אז איפה הייתם כשהלב שלכם נשבר? כשהזוגיות המשמעותית שלכם התפרקה לפתע? כשהבנתם שאהבה זה טוב ויפה, אבל לא מספיק? אצל רוב בני האדם המשוואה של לב שבור מובילה בדרך כלל לחבילת בן אנד ג'ריס קוקיז אנד קרים ומרתון שירי טייק דאת. כלומר, אצל רוב בני האדם שאינם דר זוזובסקי.
באופן שרק החיים מסוגלים לתסרט, היום הראשון, המרגש, של זוזובסקי בעבודה החדשה שלה – כחלק מנבחרת הפרזנטורים של קסטרו — היה גם אחד הימים העצובים, אלה שמתחשק בהם להתחפר במיטה יותר מאשר לעמוד מול מצלמה ולחייך. כמה ימים קודם הגיעה לסיומה מערכת היחסים שלה עם לי בירן, אחרי שנתיים צמודות, שתי סדרות משותפות ואלפי תמונות אינסטגרם מפולטרות יחד.
לא צריך להיות מומחה ללבבות שבורים כדי להבין שזוזובסקי נמצאת בעיצומו של תהליך הפרידה. היא גם אומרת את זה בעצמה, בדרכה. "אולי עוד חודשיים אני אוכל לדבר על דברים שהבנתי, מסקנות שהסקתי", היא מושכת בכתפיים. "אין יותר מדי מה להגיד. נפרדנו. החיים נמשכים".
לא סתם נמשכים. את צריכה לעמוד על הסט ולדגמן את עצמך מאושרת. איך עושים את הסוויץ'?
"נכון שעל הסט אני צריכה לשדר משהו אחר, אבל אני מקצוענית. אנשים עוברים פרידות כל הזמן וקמים כל בוקר לעבודה. יום אחרי הפרידה הייתי צריכה ללכת לאירוע של מייבלין ולהיות בשיאי. אין ספק שזה לא פשוט, אבל אני שמה את המחשבות על 'השתק' ומצליחה איכשהו לעבור לתדר אחר. אין לי את הפריבילגיה לשבת בבית ולבכות. העבודה שלי לא מאפשרת לי את זה, ואני גם לא מעוניינת. אני צריכה לעטות על עצמי מסכה ולשדר משהו אחר".
לא אכזרי?
"לא, אלה החיים שלי ואני בוחרת להתרכז בדברים החיוביים ולא לקטר. אני פשוט קמה, שוטפת פנים, מחייכת ואומרת לעצמי: אני חזקה!"
ומתי זה נהיה קשה?
"קשה כל הזמן. זה לא שעכשיו שמח ואז נהיה עצוב. חסר לי חלק בפנים. בדרך כלל קשה יותר כשאני עם עצמי לבד. אז הקושי עולה ואני נותנת לו להציף אותי. אין ספק שזה כאב מאוד גדול — כי כשאוהבים זה כואב. אם לא הייתה פה אהבה, אני מניחה שזה היה פחות כואב. אבל הייתה אהבה גדולה מהחיים, וזה כואב וזה מוזר וזה מבלבל. ויש געגוע וחור גדול בלב. אני שמחה להיות מוצפת בעבודה, וזה מה שגורם לי לחשוב פחות. לי הוא חלק גדול מאוד מהחיים שלי ואני מאמינה שהוא תמיד יהיה. למדתי המון מהזוגיות הזו ואני עדיין לומדת. זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם מישהו, אני מרגישה שאני בן אדם יותר טוב בזכותו. הוא חלק מאוד משמעותי מההתבגרות שלי. אבל זה לא שאני שוכבת במיטה ואוכלת בן אנד ג'ריס ורואה טלוויזיה. אני לא כזאת. מהר מאוד אני מרימה את עצמי, וזה משהו ששמחתי לגלות, שאני בן אדם חזק".
מי קבע שאת חייבת להיות חזקה?
