שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחקר: המגזר לא מצדיע לחיילות הדתיות
    מצד אחד הן מביאות את עברן הצבאי, ומצד שני גאות בתרומתן: מחקר שבדק כיצד השפיע השירות הצבאי על נשים דתיות שבחרו להתגייס, מעלה כי במגזר שאתוס השירות הצבאי בו גבוה ביותר, ישנה עדיין העדפה ברורה לשמר את התרומה לביטחון המדינה בידיי הגברים בלבד
    שרה פרידל-ענבר (30) היתה חיילת דתייה. ברבות השנים, בחרה להקדיש את עבודת התזה שלה בניסיון להבין כיצד השירות הצבאי של בת דתית, משפיע בהמשך חייה הקהילתיים-מגזריים. היא ראיינה 28 נשים, חיילות-לשעבר, בגילאים שבין 30-44.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    ועל אף ששירות נשים דתיות בצבא הוא כבר לא "אישו", לכאורה, מעלה מחקרה כמה ממצאים מטרידים: חלק מהמרואיינות "מחביאות" את עברן הצבאי, אחרות מעידות שזה "לא נראה טוב" בדייטים. "עדיף שלא ידעו", זו תשובה ששמעה פרידל-ענבר לא פעם ולא פעמיים. במגזר שאתוס השירות הצבאי בו גבוה ביותר, ישנה עדיין העדפה ברורה לשמר את התרומה לביטחון המדינה בידיי הגברים בלבד.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    שושנה (34) בעברה מ"פ בהכשרת מדריכות שיריון, מתארת בראיון המחקרי כיצד מפגש חטוף עם חבר קהילה בבניין חדש שאליו עברו לאחר נישואיה, לימד אותה למה צריך לשמור את השריון "מתחת לשריון". "זה התחיל כסוג של סמול-טוק", מתארת פרידל-ענבר. "הם חיכו למעלית, והוא התעניין בנימוס לגבי התוכניות שלה. כשהיא ענתה לו, 'אולי תואר שני, אולי אני חוזרת לצבא', אז הוא נדרך. 'היית 'קצינצנת' בצבא, ועכשיו את גם יכולה לחזור לעבוד שם?'" מתארת שושנה את רוח הדברים, ומדגישה בפני פרידל- ענבר שקולו העיד כי הוא חושב בדיוק להפך.

     

    את יכולה להסביר את זה?

     

    פרידל-ענבר: "זה מאוד ברור. יש טאבו בקהילה הדתית סביב הנושא. זה מתחיל בכך שהעמדה המגזרית הרווחת עדיין רואה באור שלילי שירות של בנות דתיות בצבא. לא פעם הן נתפסות כ'כישלון של המערכת', ו'לא דתיות מספיק'. אבל יותר מזה, מה שעובר בין השורות בחוויה של שושנה, כמו בחוויות אחרות, היא השאלה למה? 'הקצינצנת', התגובה הדרוכה, משדרים מסר של 'נכנסת למקום שלא היית צריכה להיות בו. זה אולי מרשים אותי, אבל גם מעצבן אותי. למה לא יכולת להישאר במקום שלך?' יש 'אוף' כזה מרומז, על פלישה לטריטוריה 'שלי-שלנו'. החוויה הצבאית עדיין משויכת לגברים, וזה המסר".

     

    מלחמות על כשרות כהלכה, תפילות והליכה בחצאית דווקא כדי "לסמן" את עצמן כדתיות ()
    מלחמות על כשרות כהלכה, תפילות והליכה בחצאית דווקא כדי "לסמן" את עצמן כדתיות

     

    "מצד שני", אומרת החוקרת, "לנשים האלו חשוב גם השילוב בחברה הישראלית. הן רואות את השירות הצבאי שלהן כ'כרטיס הכניסה לישראליות', גם אם במגזר לא נותנים לזה ביטוי. אני חייבת להדגיש שבקיבוץ הדתי, למשל, יש עידוד לשירות צבאי של בנות, ויש שילוב שוויוני במשק. אבל מנגד, בריכוזים דתיים-לאומיים 'קלאסיים', אין לזה ביטוי. חשוב לי להדגיש שהקולות האלה עדיין מושתקים. בעיתונות המגזרית, למשל, ממש לא ששו להתייחס למחקר הזה או למסקנותיו".

