גלעד שגב זוכר היטב את הבוקר ההוא במלון לקסינגטון בניו־יורק, לפני שלוש שנים בדיוק. יום קודם לכן הופיע מול 200 אלף אנשים במסגרת המופע המרכזי ב"סלברייט יזראל". על אדי ההיי המטורף הזה הלך לישון, ואיתו גם התעורר. שום דבר לא הכין אותו לקראת אחת החוויות המכוננות של חייו. "קמתי בתשע בבוקר מרעש חזק", הוא מספר. "שמתי עליי מכנסיים ופתחתי את הדלת. בבת אחת נכנס עשן כימי שחור אל תוך החדר והרגשתי איך הוא שורף לי את הריאות. אני מנסה להדליק את האור, אבל אין חשמל. החושך מוחלט. אין אזעקה וגלאי העשן לא פועל, אבל אני מבין שהבניין עולה בלהבות. רק קמתי מהשינה, לרגע לא הייתי בטוח: זה חלום או מציאות?"
האזינו לשיר: ניגונים שבך
נשמע יותר כמו סיוט.
"בדיוק. הרבה אנשים חושבים שבשריפה מתים מהאש. אבל מתים מהעשן. העשן נכנס לריאות וגמרנו. אמרתי לעצמי, אל תהיה בפאניקה, אבל נכנסתי ללחץ חבל על הזמן. מול החדר שלי היה חלון. נצמדתי אליו כדי לנשום אוויר, אבל הוא התרומם רק עשרה ס"מ. אתה רואה רק חושך לפניך. אתה לא יודע אם האש באה מלמעלה או מלמטה. אתה לא רואה להבות, אתה פשוט בתוך עשן חשוך. אמרתי לעצמי, 'טוב, אתה בן של תת־אלוף בצה"ל. אתה לא הולך למות מוות כזה טיפשי'".
חשבת לשבור את החלון, לקפוץ?
"הייתי בקומה 24. לא היה לאן לקפוץ, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש זה אסון התאומים. יש רגע שבו אתה מבין שאולי אתה הולך לעזוב את החיים. החלטתי שאני מחפש את היציאה למדרגות. התחלתי ללכת במסדרון ופתאום קלטתי שאני דורך על אנשים. מתברר שהאמריקאים יודעים שכשיש עשן, צריך לזחול על הרצפה. זה חכם, כי אז נושמים פחות עשן. מצד שני, קשה לחפש את היציאה ככה. אז דרכתי על כמה אנשים שזחלו שם. בלעתי את כל העשן בשבילם. ניסיתי לפרוץ עם הכתף כל דלת שנתקלתי בה. לא ראיתי כלום. בסוף הצלחתי למצוא את הדלת ליציאה, אבל גם מדרגות החירום לא היו מוארות.
האזינו לשיר: ילד
צעקתי לאנשים שזחלו להתקרב אליי, ובתוך העשן התחלנו לרוץ במדרגות למטה. אף אחד מאיתנו לא ידע אם אנחנו הולכים לאש או בורחים ממנה, אבל כולנו רצנו למטה באמוק".
42 קומות!
"כן. אתה מרגיש כמו אוסיין בולט על סטרואידים. אתה פשוט נופל, קם, נופל, רץ, מתגלגל על המדרגות. זו ריצת אמוק הכי כבדה שיש. אתה נופל על הגב, מרים את עצמך, ממשיך לרוץ, נופל שוב. אתה לא מרגיש כלום. כשהגענו לקומה הרביעית, עמד שם כבאי והסתכל עלינו בהלם. התברר שהייתה תקלה חשמלית במחסן שבגללה פרצה אש, והם היו בטוחים שפינו את כולם מהמלון".
מתי הבנת שהצלת את חייך ברגע הזה?
"אתה יוצא לניו־יורק כמו לתוך סצנה מסרט של ספיידרמן, 50 מכוניות כיבוי באמצע מנהטן. בלגן. אנשים רצים. התרחקתי משם, התחלתי לצעוד ברחוב, ואז זה היכה בי: החיים מתנהלים כרגיל".
ואם להיות פחות מעודן, לאף אחד גם לא היה אכפת אם היית מתנדף.
"לגמרי. ההבנה הזאת, שגם בלעדיך הכל יחזור להיות כרגיל, שכמו שיעול של מישהו, ככה החיים שלך ייעלמו – הכל מזדכך ברגע כזה. תמיד הרגשתי שאני עושה את מה שאני צריך לעשות בעולם הזה, אבל ברגע ההוא הבנתי שאני חייב ללכת עד הסוף. להעביר את החיים שלי הילוך. זה הזמן שלי להשתנות".