"השלב שאני נמצאת בו כרגע הוא שלב השבר, אחרי שהבניין התמוטט. מה שמשמח אותי זה שאני שוברת כדי לבנות משהו חדש. לשם אני מנתבת את כל האנרגיה שלי. אני מתרגשת מהתחלה חדשה. לא של זוגיות או אהבה, אלא של פרק חדש בחיים".
אפס בפרגון
הפרק החדש בחיי זוזובסקי, עושה רושם, הולך להיות גם העמוס מכולם. אם זו לא הייתה קלישאה שנוטים להדביק בזריזות רבה מדי לכל פליט ריאליטי קיקיוני, היה אפשר לומר שזו הולכת להיות השנה שלה.
עד לפני כשנתיים זוזובסקי עוד הייתה הסוד השמור של עולם הילדים. אלא שהסוד הזה נחשף די מהר. מדגם מייצג של הדברים שעשתה מעלה את החשש שזוזובסקי לא יצאה לחופש מאז שהשתחררה מהצבא. היא כיכבה ב"החממה", אחת מסדרות הנוער המצליחות בשנים האחרונות, גנבה את ההצגה בעונה הראשונה של "בני ערובה", הפציעה ב"נויורק", גילתה טיימינג קומי בקומדיית הנוער "מיסטר צ'יפס" והייתה הסיבה היחידה לצפות בסרט הקיץ "איביזה". לאחרונה סיימה להצטלם לתפקיד מרכזי בעונה השנייה של "להיות איתה", הסדרה המצליחה של אסי עזר, ויש עוד כמה דברים על הפרק שזוזובסקי לא יכולה לדבר עליהם. העובדה שהיא מנוהלת על ידי שתי סוכנות – רינת איתן במשחק ואלינור שחר בכל הקשור לאופנה – מלמדת על הרצינות שבה היא מכוונת לשני התחומים, אם כי הלהט האמיתי, לדבריה, הוא למשחק. די להקשיב לה מתארת את האופן שבו קיבלה את התפקיד בעונה החדשה של "להיות איתה" כדי להבין: "פגשתי את אסי עזר באירוע. ישבנו ביחד ודיברנו. הוא סיפר לי שהוא כותב תפקיד חדש ומתלבט ביני ובין עוד כמה בנות. אמרתי לו: 'אין לך מה להתלבט. אני עושה את זה'".
ובכל זאת, בעולם שמודד הצלחה על פי מותגים, החותמת המשמעותית מגיעה עכשיו, עם הפיכתה לאחת הפרזנטוריות החדשות של קסטרו, לצד הקמפיין היוקרתי שהיא מובילה למייבלין ניו־יורק, מותג האיפור הבינלאומי. כך שאפשר למקם בקלות את זוזובסקי בשורה הראשונה של הדוגמניות בארץ.
היא בת 25. נולדה בתל־אביב וגדלה ברמת־השרון. בת בכורה לאיש נדל"ן ולמעצבת פנים, וכמו רוב הנשים היפות באמת היא לא מבינה עד כמה היא יפה. וכמו לא מעט דוגמניות, גם היא הרגישה שנים צורך להתנצל על זה. רק עכשיו היא מצליחה לקשר בין החרם המכאיב שעברה בכיתה ט' לעובדה שהיופי שלה לא תמיד פתח לה דלתות. "במשך שבועיים אף אחד לא דיבר איתי. הייתי מגיעה לבית הספר ויושבת לבד. אם הייתי מנסה להצטרף אליהם, הם היו קמים והולכים. הייתי חוזרת הביתה בוכה ושואלת את אמא שלי: 'אבל למה?' לא הבנתי.
"אם תסתכל על תמונות שלי בתיכון, לא תמצא תמונה שבה אני סתם מחייכת. תמיד אני עושה שם פרצופים מטופשים. אתה פשוט מרגיש שמסתכלים עליך אחרת, שלא מפרגנים, אז אתה עסוק נורא בלהקטין את עצמך, להחליש".
את זוכרת מתי הפסקת לעשות פרצופים?
