האמנם לא החמיצו כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות
הפלסטינים מעולם לא החמיצו את ההזדמנויות שניקרו בדרכם. ההיסטוריה של סרבנותם העקבית אינה, לדידם, החמצת הזדמנויות. נהפוך הוא: ההזדמנות היחידה שהם אינם מוכנים להחמיץ היא חיסול ישראל
האם צדק שר החוץ המנוח אבא אבן באמרתו המפורסמת שהפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות? האם לא החמיצו את ההזדמנות של הסכמי אוסלו ב-93', ועידת קמפ דייויד ב-2000 ועשרות הפגישות של ראש הממשלה אולמרט עם נשיא הרשות אבו מאזן ב-2008?
עוד בערוץ הדעות:
נלחמתי עבור ישראל, תילחמו עבור נכדיי
על הממשלה להיאבק בסרטן האלימות בחברה הערבית
נוסחת ההחמצה, שניתן להחילה גם על דחיית הפלסטינים את תוכניות החלוקה ב-37' ו-47', הינה כולה ישראלית. אנו רואים, מי בכאב ובכיליון עיניים, ומי בשמחה גלויה לאיד, כיצד ההנהגה הפלסטינית לדורותיה, מהמופתי, חג' אמין אל חוסייני ועד אבו מאזן, מסרבים לכרות שלום עם ישראל. בקוטב הקיצוני, המופתי ויורשיו בחמאס ובארגוני הטרור מסרבים להכיר בקיומה של ישראל. בקוטב המתון, אש"ף אומנם הכיר בישראל, אך לא כמדינת הלאום של העם היהודי.
"אז מה זה משנה?" מצקצקים דובריהם הרהוטים של תעשיית השלום והתהליך המדיני? "הכרה בישראל היא עניין משפטי. אף אחד לא דרש ממצרים וירדן להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במה שונים הפלסטינים?"
הם שונים בכך שהסכסוך של ישראל עם הפלסטינים הוא בין עמים בשעה שהסכסוך עם מצרים וירדן היה בין מדינות. הסכסוך עם מצרים וירדן נסב על טריטוריה בשעה שהסכסוך עם הפלסטינים מעוגן בסוגיית הלגיטימיות: בשעה שמצרים וירדן מקבלות את הלגיטימיות של קיום ישראל, הפלסטינים שוללים אותה.
לכן, הסכמי השלום עם מצריים וירדן, שהסדירו את סוגיית הטריטוריה, סיימו את הסכסוך בין המדינות. לעומתם, ההכרה של אש"ף בישראל אינה מסיימת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הפרדוקס
לפנינו, אפוא, פרדוקס: מדוע הסכמי השלום עם מצרים וירדן סיימו את הסכסוך איתן בשעה שהכרת אש"ף בישראל אינה מסיימת את הסכסוך ביננו לפלסטינים?
כי על מנת לסיים את הסכסוך, הרשות הפלסטינית חייבת להסכים למה שמכונה "קץ התביעות". בהינתן הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית, עליו לסתום את הגולל על כל תביעה עתידית של הפלסטינים מישראל. שכן, אם הסכם השלום משאיר תביעות פתוחות ובלתי מסופקות, הוא אינו הסכם כולל, אלא הסכם חלקי.
לצערנו, אין בנמצא מנהיג פלסטיני שמוכן לחתום על "קץ התביעות". הסיבה לכך היא ש"קץ התביעות" מוריד מעל הפרק את התביעה לזכות השיבה: שיבת הפליטים הפלסטיניים לבתיהם. ואין פלסטיני, מנהיג, אינטלקטואל או איש ציבור, שמוכן לוותר על התביעה לזכות השיבה.
ההתעקשות הפלסטינית על התביעה לזכות השיבה פירושה שכל הסכם ישראלי-פלסטיני, אם ייחתם בעתיד, אינו מסיים את הסכסוך. אם כל הסכם שייחתם לא יסיים את הסכסוך, נגזר עליו להיות רק הסכם ביניים. וטבעו של הסכם ביניים הוא שהמיקוח על כל פרט ופרט בו הינו תגרני וקטנוני במיוחד, כי הכול מודעים לכך שההסכם אינו מסיים דבר.
המוקש העיקרי
מפני שהתביעה הפלסטינית לזכות השיבה היא המוקש העיקרי להגעה להסכם שלום, הצד הישראלי מנסה לעקוף אותו באמצעות הנוסחה של "שתי מדינות לשני העמים".
ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון אומרים, למעשה, לפלסטינים: "אינכם מוכנים או מסוגלים לרדת מהתביעה לזכות השיבה? אנחנו מציעים לכם נוסחה חליפית שאימוצה יבטל בפועל את התביעה לזכות השיבה, ללא צורך להצהיר על כך בפומבי. שכן, אם תכירו בהדדיות של שתי מדינות לשני העמים, ממילא תכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והתביעה לזכות השיבה תתייתר מעצמה".