דיאלוג עם החלום
"זמן להשתנות" הוא גם שם האלבום החדש, החמישי, של שגב, 41. פניו אולי לא מספיק מזוהות, אבל המוזיקה שלו מוכרת לכם היטב. השירים שכתב והלחין הפכו אותו לאחד השמות המרכזיים והמצליחים במוזיקה הישראלית של העשור האחרון. קודם עם "עכשיו טוב" (שכתב בעקבות מות אחיו הגדול, שרון, בצבא, מפליטת כדור של חייל אחר) ובהמשך עם "אישה מהשמיים", "נועדנו", "אף אחד", "מותק שלי" ושירים שכתב לאחרים: "תן" (לרוני דלומי), "קולות הלב" (עם מירי מסיקה), "אני סולחת" (לג'וזי כץ) ו"בואי נעזוב" (יחד עם עילי בוטנר, שמבצע אותו עם רן דנקר). בשנים האחרונות, בשקט ובצניעות, הוא מתחזק גם קריירה בינלאומית מרשימה. מדלג על הקו בין ישראל לסין וארה"ב.
ביום שאחרי השריפה התעורר שגב בתחושה של ללכת עד הסוף, אבל בלי יכולת של ממש ללכת לשום מקום. "הלכתי לישון עם הרבה תובנות, אבל כשקמתי גיליתי שאני לא מסוגל לזוז. מהנפילות במדרגות קיבלתי מכות בגב התחתון. בקושי יכולתי לנשום. הקול שלי נפגע. ממש התקשיתי ללכת. כשחזרתי לארץ קלטתי שאני לא יכול להופיע ולא יכול לשיר ולא יכול להקליט. כל דבר הזכיר לי מיד את השריפה. ישבתי במכונית ודמיינתי שמישהו מתנגש בי והכל עולה בלהבות. כל רגע מציף את הדבר הזה מחדש – גם כשאתה ישן וגם כשאתה לא. הגעתי לאיזה מין מקום מאוד נמוך שלא יכולתי לעשות כמעט כלום.
האזינו לשיר: coming home to you
"כמה חודשים אחרי, כשכבר התאוששתי, קיבלתי פרס באיזה כנס תקשורת. אני מתחיל להופיע מול עיתונאים מכל הארץ, ופתאום הקול נשבר. זה היה מביך. הוזמנתי להופיע בפסטיבל בקליבלנד. יום לפני ההופעה, לא היה לי קול. הרופא נתן לי סטרואידים, ואיכשהו הצלחתי לשיר, אבל כשניסיתי לשיר יותר חזק, שוב נעלם לי הקול. סימנתי לגיטריסט: 'תשיר'. הוא הכיר אותי רק כמה ימים לפני כן והתחיל לאלתר מילים. מה שיפה, שבסוף המופע ניגשו אליי אנשים ואמרו: כל הכבוד, איך פירגנת לנגן שלך".
לא היה להם מושג.
"לא. אומרים 'ההצגה חייבת להימשך', אבל משהו בפנים מתפרק".
אם ראיתם את שגב במהלך השנים האלה מופיע בישיבה מול קהל, זה לא במקרה. היו רגעים שגם העמידה על הבמה כאבה. החוויה הטראומטית חייבה אותו לעבור שיקום פיזי לא פשוט, אבל העלתה בו גם את הצורך לקיים דיאלוג נוקב עם החלומות שלו. ההבנה שהחיים פריכים מדי, שהכל יכול להיגמר מחר, שיחררה מחסום של שנים. "בתקופה הזאת כתבתי איזה 200 שירים באנגלית ובעברית. אני קורא לזה 'להתחבר לאינסוף'. יצאו ממני עשר דמויות שונות. כל אחת עשתה אלבום אחר".
במקביל נפתחו הזדמנויות חדשות. לפני שלושה חודשים הוחתם על ידי איידה גורוויץ, לשעבר הנשיאה ואחת הבעלים של חברת "צ'רי ליין מיוזיק פבלישינג", וזו שהחתימה בין השאר את הבלק אייד פיז וג'ון לג'נד. בנוסף לכך הוא משתף פעולה עם אמנים כמו ג'ק נייט, שכתב והפיק להיטים לפי דידי, ג'ניפר לופז, כריסטינה אגילרה ועוד ועם המפיק המוזיקלי פירסט בורן, שעבד עם ניקי מינאז', בריטני ספירס ואחרים. לוח ההופעות שלו נחלק כמעט שווה בשווה בין מופעים בישראל ובעולם. לאחרונה שב מסיבוב הופעות ב־15 קולג'ים בארה"ב וסיבוב נוסף מתוכנן לו בסתיו. ביוטיוב רץ קטע מדהים, שבו מתועד שגב על הבמה לפני שנה מול עשרות אלפי סינים משולהבים. בסוף הקיץ הוא צפוי להגיע לאירופה. "לא מופעים מול קהילה יהודית־ישראלית, אלא מול קהל מקומי", הוא מדגיש.
