קרקס פוליטי: פיל וחמור רצים לנשיאות ארה"ב
מאז המאה ה-19 מסמל הפיל את המפלגה הרפובליקנית והחמור את הדמוקרטית. למה נבחרו דווקא חיות אלה ואיך קרה ששתי המפלגות שינו עורן?
דונלד טראמפ הוא פיל והילרי קלינטון היא חמור. לא אנחנו קבענו את זה, אלא שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית, שבחרו בשתי חיות אלה לסמל אותן מאז המאה ה-19. אבל למה נבחרו דווקא הפיל והחמור ולא למשל אריה ויונה? על גן החיות הפוליטי בארצות הברית בכתבה שלהלן.
המועמד לנשיאות ארה"ב אנדרו ג'קסון היה הדמוקרטי הראשון ששמו נקשר לסמל של החמור. במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 1828 התמודד ג'קסון מול ג'ון קווינסי אדמס הרפובליקני (אין לבלבל עם המפלגה הרפובליקנית של ימינו. הסבר בהמשך).
מערכת הבחירות ב-1828 הייתה אחת המכוערות והמלוכלכות ביותר שידעה ארה"ב. ג'קסון ותומכיו טענו שאדמס מושחת, מפונק וליברטיני (אדם חסר רסן מוסרי, לרוב בנושאים שקשורים למין). מנגד, אדמס ותומכיו כינו את ג'קסון "חמור גרם" (jackass) בשל מדיניותו הפופוליסטית וסיסמתו "תנו לעם לשלוט". לטענתם, אם העם ישלוט אז תשלוט במדינה חבורה של חמורי גרם.
"ג'קסון, יא חמור"
למרבה ההפתעה, ג'קסון לא נעלב מהכינוי והחליט לנצל אותו לטובתו בקמפיין הבחירות שלו, וציין את מעלותיו של החמור: התמדה, נאמנות, עיקשות והיכולת לשאת משא כבד.
ג'קסון גם טען שהחמור מסמל צניעות ופשטות, תכונות שמיוחסות לאדם הפשוט.
החמור החל להופיע בכרזות הבחירות של ג'קסון ואף הוזכר לא פעם במהלך הנאומים שלו. גם לאחר שכהונתו כנשיא ארצות הברית הסתיימה, עדיין נקשר שמו של ג'קסון לחמור. בקריקטורה פוליטית שפורסמה ב-1837, שנת עזיבתו את הבית הלבן, הוא נראה כמי שמנסה להוליך חמור, אך זה מסרב ללכת בעקבותיו. היה זה כדי להראות שהמפלגה הדמוקרטית (החמור) לא תונהג על ידי הנשיא הקודם (ג'קסון).
המאייר ששם את הפיל והחמור על המפה הפוליטית
המפלגה הרפובליקנית הוקמה בשנת 1854 בבניין בית ספר קום בעיר ריפון שבמדינת ויסקונסין, וכעבור שש שנים הפך אברהם לינקולן לחבר המפלגה הראשון שנבחר לנשיא ארה"ב. תמונה של פיל שסימל את המפלגה הרפובליקנית התפרסמה בקריקטורה פוליטית ובאיור בעיתון במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (תקופה שבה השתמשו החיילים בביטוי "לראות פיל" שמשמעותו לחוות קרב). אולם, הפיל הפך לסמלה של המפלגה הרפובליקנית רק מאז שהמאייר תומס נסט, שנחשב לאבי הקריקטורה הפוליטית המודרנית, העלה אותו על הדף ב- Harper's Weekly, מגזין פוליטי אמריקני שיצא לאור בשנים 1915-1857.
נסט היה אחד המאיירים המשפיעים ביותר בארה"ב בתקופה שבה עמדות פוליטיות של אנשים הושפעו לא פעם מהקריקטורות בעיתונים. בהזדמנות אחת, למשל, בשנת 1870, צייר נסט את הדמוקרטים בדמות חמור. בקריקטורה נראה חמור בועט באריה מת. החמור סימל את "נחש הצפע" (Copperheads), כינויים של הדמוקרטים תושבי מדינות הצפון בארה"ב שהיו לטובת מדינות הדרום במלחמת האזרחים. האריה סימל את מזכיר העיתונות של לינקולן שמת לא מכבר - אי אם. סטאנטון. נסט רצה להראות בקריקטורה שלו שהדמוקרטים הצפוניים שמתנגדים למלחמת האזרחים מביישים את מורשת ממשלו של לינקולן.
