יש משהו מייאש בפוליטיקה הישראלית. נניח למשא ומתן הקואליציוני, שבו כל מהלך נראה כמו תרגיל הונאה לצורך מהלך אחר. הבעיה היא שגם בנושאים הרציניים, שבהם יש צורך בעמדה עקרונית, נטולת חשבונות קטנוניים, התוצאה היא תיאטרון של תככים.
הדיון העקרוני האחרון התחיל עם ההצהרה של בוגי יעלון על כך שקצינים צריכים להשמיע את דעותיהם. זה מייאש, משום שאותו יעלון, כרמטכ"ל, אמר דברים הפוכים לחלוטין: "השימוש הפוליטי בדברינו עושה נזק אדיר, גם לצבא וגם לדמוקרטיה", והוא המליץ "לשמור את הצבא מחוץ לפוליטיקה". מה קרה מאז? הוא נכנס לעימות עם נתניהו, אז לעזאזל העמדה העקרונית.
כך גם התגובות האוהדות ליעלון של רוב הפוליטיקאים. הרי רובם חושבים שאמירות שנויות במחלוקת של גנרלים לא בדיוק מסתדרות עם דמוקרטיה. הם יודעים שוויכוחים "עקרוניים" ו"ערכיים" בין אלופים יהפכו את הצבא לשוק פוליטי. ולמרות זאת, הם התייצבו כמו אוטומטים לצידו של יעלון. הרי זה ברור שבין האינטרס הלאומי, לומר את האמת, לבין עוד נגיחה קטנה לשנוא נפשם נתניהו – הם תמיד יבחרו באינטרס הפוליטי הקטן והבזוי.
ננסה, לרגע קט, מבחן קצר של כנות. נניח, רק נניח, שאלוף פיקוד המרכז היה אומר משהו שמוצא חן בעיני נתניהו ("ההסתה ברשות הפלסטינית מזכירה את גרמניה של שנות ה־30"). ונניח שנתניהו היה מגיב ואומר בכנס קצינים שהוא מעודד את חופש הביטוי של הקצינים, ויעלון, בתגובה, היה מזכיר את דבריו שלו על כך שקצינים צריכים לשמור דעותיהם לעצמם כדי למנוע פוליטיזציה של צה"ל שהוא צבא העם.
מה היה קורה אז? אנחנו יודעים. ההתנפלות על נתניהו הייתה מזנקת לשיאים חדשים. היו אומרים עליו שהוא חוצה כל קו אדום, שהוא מנצל את הצבא כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית הסהרורית שלו, ועוד כהנה וכהנה, ויעלון היה הופך לגיבור לאומי ששומר עלינו מפני הטירוף שאוחז בנתניהו. בצדק.
אבל השנאה לנתניהו העבירה רבים, פוליטיקאים ועיתונאים, על דעתם. שחור הוא לבן ולבן הוא שחור. והעיקר שהם יכולים לתקוע לנתניהו. אינני מחסידיו, אבל לפעמים הוא צודק, ולפעמים, יותר מדי פעמים, השכל הישר נמחק לרעת המאבק בנתניהו. ולעזאזל העמדות העקרוניות שיעלון עצמו החזיק בהן.
זה עצוב, משום שעם התגובות הללו, עם חוסר היושר הזה, גם הביקורת המוצדקת על נתניהו כבר לא תזכה לאוזן קשבת. ככה לא בונים דמוקרטיה. ככה לא יוצרים שיח ציבורי רציני. ככה יוצרים חוסר אמון בפוליטיקה. ככה רומסים ומסרסים כל ויכוח ציבורי. אין שום גישה עניינית. יש רק פנקסנות פוליטית קטנה והרסנית.
צבועים, נמאסתם.
סיפור שהיה כך היה. פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שהוא גם פובליציסט לעת מצוא, איש ימין ידוע, נתקל באקראי בצעיר ערבי־ישראלי. הצעיר דיבר בסגנון אלים ואמר לו, בין השאר, "את כולכם נסלק מפה. נחזיר אתכם לפולניה. שם המקום שלכם. כאן נקים מדינה ערבית". הפרופסור נפגע עד עמקי נשמתו ואץ־רץ לפרסם מאמר על הערבי האלים. התגובות בקרב קוראי עיתון הימין היו בהתאם. הגזענות נשפכה שם ללא הפסקה. הם מצאו את ההוכחה, עוד הוכחה, שהגזענות האנטי־ישראלית, אולי אפילו האנטישמית, מקננת בקרבם של ערביי ישראל. נכון שכבר שנים רבות לא נפגעה שערה משערות ראשו של יהודי בכפר ערבי, אבל לעזאזל העובדות. כמה טוב שיש צווחן נאלח כדי שנדע עם איזה טיפוסים יש לנו עסק.