איך הפריצה הזאת קשורה לחוויה שעברת בניו־יורק?
"כשאתה מבין שכל התוכניות שלך יכולות פתאום לא לקרות, אתה מוכן להסתער עם מה שבאמת חשוב לך. לפני מה שקרה, בחיים לא הייתי נכנס לאולפן הקלטות בלי לדעת צרפתית, או חושב לקחת הקלטה של שיעור בסינית ולהפוך את זה לשיר. תמיד הייתי חושב, 'או־קיי, רגע, אני חי בישראל, אז אני אכתוב שיר בעברית'. תמיד יש תירוצים. עד שאתה אומר, רגע, החיים הם לא חזרה גנרלית".
זה לא קצת עצוב שאנחנו צריכים לחוות כמעט־מוות כדי להבין את זה?
"הקבלה של החיים שלנו ומערכות היחסים שאנחנו מנהלים, כמובנות מאליהן, זו תכונה אנושית מעציבה. עדיין אין לנו כפתור ריסטארט, שיעזור לנו להעריך כל יום את מה שיש לנו. אני בטוח שזו מחשבה שמשותפת להרבה אנשים שהתקרבו לקצה".
איבדת את אחיך כשהיית בן עשר. על פניו, גם זו טראומה שאמורה לעצב משהו בתפיסת החיים הזאת.
"נכון, אבל כנראה רק כשאתה עצמך מתקרב לקצה, רק אז אתה מסוגל ללכת עד הקצה של עצמך. שני האלבומים הראשונים שלי נכתבו מהעומק הכי אישי, אבל היו מאוד מושפעים ממוזיקה מערבית. האירוע בניו־יורק עזר לי להתחבר לעצמי באופן שהבנתי את התפקיד שלי – לקחת את השורשים שלי כיהודי־סורי־פולני־ישראלי, ולהפיץ אותם בעולם. למה שאמן ישראלי לא יעשה משהו שיהדהד? הרבה אנשים שולחים יד כדי להגיע לכוכבים, אבל אני חושב שאם תשלח את היד להגיע לכוכבים, אתה לא תגיע באמת. שלח יד אל תוך הלב שלך, אז תוכל לגעת באמת בכוכבים".
ולמה לא ללכת באמת עד הסוף ולעבור לחו"ל?
"כי הכי חשוב לי בארץ. אני מתעצם ומעצים בארץ. האלבום הזה הוא דרך להביא את מה שחוויתי שם לפה, ולהביא את מה שמיוחד פה לשם".
שגריר של כבוד
הוא נולד וגדל בשיכון הצנחנים ברמת־גן. ילד אמן בשכונה של ביטחוניסטים. כשכל הילדים רצו עם אקדחי צעצוע, שגב היה חמוש בגיטרה. אמו, כרמלה, גרפולוגית. אביו, תא"ל (מיל') יצחק שגב, צנחן מיתולוגי, שימש בין היתר מושל נפת בית־לחם, אל־עריש וחבל עזה ויועץ הרמטכ"ל לענייני בני מיעוטים, ומונה לנספח הצבאי של ישראל בטהרן רגע לפני פרוץ המהפכה של האייתוללה חומייני. "הייתי אז בן שלוש", אומר שגב. "לפני שממש הוברחתי משם הייתי צריך לעשות תרגילים עם אבא, איך בורחים מהחלון או דרך הגג. היינו הולכים על קרשים ועוברים מבניין לבניין כדי להתאמן".
מנת הפטריוטיות הגדושה שקיבל בילדותו עוזרת לו כיום לשמש שגריר של כבוד של ישראל. "אני בא מבית שבו לא הפסיקו לשרת את צה"ל והמדינה. בבית ספגתי ערכים שמאפשרים לי להילחם ב־BDS, כך שברוב המקרים ידי על העליונה בוויכוחים איתם. הם שקרנים גדולים, אבל אני לא מקל בזה ראש, כי שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בעיני אנשים מסוימים לאמת. אני מנצל את הסיטואציה כדי לתת פייט. פעם היו לנו המותרות לדבר על כל מיני פתרונות, אבל המזרח התיכון השתנה. היום אנחנו בעיקר עסוקים בהישרדות מול שכנים קרובים שלא לוקחים אחריות על עצמם".
