הרגע הכי ישראלי: מעצב לעצב מסוג אחר

גמר פיינל-פור, ולא משנה איזה פיינל-פור, הוא לא אירוע לבעלי לב חלש. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגמר שצריך להסתיים עד שעה מסוימת, אחרת יזלוג ליום הזיכרון ויחלל אותו.

רגעים קודמים:

• כשכולנו הופכים לפרופסורים לאולימפיאדה
• כשהערוץ הגרמני שבר את שיאי הרייטינג
• זוכרים את יום השואה בצומת סואן בצרפת
• נס יום כיפור של נבחרת הנשים
• כשלברון ג'יימס הפך לאויב
• טניס במקום ארוחת ליל שבת  
  

לפני חמש שנים, כשמכבי ת"א הייתה קבוצת יורוליג אמיתית ולא פליטת יורוקאפ חיוורת, היא עלתה בדיוק לגמר כזה – דו-קרב על הגביע מול פנאתינייקוס שהחל ב-17:30 שעון ישראל, ערב יום הזיכרון (ותודה לג'ורדי ברתומיאו על הג'סטה וההקדמה). המטרה הייתה לנסות לגנוב ניצחון מול אלופת אירופה המיועדת מבלי להיגרר להארכה.

ג'רמי פארגו בגמר שהסתיים בהפסד(צילום: AFP)

בסוף מכבי הפסידה משחק שלא היה קרוב להארכה כמעט באף שלב שלו, ודי מהר הדכדוך מההפסד עבר לעצב מסוג אחר. דקות אחריו עשינו את הדרך כמה מאות אוהדים מהיציאות מהפלאו סנט ג'ורדי הענק אל עבר הרחובות הראשיים של העיר.

בשעה שבע שעון ברצלונה הבנו שבישראל נשמעת כרגע הצפירה. כעבור רגע מצאתי את עצמי יחד עם צבא צהוב, גדול ומדוכא שעשה את דרכו החוצה ממתחם של אולם כדורסל מיושן בארץ זרה, מפסיק ללכת ובלי שום סימן מבמאי או צפירה עומד כאילו אני שומע אותה. בעלי הדוכנים הספרדים שעמדו בסמוך לא הבינו מה לעשות, או יותר נכון – מה אנחנו עושים. אז הם שלפו את הפלאפונים ותיעדו איתנו.

האוהדים עמדו בצפירה(צילום: עוז מועלם)

אם הייתי יכול להגיע לאחד מהם ולבקש את הסרטון ההוא הייתי עושה את זה, ולו רק כדי לצפות שוב – הפעם מבחוץ - בדקה ישראלית טהורה ומיוחדת במינה, הכי רחוק שאפשר מאדמת ישראל.