הסיפור הזה אינו המצאה. זה בדיוק מה שקרה. אלא שזה לא היה פרופסור מהימין. זו הייתה פרופסורית מהשמאל. זה לא היה ערבי. זה היה יהודי מזרחי. זה לא היה בעיתון ימין קיצוני. זה היה בעיתון הדגל של השמאל.
הפרופסורית לא המציאה כלום, משום שהשיטה בחוגים גזעניים ידועה. לוקחים אירוע בודד, יוצרים את הרושם שמדובר בתופעה רחבה ומלהיבים את ההמון הנבער לתגובות מחליאות. אנחנו יודעים מה הייתה תגובת כותבי השמאל הנאור לוּ סיפור כזה היה מופיע בעיתון ימני. הם היו זועקים, נאורים שכמותם, שמדובר בהכללה, בגזענות ובהסתה. הצדק היה איתם.
צבועים, נמאסתם.
המרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית ערך השבוע כנס על "גרמניה ומשבר הפליטים – הזדמנויות וסיכונים". אחת המשתתפות הייתה ד"ר נקלה קלק, סוציולוגית מוסלמית, שמשפחתה היגרה מטורקיה לגרמניה כשהיא עצמה הייתה בת עשר.
קלק יצרה בשנים האחרונות לא מעט סערות אינטלקטואליות. הדעות שלה נגד האיסלאם הפוליטי מעוררות עליה בעיקר את זעם חוגי הקִדמה בגרמניה. הם חיים בעיוורון, היא אמרה לי השבוע. הם מאמינים שחופש דת הוא הפתרון לכל בעיה. זו הסיבה שהם מאפשרים לטורקיה לממן 900 אימאמים וכן פעילות של אימאמים רבים אחרים שממומנים על ידי סעודיה. החינוך שם הוא איסלאמיסטי רדיקלי. זה לא הגורם היחידי להקצנה בקרב צעירים, אבל זה בוודאי אחד הגורמים. התוצאה, אומרת קלק, היא שכ־50 אחוז מהמוסלמים בגרמניה לא מפנימים את ערכי הדמוקרטיה. הם רק משתמשים בה.
ומה בנוגע למיליון הפליטים שהגיעו בשנה שעברה? הם לא בורחים מהאיסלאם הפוליטי, אומרת קלק. הם באים עם האיסלאם הפוליטי. נדמה לי שהיא טועה. הפרדוקס הוא שאפשר גם לברוח מהאיסלאם הפוליטי וגם להפוך לחלק ממנו. ובכל מקרה, אין ויכוח על כך שיש רבים, לא ברור אם רק מיעוט קטן, שלא רק שלא יאמצו ערכים אירופיים, אלא גם ייאבקו בהם. הרי יש כבר דור שני ושלישי של מהגרים ממדינות מוסלמיות. ויש בעיה. נעשו טעויות. הן לא תוקנו. הכסף הטורקי והסעודי ממשיך לזרום, כך שהעתיד לא נראה ורוד.
ההזמנה של קלק לכנס לא עברה בשלום. הגיע אליי מכתב ששלח צפריר כהן, מנהל קרן רוזה לוקסמבורג שמזוהה עם מפלגת השמאל בגרמניה (DIE LINKE). הוא עירער בפני מארגני הכנס על עצם הזמנתה של קלק. הרי היא שנויה במחלוקת, הרי יש לה ביקורת על האיסלאם הפוליטי, וזה ממש לא בסדר. המכתב המדהים של מנהל הקרן מזכיר לי שכל אימת שמישהו מדבר על "חינוך פוליטי למחשבה ביקורתית", זה ברור שהוא מדבר על השמעת דעה אחת, גם אם על ידי חמישה דוברים.
אותה קרן רוזה לוקסמבורג מממנת גופים שמפיצים תעמולת זוועה נגד ישראל, שתומכים בחרם על ישראל או ששוללים את זכותה של ישראל להתקיים. זה בסדר, כמובן. אבל להזמין סוציולוגית מוסלמית שיש לה ביקורת על האיסלאם הפוליטי?
"חירות היא לעולם חירותם של אלה שחושבים אחרת", מכריזה כותרת הקרן, המצטטת את לוקסמבורג. קלק חושבת אחרת. אלה שנושאים לשווא את שם החירות מבקשים לסתום את הפה למי שחושבת אחרת.
צבועים, נמאסתם.
