המלחמה על הזיכרון

דורית מנס-שטרן ואמהּ

שיחה נדירה שהייתה לי עם אימא שלי, אם שכולה שמתמודדת עם בעיות זיכרון, דקה אחרי הצפירה. הספקתי לכתוב את הדברים שאמרה לי:

מה את זוכרת מאילן? איזה אח הוא היה? היו לו חברות? אני זוכרת ילד יפה, חכם, שובב, אוהב. מהיום שהודיעו לי, זוכרת רק שוק גדול. הטבע סתם לי את הראש בגלל השוק. ספרי לי מה שאת זוכרת. אני חושבת שאני סובלת עד היום בגלל השוק שהיה כל כך גדול. לא התגברתי אף פעם. לא זוכרת אבל יודעת שלא התגברתי. כאילו מישהו בא ודפק לי על הראש ובכוונה אני לא זוכרת מה היה ביום שהודיעו. אנשים אמורים לזכור יום כזה ואני לא זוכרת, יש לי בלוק. לא זוכרת מי בא להודיע לנו. הכול חסום. הייתה לו חברה, נכון?

אני לא מודאגת שאני לא זוכרת את זה אבל זה מוזר. מישהו דפק לי בראש וחסם אותו. לא זוכרת את השבעה. לא זוכרת שישבתי שבעה. ישבתי שבעה, נכון? הרבה אנשים באו, נכון? עברתי את השואה וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. ניסיתי לשים בלוק והטבע עזר לי. מה את זוכרת מאילן? הסתדרת איתו? היה בן טוב, נכון?

אבא הלך לבית קברות? קריית שאול זה לא טוב. אילן היה אומר לי שאני אשאר בבית. הוא היה רוצה את הטוב שלי. לא צריך להגיע למקום בשביל לזכור. אפשר לעשות את זה גם בבית. לא מסוגלת לראות את הקבר ולדעת שזה הבן שלי. לא עומדת בזה. אני יכולה להתאבל עליו בבית. בשביל שחצי הכוס המלא שלי יהיה מלא, אני אעביר אותה לכוס קטנה יותר וכך היא תהיה מלאה. אני רואה שגם את עצובה.

הכותבת היא רעייתו של ח"כ אלעזר שטרן