הם כתבו את זה, אתם אומרים את זה

זוכרים את הילד הקטן מ"הסיפור שאינו נגמר" שקורא בשקיקה ספר הרפתקאות? וזוכרים איך שהספר מתחיל להשפיע עליו והוא מתחיל להשפיע על עלילת הספר? אולי לא שמתם לב, אבל כולנו מדברים ספרים ושירה בחיי היומיום שלנו. יש לא מעט משפטים, רעיונות וציטוטים שנכנסו לשפה, כאלה שאולי כלל לא ידעתם שלקוחים מהספרות: "הנאים השכנים בעיניך?", אתם בטח אומרים כשמגיעים לחבר שעבר דירה, "את הילדה הכי יפה בגן" - מחמיאים לבת של החברים. האם תהיתם איך בכלל הגיע אלינו "האח הגדול"? אין תרבות בלי ספרות, זה ברור. אז כמה מהמשפטים שאנחנו אומרים לקוחים מרעיונות שצמחו בין הדפים? לא מעט, מסתבר.  

לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?

כך תוהים דני סנדרסון ומזי כהן בשיר "זה הכל בשבילך". אבל יש לנו חדשות בשבילכם: לא דני אחראי למשפט הפילוסופי הנצחי הזה, אלא דווקא הולדן קולפילד, גיבורו המיוסר של ג'יי די סלינג'ר ב"התפסן בשדה השיפון". השיטוטים של הולדן ברחבי ניו יורק, המלווים בהרהורים קיומיים, מביאים אותו לסנטרל פארק, שם הוא תוהה לגבי הברווזים המקומיים. מאז הפך ההרהור למטבע שגור ולסמל לייסורים שבנעורים. יש בו לא מעט אפשרויות לפרשנויות, המקובלת שבהן מקבילה את האגם לגוף ואת הברווזים לנשמת האדם. הולדן, כמו כל מתבגר ממוצע, מהרהר במוות לא מעט. לא נעים לקלקל את החגיגה הפילוסופית, אבל עד כמה שידוע לנו, עובדי הפארק אוספים את הברווזים למקום בטוח עם תחילת החורף. 

זה סופו של כל בלון

כל הבלונים מתפוצצים בסוף, יודע כל ילד ישראלי. זו עובדה מרה אמנם, אבל גם אמת לחיים. האמירה שטבעה סופרת הילדים מרים רות מלווה אותנו כמנטרה לחיים - מכישלון אישי ועד חלום שמתנפץ. רק בלון אחד לא מתפוצץ בספרה של רות - הבלון של אלון. בשנים האחרונות מקובל לנסות ולחזור לחמישיית הילדים ולנתח את הספר של רות. בניגוד לבלונים שנקרעו, גם הספר וגם האימרה עדיין כאן איתנו, כנראה שלהישאר. 

מחילת הארנב

"אתה תישאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוק מגיעה מחילת הארנב", אומר מורפיוס לניאו בסרט הקאלט "המטריקס" של האחים וושאובסקי. מורפיוס מתכוון כמובן לתת לניאו, "הנבחר", את ההזדמנות לראות את העולם כפי שהוא, העולם מחוץ לרשת המטריקס שהוא מוזר ובלתי נתפש כמעט כמו ארץ הפלאות. למי ששכח, אליס לא פגשה במקרה כובען מטורף, מלכת קלפים וחתול נעלם. לפני כן היא הסתקרנה מהשפן הממהר, וכשזה נכנס למחילתו, היא קפצה בעקבותיו. הנפילה במורד המחילה, שנמשכה ונמשכה ונמשכה, שימשה את לואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות" להמחשת המעבר מהעולם הרגיל לסביבה פנטסטית בה הכל יכול לקרות, וכך היא גם התקבעה - כמושג של מעבר אל העולם האחר. אומרים שמאז יציאת הקלאסיקה של קרול, בריטים עוברים בזהירות רבה ליד מחילות ארנבים, ונזהרים לא ליפול. 

