחייו שהוא מדבר עם אישה שאיננה קרובת משפחה, "את פה כל הזמן? קראו כבר את שמות הנופלים?"

הנערה הנידה בראשה לשלילה. "החליטו השנה לוותר על זה. אמרו שבמקום זה יהיה השנה חידוש. איזה מיצג פלסטי בחדר התערוכות שבו חקוקים שמותיהם של כל הנופלים".

ברוך המותש הודה לה ועצם את עיניו. כל גופו דאב, ותחבושת אריק שרון שעל מצחו התחילה ממש להציק לו. הוא הרגיש לחץ נורא בראש. ברמקול הודה המנחה לכל מי שעמל על הכנת הטקס, והכריז על סיומו, מיד לאחר שישמעו עוד שיר אחד. לבמה עלה תלמיד כיתה ו', ילד אדמוני וגבה קומה. ברוך אימץ את עיניו, ולרגע היה מוכן להישבע שהוא דומה שתי טיפות מים לשגיב, רק יותר בקטן. הילד החל פורט על הגיטרה, וכעבור רגע גם פצח את פיו וצמרר את גופו המדמם של ברוך.

"אנחנו שנינו מאותו הכפר".

מתוך קובץ הסיפורים החדש "חצי חלון, חצי מראה" מאת מוני אנדר