"אני לא זוכרת רגע ספציפי. מתישהו, עם השנים, נהייתי יותר שלמה עם מה שאני ופחות התעסקתי במה אנשים יחשבו. בא לי לחייך בתמונות. לא בא לי לעשות פרצוף. בא לי להיות אני. ואני לא צריכה להתנצל על זה או לשכנע אנשים שאני לא רק יפה, וחכו, זה לא הכל. היום אני אומרת 'תודה' כשאומרים לי שאני יפה, כי זה באמת מחמיא וכיף, אבל לא מעבר. היופי האמיתי, סליחה על הקלישאה הגדולה בעולם, מגיע מבפנים. כמה שאדם אוהב את עצמו וכמה שהוא מוכן לתת, ככה הוא יפה יותר".
בכלל, את ימי בית הספר שלה מתארת זוזובסקי באמביוולנטיות. מצד אחד, פורחת במגמת התיאטרון בתיכון, מצד שני אבודה לגמרי בכל שיעור אחר. זה אולי מסביר מדוע שם המשפחה חורק השיניים שלה שונן די מהר על ידי המורים. "לא הייתי תלמידה טובה. יש לי הפרעת קשב. לא הצלחתי לשבת בשיעור בלי שמתישהו יוציאו אותי מהכיתה ויזמינו את אמא שלי לבירור. בפעם השלישית שזרקו אותי מהכיתה, כבר ידעו לבטא נכון את השם שלי. הייתי מדברת עם חברות. מתעסקת עם הפלאפון. מציירת. יש לי מחברות שלמות עם שם השיעור בכותרת ומתחת המון ציורים של פרחים. לא אובחנתי אז, אני יודעת שריטלין היה יכול לעזור לי, למרות שאני לא בעד. הייתי לומדת רק לפני מבחנים או עם מורים פרטיים כי לא הצלחתי לעבור שיעור בכיתה בשלום.
"דווקא היום אני חושבת שיכולתי להיות תלמידה טובה. הלכתי לא מזמן לשיעורי רענון נהיגה. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לכיתה אחרי שסיימתי את בית ספר. אמרתי לעצמי, איך אני אעבור את זה? אני חייבת להביא לי טושים כדי לצייר. אבל המרצה כל כך דיבר אליי, שישבתי שעות מהופנטת. היה לו סיפור אישי, הוא איבד את המשפחה בתאונת דרכים והיה כל כך כריזמטי ומרשים — שבפעם הראשונה חשבתי שאולי זו לא רק אשמתי. אולי גם המורים לא עשו עבודה מספיק טובה איתי.
"הגעתי לפני כמה חודשים לתיכון שלי. הם צילמו סרט עם בוגרים מצליחים – רקדנית מבת־שבע, עברי לידר, רועי בר־נתן, כל מיני — וביקשו גם ממני להתראיין. זה היה כל כך מוזר. פתאום כולם שכחו איזו תלמידה בלתי נסבלת הייתי. המנהל נתן לי חיבוק וכל כך הרבה אהבה וכבוד. אמרתי לעצמי: וואו, איזה תיקון. אולי גם אני לימדתי אותם שיעור".
אם לא היית מתפרסמת, השיעור הזה לא היה נלמד.
"אבל זה כן קרה, וזה גם עניין של בשלות ובגרות. הם הסתכלו עליי בצורה אחרת, וגם אני הסתכלתי עליהם בדרך שונה. זו הייתה סגירת מעגל".
דר שם בחוץ
אם היה שאלון דמיוני לכל דוגמנית־שחקנית מתחילה, זוזובסקי הייתה יכולה לסמן וי בכל המשבצות המתאימות. לייט בלומר, טום בוי וקלולסיות מהסוג שמתחשק לכתוב בהשראתה קומדיה רומנטית. היא שירתה בחיל החינוך – קודם כמפיקת להקות צבאיות ואז כצלמת – אחרי שנת שירות בכפר של נוער בסיכון בצפון הארץ. היא רואה בשנה הזאת תקופה מכוננת בהתפתחות שלה. "הגעתי כצפונית מרמת־השרון שכולם סביבה עולים חדשים, אתיופים, רוסים, דרום אמריקאים. אף אחד לא הכיר את המוזיקה שאני אוהבת, או את השפה שאני מדברת. אמרתי לעצמי בשבוע הראשון: דר, זה האתגר שלך. את תהפכי את כולם לדרים קטנים שיתלבשו כמוך וישמעו את המוזיקה שאת אוהבת".