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה

אוי, כמה אנחנו אוהבים לדבר על המשפחה שלנו. כי כמה שלא נרחיק - נחזור אליה, וכמה שלא נתבגר, נישאר ילדים ליד ההורים שלנו. נראה שטולסטוי הכיר אותנו יותר ממה שאנחנו מכירים עצמנו, כבר ב-1887 כשתיאר במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה" עד כמה מאמללת יכולה היחידה המשפחתית להיות. אם לרוסים יש את אנה קרנינה, לנו יש את פסח, שיזכיר שאולי אנחנו אומללים, אבל לפחות לא מאושרים ומשעממים.

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור

או כל מקום אחר, לצורך העניין. שיר הילדים של יהונתן גפן, שהיה חלק מהתשבץ הבלתי נשכח של "הכבש השישה עשר", הצליח לפרוץ את הדימוי הילדי, בו "הנדנדות עומדות בין העצים הגבוהים, והפרחים, כאלה נמוכים ובלי צבעים" ולהגיד משהו גם על ההשקפה של מבוגרים. אולי זו התחושה המוזרה שכל אחד חש לנוכח מקום כשהוא חורג מהשגרה, אולי זיכרון ילדות מוקדם. כך או כך, אלבום המופת שנצרב עמוק בדי אן איי הישראלי כל כך טבעי לנו, שקצת מוזר שהוא לא היה פה לפני 1978. ועוד לא הזכרנו את "הילדה הכי יפה בגן", "ברקים ורעמים", "אני אוהב שוקולד" ו"מי שמביט בי מאחור". ככה זה נראה בזמן אמת - אמני הכבש השישה-עשר מתארחים בערוץ הראשון, סוף שנות ה-70:

מלכוד 22

גיבור ספרו של ג'וזף הלר, שנושא את השם שהפך למושג, נאלץ לעמוד בפני משימה שאין ממנה מוצא. כחייל בצבא האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא מנסה לשחרר עצמו מטיסה בתואנה של אי שפיות. לשם כך עליו לחתום על סעיף 22, אבל עצם החתימה על הסעיף מקבעת אותו כשפוי ועל כן הוא צריך לחזור ולטוס. המלכוד המעגלי ממנו אין יציאה הגיונית, מתאר כל כך במדיוק את העולם המודרני, עד שאומץ בחום ונכנס לעולם המושגים שהבירוקרטיה מעמידה בפני כל מי שאי פעם ניסה להשיג משהו ממוסדות מדינה. הלר אמנם ניסה להגיד משהו על אי המוסריות שבמלחמה ובשעבוד האדם למכונות הרג, אבל, מלכודים, למדנו מאז, שוכנים גם במקומות הכי תמימים למראה. זכרו את הלר בפעם הבאה שתמלאו טופס החזר כספי.   

לוליטה

לא ברור איך גברים לבנים בוגרים קראו לנערות צעירות שפיתו אותם לפני ספרו של ולדימיר נבוקוב. אבל לגמרי ברור איך הם קוראים להן אחריו. דולורס הייז, המכונה לוליטה, מסעירה את דימיונו של הומברט הומברט שעובר לגור בבית אמה. העלילה המורכבת שטווה המחבר המערבת פדופיליה, יצרים, כוחנות ורצח לא מנעה מ"לוליטה" להיות אחד הרומנים החשובים והמורכבים של המאה העשרים. הספר ששמו הפך למונח, נטבע היטב בתרבות העולמית והגיע גם למחוזותינו. "לוליטה את ילדה יפה, ויש לך פוטנציאל. זה לא קשור בשכל, זה טמון רק בישבן" שרה אתי אנקרי. וגידי גוב הפליא בביצוע לטקסט של מאיר אריאל: "היי לוליטה, הביטי אלי, אני אראה לך, ניצוץ מחשכי". וככה זה נשמע:

חדר משלך

"ברור לי שהאישה תשנה את צורתו של הרומן" מצהירה הסופרת וירג'יניה וולף במסה ששמה יהפוך למושג-על בהגות הנשית. וולף לא חשה שהשינוי כבר מתחיל, והוא טמון בכתיבתה שלה. וולף כתבה בתקופה שהחלה להשתחרר מהאיסורים הוויקטוריאניים באנגליה. המבנה החברתי, בו שלטו הגברים ללא עוררין, מתחיל להתערער, והנשים דורשות בו חירות הולכת וגוברת. מאז התחוללו הרבה מאבקים פמיניסטיים, אבל חדרה של האישה, שהוא כמובן חלל פנימי, רגשי, פרטי, הרחק משליטתו הממשטרת של הגבר, נשאר כסמל לחירות המחשבה והיצירה.