היחס אליך שונה במדינות שונות?
"בארה"ב נתקלתי במישהו כל כך חוצפן, שאמר על מדינת ישראל כאלה שקרים, עד שפשוט התחשק לי להרביץ לו. בסין, אם אתה ישראלי, קודם כל מעריכים ואוהבים אותך. לא שונאים אותך בגלל ישו. לא שונאים אותך בגלל מוחמד. מעריכים אותך כי אתה בא ממדינה קטנה עתירת הצלחות. אני מקבל את הכוח להילחם ב־BDS בארה"ב ובאירופה מהאהבה שאני מקבל בסין".
אם היית, נניח, זמר שוודי, אתה חושב שהיה לך קל יותר?
"אני באמת ובתמים מאמין שהמוזיקה מנצחת הכל. המוזיקה היא תדר, והתדר מנצח אם הוא נכנס ללב ולא עובר דרך הראש. אני מקפיד על תדר שיוצא מהלב ונכנס אל הלב. אם יש משהו שאני מרגיש בקשר לישראליות שלי, זה רק גאווה".
שגב יכול להרשות לעצמו גם להתגאות בכך שבזכות העובדה ששיריו הפכו ללהיטים והופעותיו מבוקשות, הוא יכול לחיות לא רע רק מתמלוגים. מה שנתפס בתחילה כמציאות עגומה – איש לא היה מוכן להשקיע באלבום הראשון שלו – הפך אותו היום למוזיקאי חופשי ועצמאי. בעידן שבו כל דבר מיד ממותג, שגב, שמתנהל בכוחות עצמו ללא יחצנים או סוכנים, לא מעוניין לארוז את עצמו בשום עטיפה. הוא סרבן השקות, לא תראו אותו כמעט במדורי רכילות, ואפילו ניסיון לחלץ ממנו פרטים על בת זוגו, אנה, נתקל בסירוב אלגנטי. הוא מאמין שהיצירה חשובה יותר מהיוצר, אבל התפיסה האולד־סקולית שלו מדגישה את הפער בין העובדה ששגב הוא אחד הזמרים המושמעים ברדיו לזה שהפרצוף שלו לא מזוהה. "אומרים לי הרבה פעמים, 'תעשה סלפי, תראה את עצמך'", הוא נבוך. "אז אני אומר, מה יש לי לעשות סלפי? אני באולפן".
ולא בא לך לצמצם את הפער הזה?
"תראה, יש בזה משהו שקוסם לי ומבאס אותי באותו זמן. קוסם לי כי בסוף היום אני לא חושב שהשם שלי הוא מה שחשוב, אלא מה שאני מוציא מעצמי ומעביר הלאה. מצד שני, זה מבאס אותי שלא יודעים. אם אתה לא משחק את המשחק, אתה יכול להפסיד בסיטואציות מסוימות. אבל תמיד כשאני צריך לבחור אם לעשות קפיצה לעולם ההשקות והאירועים או לעשות קפיצה כאמן ולנסות להביא משהו שעוד לא עשיתי, אני בוחר באופציה השנייה".
מתי אתה מרגיש שאתה כן מפסיד מזה?
"אתה יודע, יכולה להיות במת יום העצמאות שיתלבטו בינך ובין מישהו שהיה בריאליטי איזה שתי דקות. פעם זה היה מבאס, היום פחות. יש משהו מרגיע כשאתה מופיע מול עשרות אלפי אנשים בחו"ל. אני מאמין שכל מה שצריך להגיע מגיע, אבל מה זה משנה באמת? בן אדם מקבל מחיאות כפיים, אחרי זה הוא יקבל פחות, אחרי זה הוא יהיה מת. מה שחשוב זה לעשות את מה שנשלחת לעשות ושאתה אוהב. אני בר מזל. אני מהאחוז הבודד בכדור הארץ שקם בבוקר ועושה את מה שהוא אוהב. ועכשיו נפתחות לפניי דלתות. אולי אם הייתי בהשקה חגיגית של בושם, לא הייתי בפגישה שפתחה לי דלת לעולם".
היית הולך לשפוט בריאליטי מוזיקה כמו "דה ווייס" או "הכוכב הבא"?
"יכול להיות, תלוי אם אני מעביר את המסר שלי שם. הכל שאלה אם אתה עבד של השם שלך או עבד של המסר שלך. ואני עבד של המסר שלי ושל מה שאני רוצה להעביר".
עברי לידר הפיק את האלבום הראשון שלך. עידן רייכל הוציא את האלבום הראשון שלו רק שנה לפניך. עד כמה אתה תחרותי?