נחמד. מתי האמת התפוצצה לך בפרצוף?
"שבוע אחרי. היינו בטיול גיבוש של תחילת השנה ודווקא הרגשתי שמתחברים אליי. אבל אז הבנים תפסו אותי וזרקו לתוך מפל קטן. הייתי עם מכנסיים לבנים, רטובה, וכל התחתונים שלי היו בחוץ. כל כך התביישתי. קיבלתי כזו כאפה מצפצפת, שאמרתי לעצמי: או־קיי, הם לא חברים שלך. כנראה מה שאת מנסה לעשות פה לא יעבוד לך. ברגע ששיחררתי, קרה ההפך. הפכתי להיות אחת מהם. ידעתי את כל המילים לכל השירים במזרחית. לא רק אייל גולן ומשה פרץ, גם ההארד קור. אפילו למדתי לקלל באמהרית. היה יום שההורים הגיעו לבקר, אז שאלתי קודם איך אומרים באמהרית 'שלום' ו'מה שלומך?' הם אמרו לי: 'אמס קולה'. שיננתי את זה, וכשההורים הגיעו, קיבלתי את פניהם ב'אמס קולה'. ההורים הסתכלו עליי בהלם והילדים התפוצצו מצחוק. מתברר שבמקום לומר להם שלום, אמרתי להם שמות של איברי מין באמהרית".
נשמע שהצלחת דווקא להשתלב פיקס.
"זה היה תהליך. הרבה פעמים נכוויתי כי באמת הכנסתי אותם ללב שלי. הבעיה שלי שאני לא מצליחה להפריד. לא הצלחתי להיות המדריכה שלהם, הייתי כמו אחותם. לא שמתי גבולות. זה קורה לי הרבה בחיים. גם בצבא, כמפיקה של להקות. הייתי צריכה לרשום חיסורים, מי נמצא, מי לא נמצא, להעלות אנשים למשפט, להגיד להם: תלכו לנקות שירותים, זה העונש שלכם. לא רק שהלכתי לנקות את השירותים בעצמי, גם הסתרתי מהמפקדים שלי מלא־מלא דברים. במקום זה, הייתי יושבת ומנגנת איתם. היה לי קשה לעשות את ההפרדה. בגלל זה מהר מאוד עפתי מהתפקיד הזה".
בדיעבד, תקופת הצבא הפכה למשמעותית בחייה. לא רק משום שהכריחה את עצמה לצאת מאזור הנוחות שלה, אלא גם מפני שנאלצה להתמודד עם דרמה משפחתית לא צפויה. כשהייתה בת 19, בלי שום סימנים מקדימים, הודיעו לה הוריה שהם מתגרשים. "כן, הייתה תמונה מאוד יפה של בית חזק, משפחה מלוכדת, תומכת, אוהבת – אבל כנראה לא באמת יכולתי לדעת מה קורה שם. משהו שם נשבר. משהו שהיה שבור עוד קודם, שפשוט הסתירו מאיתנו. ציפו אותנו בצמר גפן. מאוד־מאוד כעסתי והייתי מבולבלת. הרגשתי שמדברים אליי כמו אל ילדה קטנה ולא אומרים לי מה קורה באמת".
הרגשת מרומה?
"הדבר שהכי יכול להכעיס אותי בחיים הוא חוסר כנות. שלא אומרים לי את כל האמת, עד הסוף. לא משנה אם היא הכי כואבת בעולם. אני באמת מרגישה שאני בן אדם חזק שמסוגל להתמודד עם הרבה דברים. אבל ההורים שלי רצו להגן ולשמור עלינו. היום אני יכולה להבין את זה. ובכל זאת, זה אף פעם לא קל לראות את אחד ההורים שלך בוכה בפעם הראשונה. זו לא תמונה פשוטה. כן, הפרידה הייתה שוק כי האידיליה שגדלתי בתוכה נשברה ביום אחד. ההתמודדות הכי גדולה שלי הייתה לסלוח ולהבין שזה בכלל לא שלי".