     

    מי שדווקא מנסה להעלות שוב ושוב את סוגיית השירות לבנות דתיות הם "נאמני תורה ועבודה", שיחד עם הקיבוץ הדתי חיזקו והגבירו את שילובן בצבא, ובהמשך סייעו להקמתו של ארגון "אלומה", המלווה בנות דתיות שבחרו להתגייס לצבא.

     

    מורה חיילת? טייסת!

    לצד החוויות המורכבות של השתקה ואחוות הגברים, מעידות הנשים שבחרו להתגייס כי השנים שעשו בצה"ל השפיעו על חייהן באופן בלתי מבוטל. "ברובן הן סיפרו שהחוויות בצבא הלכו איתן הלאה, שזה שינה אותן וגרם להן להעריך מחדש את יכולותיהן. למשל, לנאום מול קהל, או לעמוד על שלך. זה לא נעלם. וגם כשהקהילה בחוץ משתיקה, בתוך הבית הן ממשיכות להיאבק על עמדותיהן - כל אחת בדרכה".

     

    "אחת הנשים סיפרה לי שהיה לה חשוב מאוד שהילדים יידעו שהיא שירתה בצבא. וכשהשיח במסגרות החינוכיות נע סביב חיילים ביום העצמאות ויום הזיכרון, היה לה חשוב להראות להם את השרוך ואת תמונותיה עם נשק. גם תובנות של חלוקה שוויונית של נטל הבית והילדים, והיכולת 'לעמוד על שלך' מול בן הזוג, שויך לצבא. גם בקהילות השמרניות יותר, היה לחלקן חשוב 'שהילדה בכיתה ו' תדע שאמא הייתה בצבא'. למה? זה לא תמיד משנה, אבל העיקר שתדע".

     

    פרידל-ענבר מספרת כי "היו נשים שאמרו לי: הייתי מורה חיילת, והיום אני רוצה לראות את הבת שלי בכל מקום, גם בקורס טיס. הן רוצות שגם אם הבת תבחר בחינוך, שזה יהיה מתוך רצון ואהבה, ולא כחלק מהסללה מגדרית של בנות דתיות".

     

    ראית הבדל בין החיילות לשעבר בתתי-המגזרים שבתוך החברה הדתית?

     

    "רוב הנשים מהציונות הדתית 'הקלאסית' שראיינתי למחקר, ציינו שהיו רוצות שגם בנותיהן תשרתנה בצבא. אבל היה גם צד אחר שלקח לי זמן לזהות, של נשים ששייכות היום לזרם החרדי-לאומי. שם היו כל מני תופעות ייחודיות, כמו העובדה שהבעל היה לרוב נוכח בבית בזמן שדיברנו. הייתי צריכה כל הזמן לזכור, שהיא אומרת את מה שהיא אומרת לי, אבל גם לו, שנמצא כאילו בצד, אבל שומע כל מילה".

     

    "השיח שם היה שונה. הן דברו על 'תפקידים לנשים' ו'תפקידים לגברים' למשל, ועם זאת היו גלישות. אני בטוחה שברגע שיצאתי מהדלת, הייתה לה ולבעלה שיחה על מה שנאמר, ואני רוצה לחשוב שהעובדה שהעליתי בפניה את העבר שלרוב היא נוהגת לדבריה להתכחש לו, עשה לה טוב".

     

    "הצבא לא מדרדר רוחנית. ההפך"

    המחקר שעשתה פרידל-ענבר, בהנחיית פרופסור אורנה ששון לוי, ראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן - מורכב שבעתיים נוכח סיפורה האישי, כמי שמגדירה את עצמה היום "כפוסט-אורתודוקסית".

     

    פרידל-ענבר הפכה לדתית בראשית שנות העשרה לחייה, והתגייסה לצבא כבחורה דתייה. היא שרתה כקצינה אצל יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, שירות שהיא מתארת כ"משמעותי", אך היא מתארת כיצד הקונפליקט עם אורח החיים הדתי לאחר נישואיה, הוביל אותה לדרך אחרת.

     

    "בהתחלה זה היה סביב סוגיית כיסוי הראש", היא מספרת, "אבל בהמשך גם סביב הלימודים האקדמיים וקורסים שלקחתי בנושא מגדר ודת. הפער התרחב. עברנו מריכוז דתי בהדר גנים בפתח תקווה, חזרה לעיר הולדתי תל אביב, ואנחנו מנסים כיום לתמרן את חיינו בין האהבה לארון הספרים היהודי והתרבות היהודית, לערכים שחשובים לנו, וביניהם שיווין מגדרי.