במפלגות בחרו להדגיש את הצדדים החיוביים של הפיל והחמור
לראייתו של נסט, החמור בעור האריה היה העיתון הניו יורקי "ניו יורק הראלד" שמנסה להפחיד את החיות (קבוצות אינטרסים שונות) מפני כוונתו לכאורה של הנשיא הרפובליקני המכהן באותה תקופה, יוליסס גרנט, להתמודד לכהונה שלישית. עור האריה שבו הוא עטוף מייצג את הפחד מה"קיסריות" של גרנט ולכן גם קיבלה הקריקטורה את הכותרת "פניקת הכהונה השלישית". הפיל האיתן לכאורה נראה באיור עומד על סִפּהּ של מלכודת שטמנה המפלגה הדמוקרטית - שמיוצגת בקריקטורה דווקא על ידי שועל. בחלוף השנים השתמשו מאיירים אחרים בחמורים כדי לסמל את הדמוקרטים ובפילים כדי לסמל את הרפובליקנים.
כמו במקרה של אנדרו ג'קסון, גם הרפובליקנים אימצו בסופו של דבר את הפיל והפכו אותו לסמל הרשמי של המפלגה. אף שלשתי החיות מיוחסות תכונות שליליות ("הפיל גדול ומסורבל" ו"החמור עיקש, איטי וטיפש"), בשתי המפלגות, כמו ג'קסון, החליטו להסתכל על הצד השני החיובי של המטבע - או החיה: הרפובליקנים טוענים שהפיל שמסמל אותם הוא חזק ומכובד, ואילו הדמוקרטים טוענים שהחמור שמסמל אותם הוא חכם ואמיץ.
מה שאנשים מכירים כיום כרפובליקנים ודמוקרטים שונה לחלוטין מהמשמעויות שייצגו שתי המפלגות לפני כשתי מאות. המפלגה הדמוקרטית החלה את דרכה במאה ה-19 כנושאת דגל העבדות בדרום. אחרי מלחמת האזרחים, שהחלה ב-1861 והסתיימה בשנת 1865, המשיכו חקלאי הדרום הגזענים להיות גוש הבוחרים העיקרי של הדמוקרטים, אך המצב השתנה מהקצה אל הקצה עם הופעתו של פרנקלין דלנו רוזוולט בשנות ה-30 של המאה ה-20. הנשיא הפופולרי הפך את המפלגה ל"קואליציית מיעוטים" - שחורים, יהודים ונשים נכנסו תחת המטרייה הדמוקרטית, בעוד המפלגה הרפובליקנית הפכה למייצגת העסקים הגדולים. אותם חקלאים המשיכו לתמוך במפלגה הדמוקרטית גם בתקופה זו - עד שהופיע נשיא אחר שטרף את הקלפים. היה זה רונלד רייגן הרפובליקני, שהצליח לראשונה בתולדות המפלגה להשיג את תמיכת תושבי הדרום, שנזקקו ליותר ממאה שנה כדי לסלוח למפלגה ששחררה את העבדים.
שתי המפלגות הגדולות חלוקות ביניהן בנושאים רבים, אך אין סוגיה שמייצגת בצורה הטובה ביותר את המתיחות הגדולה ביניהן כמו זו של אופי המשטר האמריקני. הדמוקרטים תומכים בממשל פדרלי מרכזי חזק יחסית, ואילו הרפובליקנים תומכים בכוח רב יותר למדינות ובממשל מרכזי חלש. הקרב בין שתי המפלגות על אופי המשטר האמריקני בא לידי ביטוי כמעט בכל סוגיה שעולה לדיון בארה"ב. הדמוקרטים, למשל, תומכים בנישואים חד-מיניים, בזכותן של נשים לבצע הפלות ובהגבלות על החזקת נשק. מנגד, הרפובליקנים - שנחשבים שמרנים ולרוב מוחים על התערבות של הממשל הפדרלי בחיי האזרחים - מתנגדים לכל שלושת הדברים ובכל מקרה טוענים שעל המדינות להחליט בבתי הקונגרס שלהן אם לאשר אותם.
במאה ה-19, כשנושא העבדות פילג אומה שלמה, התנגדו הרפובליקנים (כיום דמוקרטים) לעבדות ואילו הדמוקרטים דאז (כיום רפובליקנים) תמכו בעבדות ובכל מקרה, טענו, הסוגיה צריכה לעמוד להצבעה בכל מדינה ולא להיפתר בהחלטה של הממשל הפדרלי. אלא שבחירתו של לינקולן הרפובליקני לנשיא ארה"ב הובילה לקרע באיחוד האמריקני ולפרישת מדינות הדרום בשל כוונתו של הנשיא החדש ומפלגתו לבטל את העבדות ובסופו של דבר למלחמת האזרחים האמריקנית.
לפנייה לכתב/ת 