איך סולחים?
"עברו הרבה שנים מאז. התמודדנו, גדלנו והתחזקנו. כיום יש בין ההורים שלי אהבה והערכה וכבוד. דברים נכנסו לפרופורציות. עשיתי עבודה עם עצמי. עשיתי עבודה מול ההורים שלי. מבחינתי, לסלוח זה להבין שההורים שלי הם גם בני אדם שעושים טעויות, שיש להם חיים משלהם, שאף אחד לא מושלם".
היית אז בת 91. אני מניח שזה יכול לעצב משהו באופן שבו את תופסת זוגיות.
"זה לא גרם לי לאבד תקווה או אמונה באהבה, אם לזה אתה מתכוון. אני מאמינה גדולה באהבה — לא רק בין בני זוג, אלא אהבה בכלל, ככוח שמניע את העולם. כשזה קרה, אמרתי משפטים כמו 'אני לא אתחתן', 'אני לא אעשה את זה לילדים שלי'. אבל זה הגיע ממקום של תסכול, כעס וחוסר הבנה. היום אני מבינה שקשר יכול להיגמר. אף אחד לא מבטיח לך שום דבר. אנשים משתנים ועוברים דברים ביחד. זה קורה וזה טבעי. אנחנו יכולים לתכנן מה שאנחנו רוצים, ובסוף דברים פשוט קורים".
הדברים האלה מקבלים תוקף ומשמעות קצת אחרת על רקע הפרידה הטרייה שלה מבירן. גם זוזובסקי, בחורה נבונה לא פחות משהיא יפה, מבינה את זה לבד. "תמיד זה קשור איכשהו לאמא ואבא", היא מחייכת. "דברים שאנחנו חווים בהווה הם ההתמודדויות שלנו עם העבר".
הם הכירו בזמן הצבא. שניהם ניהלו אז מערכות יחסים אחרות, אף אחד לא חשב שיש כאן פוטנציאל לרומן גדול. כשהשתחררו, נפגשו על סט הצילומים של "החממה". הם התאהבו על המסך, ואז במציאות, והפכו לפאוור קאפל קטן בעולם הילדים, כשבכל פרמיירה שהגיעו אליה חבוקים יחד הצליחו לשכנע שאולי כן אפשר לשלב בין ביזנס לפלז'ר.
אולי זו לא רק אשמתכם. אולי באמת קשה לתחזק זוגיות במקצוע הזה.
"אני מאמינה שאפשר לנהל זוגיות יציבה בכל מקצוע. זה באמת לא משנה אם אתה עובד בבנק, רופא או שחקן. לנהל זוגיות יציבה זאת שאיפה, זה משהו שצריך לעבוד בו כל הזמן. זה לא שאתה יכול פשוט לשחרר. אין ספק שכשנכנסתי למערכת היחסים הזאת ידעתי למה אני נכנסת. ידעתי שהחיים הזוגיים שלי יעניינו הרבה אנשים. ידעתי שאנחנו מתעסקים באותו מקצוע. ידעתי שהחיים שלנו יפגישו אותנו הרבה פעמים. לא חשבתי על פרידה ומעולם לא עסקתי במה יקרה אם ניפרד. אני בן אדם אופטימי. אבל אני לא חושבת שזה שונה מזוגות אחרים עם אתגרים אחרים.
"למדנו ולימדנו אחד את השני המון. תמיד הרגשתי שיש לי גב, בן אדם שמבין את מה שאני עוברת, לי אישית זה נתן ביטחון גדול. אף פעם לא היו בינינו תחרות או קנאה. לכן אני לא אגיד לך עכשיו, 'אני לא אהיה יותר במערכת יחסים עם מישהו מהתחום'. זה לא עורר בי אנטי. להפך, זה שיש לנו סדרה משותפת שגדלנו בה יחד, זה משהו שמרגש אותי. זה תמיד יישאר".
