Jessie's Girl
כשקיבלתי מייל מאמא שלא הכרתי מהכיתה, לא הייתי כ״כ בטוחה. לבן שלה, ג׳סי, יש שיער ארוך לא ממש מסורק,החולצות שלו בד״כ די זרוקות, והג׳ינס, דונט גט מי סטארטד.
ת׳אמת זה לא כ״כ שונה מילדי שלי אך בהשוואה לילדי השכונה, ההבדל משמעותי.
אבל כשהיא הציעה שהילדים ייפגשו, אחרי כמה ימי התעלמות הייתי חייבת לענות. מאון לאון מצאתי את הילד אצלנו אחר הצהריים.
הילדים שיחקו יפה, אפילו עשו שיעורים, ולקראת שש פתחתי שולחן לארוחת ערב כשאני סופרת את הדקות שהילד כבר יעוף הביתה.
כי פה, בניו יורק כמו בניו יורק… בשש אפס אפס הנני הולכת הביתה אז הילד צריך כבר להיות אכול, מקולח ועם הראש על הכרית.
אמממה, השולחן נפתח, הילדים אוכלים…ואין קול ואין עונה מהאמא. טוב נו שוין, מזל שבישלתי… אה…..הזמנתי מספיק מהמסעדה מפינת הרחוב.
הילדים אכלו…שבעו...וחזרו לעיסוקיהם, אייפדים ושות׳. עדיין האמא MIA. לא שכ"כ דאגתי לה…..יותר לבריאות הנפש שלי.
ואז, בעודי תוהה אם לפתוח את מיטת האורח….החלטתי לעשות מעשה. מעשה שכל אשה עם קצת כבוד עצמי גם היתה עושה. עזבתי הכל וגיגלתי את שם אמו של ג׳סי. קיוויתי למצוא רכילות עסיסית עליה, משהו שיאפשר לי ממש לסלוד ממנה, מכך שהיא מזניחה את בנה אצל משפחה לא מוכרת ממדינת עולם שלישי ושהיא בונה על אמהות ערכיות עם כשרון בישול מפותח לדאוג לבן שלה במקומה.
ואכן. מצאתי בדיוק את מה שרציתי. רק בהפוכה.
סיניור וי פי, הד דיזיינר, 1969 ברנד, גאפ.
אה…הכל מובן, נסלח והגברת עלתה אצלי לרמת הגביע הקדוש.
עכשיו הכל ברור ומבחינתי אני עכשיו מאמצת את ג׳סי ולו רק כדי לנשום קצת את אבק הכוכבים שנופל לאמא שלו מהכתפיים. שבעצם היא היא שמשכתבת את ׳ה׳ פריט האופנתי שמגדיר את ניו יורק או בעצם את העולם כולו. דנים. או בלשון העם - ג׳ינס.
צלצול בדלת. בדלת עומדת אמא של ג׳סי. סביבה הילת אור והיא לבושה בבגדי הגירל נקסט דור, אם במקרה הגירל נקסט דור היא ג׳יג׳י חדיד.
״אני כ״כ מצטערת על השעה. טיפה התעכבתי״ (השעה 9:42).
״אין בעיה. הילדים שלנו לא במיטה לפני 10״ (הם בד״כ נוחרים כבר ב-6:53).
״אני רק אקח אותו ונברח״.
״מה פתאום!!!בואי שבי קצת״.
אני מושיבה אותה, עם מעט כח מסיבי אבל מתון.
״יום ארוך אה?!״ אני מנסה.
״כן״ היא עונה ומנסה לאתר את בנה.
״אמממ…..לקח לך הרבה זמן להגיע?״
״לא כ״כ״ ….היא עושה לו פרצופים של ׳תזיז ת׳תחת שלך, אני מתה לעוף מפה׳
״הגעת מרחוק?״ אני ממשיכה. היא בסוף תשבר.
״אמממ…ממיד טאון״ יש כבר סימני שבירה, אני לא מרפה.
״אז שם את עובדת?!״
״כן״…היא מחזירה לי מבט, ולפי הריר שנוזל לי מהשפתיים היא מבינה שאולי כדאי שהיא תשתף קצת פעולה.
״אני בתפקיד קצת מחייב בימים אלו״.
״באמת?״ אני שואלת בתמימות כאילו בכלל לא אכפת לי מה היא עושה.
״אנחנו בדדליין של קולקציית הקיץ אז אף אחד לא עוזב את המשרד לפני 9 בערב….ממש עשיתי חצי יום״…היא מחייכת לעברי אבל קולטת שאין לה ממש קהל.
״קולקציה?! מעניין. איזה קולקציה, מכוניות?״ אני שואלת בטון של סתומה וקולטת שהיא כבר קולטת שאני קלטתי מה ומי היא.
בואו נראה עוד כמה זמן נצליח לשחק את המשחק ״קחי אותי לריסה״.
״אה לא….אני בתחום הביגוד״.
ביגוד בתחת שלי….יאללה, מותק, בואי נגיע לתכלס!
״רילי??? מעילים? חולצות? המותג 1969 של גאפ במקרה?״ סתם ניחוש אקראי.
״איזה קטע, איך ניחשת?״ היא מחזירה לי באותו טון.
אני מתחילה להתחנף כשהיא מנסה לאסוף את הילקוט, נעליים, ציורים, שיעורים ובקבוק מים של הבן ביד אחת לכיוון היציאה ובשניה להדוף אותי הצידה.
״את יודעת, אני מלא מלא בגאפ. אני במיוחד שם בקניות בכל הסיילים או אם יש לי איזה קופון שווה. אפילו לא חייבת קופון, גם סתם קוד הנחה זה סבבה״.
והיא כמו להכעיס מתעלמת או פשוט מנסה לעשות את דרכה למעלית מהדלת עם ילד בועט וצועק וג׳ינס שכל היום היה לבן, אבל אחרי ביקור אצלנו הפך לאפור עכברוש סאבוויי.
אני רצה אחריה, היא כבר במעלית, אני מנסה ביאוש אחרון בעודי מחזיקה את הדלתות שלא ייסגרו, כשעל פניה מבט מפוחד משהו, ״את יודעת לילדים היה כזה כייף, ג׳סי מוזמן אלינו כל יום רביעי אחרי ביה״ס עד שהילדים יסיימו תיכון״.
הדלתות כבר כמעט סגורות אבל בשניה וחצי, היא שומטת הכל מהידיים, בכוחות על שיש רק לסמנכ״ליות בכירות שמתעסקות כל היום בביגוד שמיוצר בבנגלדש, היא פותחת אותן מחדש, מחבקת אותי חזק ולוחשת לי באוזן:
הקוד לקופון הקולקציה החדשה של הקיץ:
״ג׳סיז גירל״
Jessie is a friend"
Yeah, I know he's been a good friend of mine
But lately something's changed
It ain't hard to define
Jessie's got himself a girl and I want to make her mine"
ריק ספרינגפילד
חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.
http://beemasheli.blogspot.com/