וולף. פתחה דלת למיליוני נשים

האח הגדול

מישהו עוד זוכר את המקור? המונח הפרנואידי מספר המופת של ג'ורג' אורוול, 1984, הוא מקרה קלאסי לאופן בו מונח מאבד את המשמעות המקורית ומתגלגל בדמות מוצר תרבותי חדש. הרעיון של אורוול, על עין הצופה בכל צעד ויודעת כל מחשבה שלנו, לא התחיל בפורמט הריאליטי ההולנדי המצליח. הרבה לפני כן הוא קיבל המון התייחסויות - החל מהפרסומת השנויה במחלוקת של אפל-מקינטוש, בה צרכנים מסוממים יושבים קפואים מול מסך עליו נראית דמות של שליט שוטף-מוח, דרך דיון בהצבת מצלמות ברחבי הערים הגדולות, שהגיע לשיא במחאת אזרחים נגד הפריסה שלהן בלונדון וכלה, כמובן בתוכנית ריאליטי שמגשימה את החזון של אורוול, אפילו אם הוא בחצי משחק. 

לוחם בטחנות רוח

מפתיע לראות שהספר שנחשב לרומן האירופי הראשון, הצליח להחדיר לתודעה מטאפורה חזקה שנשארת איתנו עד היום. דון קיחוטה של סרוואנטס הפך לסמל האולטימטיבי של מי שמנסה להכריע את הבלתי אפשרי. גם אצלנו לא חסרים כאלה. בין אם אלה חושפי שחיתויות או צרכנים עיקשים שנלחמים על כל שקל. לוחמי צדק נלחמים מול מערכות גדולות, מלחמה מייאשת לרוב. אבל אם לחזור רגע למקור, מה שלא יוצא לנו מהראש זה דון יאצק, בכיכובו של שלמה בארבא, שהשתתף אי שם בשנות ה-80 במערכות בתכנית הטיולים של ספי בן יוסף ששודרה בחינוכית. יאצק במיטבו. בתפקיד המפתיע של דולסיניאה, אהובתו המדומיינת של קיחוטה, לא אחרת מאשר - ריטה.

יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס, טוטו

זוכרים את אליס שנפלה למאורת ומצאה את עצמה בארץ משונה? כך גם דורותי אחרי הסופה הגדולה. זה כבר לא הבית ויקח לה הרבה מאוד זמן לחזור אליו. פרנק ל. באום, מחבר "הקוסם מארץ עוץ" בטח היה צוחק אם היה רואה היום את כמות הרפרנסים שקיבל הספר שלו. אז לא ברור מי רוצה להיות בקנזס מלכתחילה, אבל כשחושבים על המשפט האלמותי של דורותי עולה מיד המחשבה על התחלה של מסע, פרק חדש ובלתי ידוע, שתמיד חוזרים ממנו שונים. אחד מהקישורים המעניינים לסיפור הקוסם, הוא האלבום "הצד האפל של הירח" של להקת פינק פלויד. חברי הלהקה היו מסתוריים מאוד לגבי הקשר שלו לספר, אבל שיר אחד הצליח לקלוט את הסערה העצומה בה דורותי עלתה השמיימה ונחתה בארץ זרה. "המופע הגדול בשמיים", הם קראו לו. ובאמת, אין גדול יותר מזה.

Winter Is Coming

כן, "משחקי הכס" הצליחו להשתחל גם לכאן. סדרת הספרים של ג'ורג' ר.ר. מרטין, "שיר של אש וקרח" הפכה מזמן לתופעת תרבות עם אינספור תוצרים נלווים וקהל אדוק. בני שושלת סטארק, שליטי הצפון, טבעו את קריאת האזהרה הזו כסמל המשפחה המזהיר מפני חורף קשה שעלול להביא עמו סכנות ואיומים לממלכה. סביר להניח שנתקלתם באימרה המאיימת הזו שמזהירה מפני משהו רע שצפוי לקרות, ממש אוטוטו. אם לא שמעתם אותה מבני הזוג, מחברים או מקולגות לעבודה, אז בטח במם משעשע בפייסבוק.