הילדות האבודות
החוזה החדש שלה בקסטרו נחשב, בסוג של צדק פרובינציאלי מסוים, קפיצת מדרגה. גם זוזובסקי נרגשת מהמעמד — היא תמימה וצעירה מכדי שנחשוד בה בציניות מחושבת – אבל גם היא מודה שלצד החלום שהתגשם, "הישגים בתחום הדוגמנות אף פעם לא היו איזו שאיפה ענקית שלי".
אז מה שונה הפעם?
"אני כאן לא על בסיס איך שאני נראית, אלא על סמך משהו מעבר, שאני מביאה. היה להם חשוב מאוד לראות מי אני ולשמוע אותי מדברת. בדרך כלל, כשלוקחים דוגמנית, לא מעניין אם היא בכלל יודעת לדבר. יש אחריות מאוד גדולה עם המעמד הזה, כמו שאתה יכול לראות על אנשים שעושים את זה, בכל מי שהיה חלק מקסטרו לאורך השנים".
למרות שבמונחים מקומיים הפריצה הגדולה מתרחשת רק עכשיו, הקילומטראז' שלה בתעשיית האופנה מרשים למדי. "בפעם הראשונה שעבדתי במקצוע היה לי עוד גשר בשיניים והצטלמתי לקמפיין איפור שלא יכולתי לחייך בו. אחר כך עשיתי סוג של הפסקה וחזרתי לדגמן רק כשהייתי בת 18־17".
היא זוכרת את השנים הראשונות במקצוע, את ההתרגשות של חוץ לארץ, על קו תל־אביב־פריז־מילאנו, אבל גם את המראות הלא פשוטים בדירת הדוגמניות, שחלקה לעיתים עם צעירות בנות 15 ממזרח אירופה. "ראיתי סביבי הרבה חוסר אונים ומצוקה, הרבה הפרעות אכילה. חלקן חיו על קפה ותפוח ביום. אני זוכרת שהייתי מכינה לעצמי לפעמים אוכל, והן היו לוקחות לי מהמקרר את מה שבישלתי. רק אז הבנתי שהן כנראה באמת רעבות. התחלתי להכין ארוחות גדולות ולהזמין את כל הבנות לאכול. נהניתי מזה שאני יכולה לתת להן ובעיקר שמחתי שאני לא במצבן. זה לא דבר שנעים לראות".
נשמע כמו חוויה מאוד לא פשוטה. איך שומרים שזה לא יחלחל?
"נכון, היה לי קשה לראות ילדות אבודות. אבל אולי בגלל שאופנה אף פעם לא הייתה חלום או שאיפה — אז זה לא נגע בי באמת".
היה איזה רגע קשה במיוחד שהיית עדה לו?
"הייתי באודישן עם 30 בנות, כל אחת על עקבים, עם הבוק שלה. כל דוגמנית, בתורה, נכנסה לצילום. יצאה ילדה בת 16 מהחדר של הצלם ואמרה לחברה שהייתי איתה משהו ברוסית. החברה שלי שמעה אותה ופקדה עליי: 'קחי את הדברים שלך, אנחנו הולכות מכאן'. לא הבנתי מה קרה. שאלתי אותה, מה אמרה לך הילדה הזאת? מה הבהיל אותך כל כך? היא שאלה אותה ברוסית אם גם היא הולכת לשכב עם הצלם. נבהלתי נורא. אבל תמיד שמרתי על עצמי".
איך?
"קמתי כל בוקר בידיעה ברורה של מה שאני אמורה לעשות. הגעתי עם בסיס מאוד חזק. שום דבר לא הזיז אותי ממי שאני. מה גם שבמהות שלי אני אדם די זקן. אני שותה תה ירוק, לא יוצאת יותר מדי. אני יודעת לסרוג ועושה את זה לא רע. למעשה, אני סורגת את אותו צעיף כבר כמה שנים, הוא ארוך ממש. הדברים שעושים לי כיף הם לא בהכרח הדברים שעושים כיף לאחרים. החיים שלי כל כך מלאים ומעניינים ומסעירים, שאין לי צורך להתנסות במשהו".
