תחנה סופית
"מוות בבאר שבע", 22:00, yes דוקו
לא הרבה יצפו ב"מוות בבאר שבע", זוכה דוקאביב 2016. אנשים לא רוצים לראות כרוניקה מצמיתה של פיגוע רצחני שהתגלגל ללינץ' באיש חף מפשע באוקטובר 2015.
אבל אם מישהו עסוק כרגע בהכנת קפסולת זמן ורוצה שמי שיפתח אותה בעתיד ילמד אמת מרה על החיים בישראל כיום - יואיל וימצא מקום גם לסרט הזה. בשיניים חשוקות ובהכרה צלולה יטמין אותו שם, כי "מוות בבאר שבע" מצליח לספר סיפור רשומון מצמית של ערב פורענות, סיפור על התנהגות אנושית אל מול האימה ושל הלך רוח ישראלי עכשווי.
התנהגות אנושית זה הפחד. גברים, נשים, חיילים חמושים, נמלטים על חייהם בטירוף. מועדים, מחפשים מחסה. זה החייל דניאל הרוש מס פר כיצד הסתתר עם חבר בתא השירותים והורה לו להשתיק את הנייד כדי להינצל. אנושי זה מוכרת הבגדים שיוצאת מהמסתור, מנסה להציל פצוע ורבה עם הפרמדיק. ואנושי זה גם הרציונליזציה של איש השב"ס שמנחית ספסל גדול על העובד האריתראי, הבטום זרהום, ששכב על הרצפה לאחר שנחשד כמחבל ונורה.
"הנחנו עליו את הספסל" הוא מסביר ומדגיש שלא הטיחו אותו, למרות שהמצלמה לא משקרת. הוא גם בועט לו בצוואר. כדי לנטרל את האיום. ואנושי זה משה כוכבי, שהדף בכל כוחותיו אזרחים וחיילים שנאספו סביב זרהום כמו להקת תנים צמאי דם. מדי פעם אחד מתנתק מהדבוקה, משחרר בעיטה לשאריות האדם המדממות ונמלט חזרה לביטחון של הלהקה המתגודדת. "אני חייב להציל את האנשים האלה. אנשים משחיתים בזה הרגע את הנפש שלהם", משחזר כוכבי, אחד שמבין שההישרדות בשכונה הכי קשוחה בעולם לא שווה הרבה אם נאבד צלם אנוש בדרך. בתמורה הוא חוטף צעקות ומופל לרצפה.
אבל הסרט מתרחק מהתלהמות. את העריכה המעולה של צילומי רשת מצלמות האבטחה מלווה פסקול אמביינט קודר. השאגות וקריאות ה"מוות לערבים" נשארו בחוץ. האיפוק המרוחק בו בחרו טלי שמש ואסף סודרי שובר את הקונבנציות דרכן מתווכים לנו פיגועים. זרהום מניע את ידיו בקושי בתוך שלולית דם, כמו ניסיון קלוש להגן על עצמו - המראה כה מצמרר שהאיפוק משרת אותו טוב יותר מכל מסחטת רגש שהייתה מטביעה הכל.
אבל "מוות בבאר שבע" אינו תיאור טווח התגובות האנושי לאלימות אלא מסמך עיתונאי מזהיר וגם צילום רנטגן של איבוד שליטה. הוא מספר את תוצאותיה המרות והבלתי נמנעות של האווירה הנפיצה שיצרו נבחרי ציבור שניפחו חזה מול המצלמות כדי לנפח את האלקטורט שלהם במרכז המפלגה או בסקרים.
נפתלי בנטים ויאיר לפידים שקראו לאזרחים לקחת את החוק לידיים ולהוציא להורג מחבלים בזירת פיגוע. שבחרו לשלהב במקום להרגיע. שבחרו להבעיר במקום להרגיע. שפרטו על העצבים המתוחים בחוסר אחריות מחליא.
קטע אחד ממחיש היטב את אותה "אווירה": חוסני קומבז, עובד בפלאפל, הבין מיד שלא מדובר במחבל. הוא פחד להגיד משהו כי הוא ערבי. חשש לצעוק, תראו, הוא בנעלי בית בכלל, הוא אריתראי, תפסיקו. "אם הייתי יהודי הייתי צועק", הוא אומר. צודק. אם היה נחלץ לעזרתו היה מסיים את הערב לצידו. הרי הוא אדם שמנהיגי ישראל מגדירים - במשתמע או בפה מלא - כאויב מר. וגם זרהום נורה משום שהיה האויב. לא מחבל, ובכל זאת אויב.
במדינה בה "סודנים הם סרטן בגוף שלנו", לא מפתיע שתחטוף כדור. כשההיסטריה משתוללת ויש חצי שנייה להחליט מה לעשות, יורים באויב.
