חלב אם
לשמחתי, אני כבר לא שם. שם במובן הרגשי. אני כבר לא יכולה להיות מושפעת מארגון הבריאות העולמי ולא מנשות לה לצ׳ה, לא מהמגמה הקוראת לנשים להתחבר אל הרחם ולא ממגוון אביזרי העזר - פטמות פלסטיק, משאבות חלב - שכל תפקידם להצמיד את הפה של הרך הנולד לפטמות הסדוקות של האם.
לא שלא הייתי שם. הנקתי ילד אחד עד גיל חצי שנה, ילדה אחת עד גיל שנתיים וילדה אחת לא הנקתי בכלל. התלבטתי ונהניתי וסבלתי והרגשתי אמא טובה, והרגשתי אמא רעה, והסתבכתי עם קשת עצומה של רגשות אשמה, ולכן אני מרגישה מוסמכת לומר היום: דחילק. ולא שאני מזלזלת במחקרים ובטח שלא בארגון הבריאות העולמי. "מצאו ש..." ו"גילו ש..." בדרך כלל מהלכים עליי קסם. אני ישר מדמיינת חלוקים לבנים, טבלאות אקסל ואוניברסיטאות עם דשא רענן בחזית. אני אוהבת נתונים. הם הבסיס הכי הגיוני להתחלה של דיון בעד או נגד. אבל דווקא המחקרים בעניין איכות החלב נראים לי כל כך, איך לומר, חלקיים. בלי קשר לנכונותם או לתקפותם אני מבינה היום שהם חלק קטן מפסיפס עצום שהופך ילד לבריא יותר, נפשית ופיזית. היום אני מבינה שכדי להחליט אם להיניק או לא - אם לא עושים את הדבר הפשוט ביותר וזה לשאול את היולדת אם בא לה על זה - נדרשים המון מחקרים נוספים. מחקרים שלא ראיתי ולא מעתי עליהם.
אני יכולה להציע למשל עוד שני מחקרים. הייתי מציעה לחקור את השפעת הנקה על השוויון המגדרי. כלומר, כיצד ההנקה הופכת להיות סוג של נקודת ל-חזור, שבעקבותיה האם הופכת להיות המטפלת העיקרית של הילד. הייתי בודקת איך ההנקה משפיעה על חזרתה לעבודה, עצמאותה ויחסי הגומלין בתוך הבית לאורך שנים. אני חיה מספיק זמן כדי לראות איך נשים עצמאיות, משכילות, שלא העסיקו את עצמן כלל בענייני פמיניזם מרוב שהשוויון בא להן טבעי, מצאו את עצמן ברבות השנים מאבדות את זה. הולכות ומגדילות את הפער בין יכולת ההתפרנסות שלהן לזו של בעליהן והופכות למומחיות בנושאי שניצל ופתיתים. וכן, ההנקה הייתה נקודת
האל-חזור. הרגע המכונן. ואת זה אני אומרת סתם מתוך התבוננות בסביבתי הקרובה.
הייתי שמחה להתעטף באיזה חלוק מדענים לבן על מנת לתת תוקף להשערתי. הייתי בודקת, במקום את איכות החלב או בנוסף לאיכות החלב, גם את איכות האם. כי לא כל אמא שמיניקה היא בהכרח מכונה להזרמת איי קיו. יכול להיות שגם אם בראשו של הילד היו יכולות להיווצר - כתוצאה מההנקה המחכימה - נוסחאות מתמטיות מסובכות, הן היו מתפוגגות מול מבט מזוגג מעייפות ותסכול. ולא שאני מאמינה גדולה במבחני איי-קיו. תכלס, הם לא מנבאים הרבה מעבר ליכולת של אדם לעבור מבחני איי-קיו.
צריך לזכור משהו לגבי מחקרים. מחקרים הם לא דבר "טהור". יש מאחוריהם אג׳נדה, וגם כסף ואינטרסים. ההחלטה לבדוק את איכות החלב טומנת בחובה תפיסת עולם הדואגת בראש ובראשונה לילד ולא לאם או לאב, או, אם תשאלו את גארי יורופסקי, גורו הטבעונות - לפרות שמחלבן מייצרים את התחליפים. אני לא שופטת כרגע את תפיסת העולם הזו, אבל אני רק אומרת שמה שנבדק "מחקרית" הוא מה שחושבים שצריך להיבדק. אם היו בוחנים בצורה "מחקרית" את השפעת חוג הפילאטיס שלנו בערבים על נפשם הרכה של הילדים - וזה היה המדד היחיד שדרכו אפשר היה להתווכח אם זה טוב להם או רע להם - לא היינו קובעות ככל הנראה בשעה שמונה בערב שיעור פילאטיס מזרן. כי שרירי הירך המתפתחים שלנו, על פניו, לא תורמים לילדים שום דבר. בזמן הזה יכולנו להשמיע להם מוצרט. אז בדקו את איכות החלב, סואו ווט. יותר בריא, סבבה. לא מתווכחת. אבל האם אלו הם המשקפיים היחידים שבהם אנחנו רוצים להסתכל על היתרונות והחסרונות של ההנקה?
בגיל שנתיים, כשהילדה היונקת שלי הפסיקה לינוק היא התפלאה מאוד לראות אדם זר מסתובב בבית. "נעים מאוד" אמרתי לה, "תכירי, זה אבא". כי עד אז היא הייתה רק שלי. והיא הייתה רק שלי בגלל הקשר שהתפתח בעקבות ההנקה הארוכה, ארוכה מדי. כיוון שאני הינקתי, אני גם זו שעשתה לה גרעפס אחר כך, והרדימה אותה, וקמה בלילה, ונשארה איתה בבית ולמדה את הצרכים שלה ואותה טוב יותר מכל אחד אחר. ולכן כשהיא נפלה וקיבלה מכה, היא בכתה "אמא, אמא", ולא "אבא, אבא". לעומת זאת, בילדה השלישית שלי, זו שהחלטתי שלא איניק, זה כבר היה סיפור אחר. היא עברה בין כולנו. אני האכלתי אותה, אבא שלה האכיל אותה, הילדים הגדולים האכילו אותה וזה היה כל כך יותר נוח ובריא לכולנו. היא כבר לא הייתה רק שלי והיא נקשרה לכולם במידה שווה. נדמה לי שהיא הרויחה מזה הרבה יותר אינטליגנציה רגשית, מההפסד המזערי של שתי נקודות במבחני האיי-קיו שלעולם לא אעשה לה.
המון כסף מושקע ודאי במחקרים על איכות החלב. הייתי מציעה שניקח את הכסף הזה ונשקיע אותו בשיפור איכות התחליפים. כדי שמי שרוצה להיניק תוכל לעשות זאת בשמחה, ומי שלא, תוכל לעשות זאת גם כן בשמחה. ובעיקר, ללא רגשות אשמה