"בכלל לא. אני רואה מהם רק אור, לא צל. עברי היה המפיק של האלבום הראשון יחד עם גלעד שמואלי. היינו חברים לפני זה, והוא התחיל את הקריירה הרבה לפניי. כל מה שיש לי מהאנשים האלה זה רק לקחת וללמוד. אני לא נמצא בתחרות. זה מקום נורא לא נכון להיות בו".
להשוות את עצמנו לאחרים זה אנושי.
"אני בכלל לא בתחרות. היום הכל נהיה ערבוב אחד גדול בין בידור לאמנות. אני לא בדרן. אני לא עסוק בתחרויות אגו. אני רק עסוק בלזקק את המסר שלי ולהעביר אותו כמה שיותר טוב".
עשית הכל לבדך. יש תחושה של "הראיתי לכם", לכל אלה שלא רצו או דחו אותך?
"בטח. שקרן מי שיגיד שלא. אני אפילו אוהב לספר לאמנים צעירים על אותו A&R (מנהל רפרטואר בחברת תקליטים) שהקשיב לאלבום הראשון שלי, עם 'עכשיו טוב', ואמר: אם אחד מהשירים האלה יושמע ברדיו, אני אישית אוכל כובע מלא בוץ".
פגשת אותו מאז?
"כן. אנחנו נפגשים בכל מיני הזדמנויות, לוחצים ידיים והוא מחייך, ואפילו שמעתי שהוא אמר שאני אחד הפספוסים הגדולים שהיו לו בחייו. נחמד לדעת, אבל זה לא המנוע. בתחילת דרכי הייתי כמו מישהו ששוחה בים ומנופף לספינה של חברת תקליטים שתאסוף אותו, ואף חברה לא לקחה, ובסוף הוא שחה לבד אל החוף. יכול להיות שבהישרדות הזאת פיתחתי שרירים שמאפשרים לי היום להרים דברים יותר בקלות".
זה יכול לחסוך חדר כושר.
"נכון, ברמות של רגש אני סוג של בריון שכונתי".
זיכרון בלתי נמנע
אם כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע, שגב סוחב איתו לא מעט זיכרונות מולחנים. הלהיט הראשון שלו, "עכשיו טוב", הכניס אותו ללב המיינסטרים אבל גם הפך את שגב לאורח מבוקש בטקסי זיכרון. "אני מדלל טקסי זיכרון. הרבה פעמים מזמינים אותי לשיר באזכרות ואני מסרב. זה מעציב אותי. אני מתנדב הרבה בנושאים שקשורים לזה, אבל כשמדובר בסיטואציות של אבל ממש, אני מעדיף להגיע אחרי. מציף אותי להיות ברגע דרמטי כזה".
גם "אישה מהשמיים", שכתב בשיא אהבתו לאשתו לשעבר, הדוגמנית והבמאית גליה מלטסטה, הפך בעקבות פרידתם לפני שלוש שנים לזיכרון עמום. יש אנשים שאורזים מזוודה ועוזבים את הבית. שגב ארז גם מחברת תווים. האם זה הופך את הפרידה למורכבת יותר ואת השיר לתזכורת מכאיבה? "זה שהשיר נשאר לא אומר שהרגש נשאר. הוא היה נכון לזמן שהוא נכתב, והיום יש רגש אחר. יש לי כרגע אהבה גדולה, אנה, שעליה כתבתי את השיר 'לא צריך יותר' מהאלבום החדש. אתה יודע, יש אנשים שהבית שלהם נראה כמו מחסן, ויש אנשים שהלב שלהם נראה כמו מחסן. במקרה שלי, למרות שאני לא כזה מסודר בבית, את הלב שלי אני לא משאיר כמו מחסן. אם אתה חי ברגע מסוים, יש רגעים מסוימים שממשיכים לחיות גם אחרינו. כתבתי באלבום השני שלי, 'האהבה נשארת, אנחנו מתחלפים'".
עצוב.
"זה עצוב וזה לא עצוב. אולי אם אנחנו נוגעים בנצחיות הזאת, יש כוחות נצחיים בעולם הזה".
אתה בן הזוג המושלם. כותב שירי אהבה, מלחין אותם והופך אותם ללהיטים. איך אפשר לגמול על זה?
"קשה לי לענות על זה. לא כתבו עליי אף פעם שיר. אני מת שמישהו יכתוב עליי שיר אהבה, אפילו שיר נאצה, כל דבר. הייתי השראה לכל מיני דברים, אבל לְשיר עוד לא הייתי מעולם. אני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין איך זה מרגיש".