בקיצור, סאחית.
"אני חושבת שסאחי זה בדרך כלל בן אדם מאוד מרובע, מקובע, בשליטה. אני לא סאחית. אני חושבת שאני שיכורה מהחיים".
בזוגיות עם עצמי
היא רזה באופן המקומם ביותר. כלומר, יודעת להכין קאפקייקס וקינוחי פודינג, אוהבת לאכול אותם וככל הנראה לא תשמין לעולם. וכאילו אין מספיק פחמימות בעולם, היא גם אוהבת לעשות כושר. לפגישה השלישית שלנו היא מגיעה אחרי אימון, בלי שום סימן למאמץ. את שנואה, אני מבהיר לה, והיא מודה באשמה.
היא שייכת לדור הידוענים החדשים, כוכבי הנוער המנומסים, הממלכתיים, הלא־רוצים־להסתבך־עם־אף־אחד. אפשר לקוות שכשתרכוש יותר ביטחון, תרגיש נוח להתבטא. "כשיש לי משהו להגיד אני אומרת", היא מבהירה. "אני כן חושבת על ההשלכות. אני לא זורקת דברים סתם ככה". היא יודעת שיש לזה מחיר. כשחברתה הטובה, הדוגמנית שלומית מלכה, העלתה פוסט תמיכה באינסטגרם אחרי אירועי הטרור בפריז, התקיפו אותה רבים ברשתות החברתיות מדוע אינה עושה זאת גם כשיש פיגועים בישראל. "היא לקחה את זה ללב", מספרת זוזובסקי. "היא לא באה לפגוע באף אחד, אבל אנשים תמיד יחפשו על מה להתעצבן".
שתיכן דוגמניות מאוד מצליחות. גם אם לא באופן ישיר, אתן מתחרות זו בזו.
"אני לא יכולה להסביר לך כמה שזה רחוק מאיתנו. שלומית חברה מדהימה. התחלנו ביחד כשהיא עוד הייתה בבית הספר. אני זוכרת שישבנו ועזרתי לה ללמוד לבגרות. זה כיף וזה אדיר מבחינתי לראות התפתחות של חברה טובה. אנחנו מתחזקות ומחזקות אחת את השנייה. יש פה רק אהבה".
ובכל זאת, שתיכן מפרסמות היום חברות מתחרות. שלומית את פוקס, את בקסטרו. אני מניח שאסור לכן להשאיל בגדים אחת לשנייה.
"אנחנו לא נשאיל כנראה בגדים אחת לשנייה", היא צוחקת. "אבל גם ככה לכל אחת מאיתנו יש יותר מדי בגדים. אין כאן מצוקת ביגוד".
את ערוכה בכלל לחיי הרווקות — דייטים, שידוכים, אהבה חדשה?
"אני לא חושבת על זה. אני עוד לא שם. אני רוצה להתמקד בזוגיות שלי עם עצמי עכשיו. הלב שלי פתוח וכל דבר מגיע בזמנו. אני לא חושבת מתי, איך ועם מי, עכשיו אני רוצה לעשות רק מה שעושה לי טוב. אני חושבת שכל אדם צריך להיות עם הלבד שלו, להכיר את עצמו ולאהוב את עצמו, ולפגוש את עצמו גם בסיטואציות פחות נוחות. ואני מתמקדת בעצמי".
אם יצלמו עלייך ריאליטי, 42 שעות ביממה, מה יגלו?
"אין לי שום דבר שאני מסתירה, חוץ מזה שאני רוצחת סדרתית שאוכלת את הגופות שלה. חוץ מזה, אני ממש פתוחה לעולם. אני בן אדם מאוד רגיש. אני בוכה כמעט מכל דבר. ראיתי לא מזמן את הסרט התיעודי על קורט קוביין ומיררתי בבכי. הכי העציב אותי לגלות שהוא לא צחק בכלל, צחוק אמיתי, מתגלגל כזה, מכל הלב".
ואת צוחקת מכל הלב?
"כן. כל הזמן. כמו שאני בוכה, אני צוחקת". •
itaisegal@hotmail.com