הנהגת הרשות הפלסטינית מסרבת בתוקף לאמץ את הנוסחה של 'שתי מדינות לשני העמים'. לשיטתם, ההכרה בישראל ובפלסטין אינה הדדית: הפלסטינים מכירים בישראל כמדינת אזרחיה ועל ישראל להכיר בפלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני.
במקום ההדדיות של 'שתי מדינות לשני העמים', הפלסטינים דבקים בנוסחת 'פתרון שתי המדינות'. ההסבר שלהם לדחיית הנוסחה הישראלית של הדדיות הוא שיהדות היא דת ולא עם, שהפרויקט הציוני אינו תנועה לשחרור לאומי, אלא זרוע קולוניאליסטית של המערב האימפריאליסטי ושמדינת ישראל צריכה להיות מדינת 'כל אזרחיה' ולא מדינתו של העם היהודי. זו הסיבה שאבו מאזן לעולם אינו מדבר על העם היהודי אלא רק על 'העם הישראלי'.
הפער בין שני הצדדים, שספק אם ניתן לגישור, מגולם בניגוד החריף שבין קווי 67' לקווי 47'.
הנוסחה
נוסחת "שתי מדינות לשני העמים" מעוגנת בפתרון הסכסוך על בסיס קווי 67': חילופי שטחים, הכרה הדדית בשתי מדינות לאום, פירוז המדינה הפלסטינית, ולשיטת המרכז והשמאל הישראלים , גם חלוקת ירושלים.
לעומת זאת, נוסחת 'פתרון שתי המדינות' מבססת את סיום הסכסוך על קווי 47': מימוש התביעה לזכות השיבה על-ידי שיבת הפליטים, רובם או חלקם, לבתיהם, ביטול הפרויקט הציוני והפיכת ישראל למדינת "כל אזרחיה" שהרוב המכריע בה הוא מוסלמי.
ההנהגה הפלסטינית יודעת שסיום הסכסוך על בסיס קווי 47' אינו עולה על דעתו של איש בציבור הישראלי. אי לכך, בסירובה לסיים את הסכסוך על בסיס קווי 67', ההנהגה הפלסטינית מציעה את נוסחת "פתרון שתי המדינות" כאתנחתת ביניים: לאחר כינון מדינת פלסטין, יכונו שתי מדינות, ישראל ופלסטין, זו לצד זו, ללא פתרון הסכסוך, ותוך דחייה של סוגיית סיומו לדורות הבאים.
הפלסטינים ימשיכו לדבוק בתביעה לזכות השיבה ולחתור לכך שפתרון שתי המדינות יהיה השלב הראשון בתורת השלבים של חיסול ישראל. ההשתייכות הלאומית של ערביי פלסטין וערביי ישראל לעם הפלסטיני, יחד עם הריבוי הדמוגרפי, יביאו, לשיטתם, בהדרגה לקריאה לאחדות פלסטינית ולהתפוררות מדינת ישראל.
הישראלים, מצדם, ידבקו ב"דמוקרטית ויהודית" ובקיומו של רוב יהודי מכריע במדינת ישראל. כל עוד יתקיים רוב יהודי מכריע שיקפיד על זכויות הפרט והאזרח של המיעוט הערבי בישראל, ישראל תתקיים כ"דמוקרטית ויהודית", ותסכל את האסטרטגיה הפלסטינית של חיסול ישראל בשלבים.
לאור היוזמה הצרפתית לחידוש "תהליך השלום", ולקראת סיום כהונתו של הנשיא אובמה, וגם נוכח האפשרות של החלטה חדשה שתוגש למועצת הביטחון, על הציבור בישראל להבין היטב את ההבדל בין הנוסחה הפלסטינית של "פתרון שתי המדינות" לבין הנוסחה הישראלית של "שתי מדינות לשני העמים": "שתי מדינות לשני העמים" היא נוסחה לסיום הסכסוך; "פתרון שתי המדינות" היא נוסחה להמשך הסכסוך באמצעים אחרים.
על הציבור להחליט האם על הממשלה לקבל או לדחות את הנוסחה הפלסטינית, ובהתאם לכך, גיבוש מדיניות ישראלית מוסכמת לפתחה של מועצת הביטחון.
הפלסטינים, בניגוד לעמדתו של אבא אבן, מעולם לא החמיצו את ההזדמנויות שניקרו בדרכם. ההיסטוריה של סרבנותם העקבית אינה, לדידם, החמצת הזדמנויות. נהפוך הוא: ההזדמנות היחידה שהם אינם מוכנים להחמיץ היא חיסול ישראל. את כל שאר ההזדמנויות, הניסיונות למכביר להשלמה עם ישראל, הם אינם מחמיצים אלא בפשטות, דוחים.
ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר קבוצת כלמוביל
לפנייה לכתב/ת 