     

    "אני לא רוצה להצר את צעדי הילדות שלי עם הלכה ומרפקים חשופים כן-או-לא, ואני לא רואה את עצמי יותר מתפללת בבית כנסת אורתודוקסי, אלא בבית כנסת שנותן מקום לקול נשי".

     

    ומצד שני, זהותן הדתית של מרבית המרואיינות שלך, דווקא התחזקה בעקבות הצבא.

     

    "זה נכון. הן ממקומות את עצמן לגמרי כ'מיינסטרים דתי', במרבית המקרים. לפעמים הזהות הדתית אפילו מתחזקת יותר סביב תקופת השחרור, למשל בלימוד במדרשות. הרעיון הזה של 'דרדור דתי' בעקבות הצבא, הוא פשוט עובדתית לא נכון. מה שכן קורה, זה שהדתיות שלהן הופכת להיות יותר אישית".

     

    "צל"ש שמירת הנגיעה"

    כך מתארות המרואיינות של פרידל-ענבר, מלחמות על כשרות כהלכה, תפילות והליכה בחצאית דווקא כדי "לסמן" את עצמן כדתיות. "ההתמודדות שלהן והמקום שהן מביאות, מעשיר את צה"ל וגם אותן. צבא זה בסופו של דבר ארגון מאוד אינטנסיבי עם אקלים קשה, כוחני, גברי.

     

    "לראשונה, הדתיות שלהן עומדת למבחן. ומה שיוצא משם זה לא דתיות שהיא 'קופי-פייסט' של האולפנה, אלא משהו בוגר הרבה יותר ללא החממה המגזרית; דתיות שנוצרת תוך כדי לא מעט תמרונים, וטכניקות מדהימות שהן המציאו כדי לשמר את מה שחשוב להן".

     

    "אם יש משהו שהייתי רוצה שיצא מהמחקר הזה, זה שהמנהיגוּת הדתית תלמד לתת להן הרבה יותר קרדיט, ושיתחילו שם להסתכל על נשים כעל בנות אדם. הן נשים דתיות שרוצות להישאר דתיות, ורוצות להצליח כדתיות בצבא. הן לא צריכות מתווכים, מיסוכים, או שיגידו להן שזה 'לא בשבילן'. הן צריכות שקודם כל יתנו בהן אמון ובדתיות שלהן".

     

    החוקרת מספרת שהייתה רוצה להעניק למרואיינות שלה, החיילות הדתיות לשעבר, את
    "צל"ש שמירת הנגיעה". "כל הנושא של המיניות היה הפתעה עבורי", היא מספרת. "רוב הנשים הצעירות בכל העולם מתנסות בגילאים האלה. עם זאת, הדהימה אותי הפתיחות שלהן מצד אחד לדבר על התחושות המיניות שהתעוררו שם, ומצד שני הנאמנות לקוד האתי המיני של המגזר, קושי שמתגבר למשל בסיס סגור".

     

    "מצד שני, אף אחת לא סיפרה ישירות 'שחרגה מהכללים'. לדעתי, זה בגלל שלא משנה כמה את מתפללת או מקפידה, הדתיות של האישה הדתית נמדדת בסופו של דבר במיניותה. המסר החברתי לנשים צעירות במגזר הוא 'להתנהג כמו ילדות טובות'. במילים אחרות, לשמור נגיעה. מנגד הן נשים בוגרות עם אחריות עצומה על הכתפיים, וכן ובעלות צרכים מיניים".

     

    את צה"ל היא מכנה "ארגון מאוד מיני", ואומרת כי "המתח המיני קיים כל הזמן. אי אפשר להתעלם מזה. וגם אם רובן המוחלט (לתשומת לב ההנהגה הדתית) אימצו את הנורמות המגזריות ושמרו נגיעה, הדיבור על הדיסוננס שבין המיני לכל השאר היה לגמרי שם. הצבא הוא שהציף אצלן את עצם היכולת - גם האישית – להודות: אני אדם בוגר עם צרכים של אדם בוגר, ואם אני מחליטה לשמר אותם ליל הכלולות, זו החלטה שלי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הייתה שם. שרה פרידל-ענבר
    גאות בתרומתן למדינה
    מומלצים