שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אם הצלחתי למצוא אהבה, גם אתם יכולים

    ניסיתי, הכרתי, התכתבתי, סיננתי, שתיתי בירות, אכלתי אדממה, חרשתי טיילות וחופים, כתבתי טורים ושום דבר לא קרה. שנה שלמה בן אדם חילוני בגובה ממוצע מנסה, וכלום. עד שהישועה האמיתית הגיעה והיא לא התרחשה באינטרנט

    להתגרש בגיל 40 זה חתיכת אתגר. לא הבנתי עד שזה לא קרה לי, וכשזה קרה, הבנתי סוף סוף למה איינשטיין אמר שליקום ולדיכאון - אין סוף, והבנתי גם שאין ברירה: אם הכל התפרק, חייבים לבנות את זה מחדש. כדי שהמבנה החדש יהיה מתובל ואפילו קצת חריף, התחלתי לכתוב על זה טורים ב-ynet יחסים, ולהפתעתי, פתאום הצטרפו אליי עוד כאלה שהתעניינו לדעת לאן הכל יוביל, והחלו לקרוא את עלילותיי המתומצתות ל-500 מילה, והפרושות לפניהם.

     

    לא אכחיש: זו היתה תרפיה מושלמת, עידוד בימים הקשים, כפיות סוכר לכוסות המרירות, וכמובן תחליף להרשמה באתרי הכרויות. אחרי כמה חודשים, כשהתחלתי לצאת לדייטים, הרגשתי כאילו שהם שם איתי, הקוראים של הטור שלי, וזה כמובן בלי קשר לקוראת המסוימת שממש ישבה פיזית מולי.

    לקח לי שנה למצוא אותה. אהבה חדשה (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    לקח לי שנה למצוא אותה. אהבה חדשה(צילום: Shutterstock)

     

    כמו תינוק שנולד מחדש, למדתי איך העולם האלקטרוני, הווירטואלי, עם הזיכרון המורחב, מתנהל היום. למדתי עוד דברים חשובים: שבר רפאלי כבר תפוסה, שדייט הוא בעיקר דרך לסמן "וי" על עוד שבוע שחלף, ושמלצריות יכולות להיות ממש חמודות אבל הן אף פעם לא מגרשות את בת זוגך ויושבות במקומה.

     

    חלפה לה שנה בה ניסיתי, הכרתי, התכתבתי, סיננתי, שתיתי בירות, אכלתי אדממה, חרשתי טיילות וחופים, כתבתי עוד טורים (חלקם הגדול נגנז בדרך), ושום דבר לא קרה. שנה שלמה בן אדם חילוני בגובה ממוצע מנסה, וכלום. מה באמת יהיה? אפילו הקוראים כבר התחילו להתעצבן, האשימו אותי שאני סתם סנוב בררן, למרות שאני לא כזה. בעצם, תלוי מתי תופסים אותי.

     

    אבל הישועה האמיתית הגיעה לבסוף מאתר ההיכרויות הגדול מכולם: מקום העבודה. שם הכרנו, הפכנו לידידים, עלינו לדרגת חברים בפייסבוק, ומשם - לחברים באמת. אחר כך הכל כבר קרה מעצמו, לאט לאט, בקצב שדברים טובים אמורים לקרות. מסתבר שמפגש של בני אדם לא דומה למפגש של כרטיסים, ושבמציאות, הפרש של 80 קילומטר במיקום ושל עשור וחצי בגיל – זה פחות דרמטי ממה שנהוג לחשוב.

     

     

     

    ככה זה התחיל, התחמם, המשיך להתחמם, והופ אנחנו מוצאים את עצמנו באיזה ינואר אחד בלונדון, מתחתנים. רצינו שלג, כמו אצל פיבי ומייק, אבל לא היה להם, אז התפשרנו על רוחות ערות וטפטופים פזורים. ואפרופו פשרות, בכלל, כשאתה מתחתן, אתה שם את הדמיון בצד ועושה דיל עם המציאות, פשרה כואבת ומתוקה, ולא שוכח שגם הצד השני עושה חתיכת פשרה משלו.

     

    עברו מאז שלוש שנים, כשנהנים - הזמן הוא מטוס סילון. והנה אני עכשיו. יש לי בחורה אחת, ובקרוב תהיה לי עוד אחת. אני עוד לא יודע איך קוראים לבחורה החדשה, אבל כל האיברים תקינים, וכשעברת כל כך הרבה – זה מספיק בשביל להתאהב. ראיתי אותה באולטרה-סאונד, שזה, איך להסביר, הסקייפ של העוּבָּרים. היה נדמה שהיא מנפנפת לנו לשלום.

     

    אז מה המסקנה שלי מכל המסע? כל אחד צריך להאמין בעצמו, ללכת עם הלב שלו, ולשאוף לכוכבים. סתם, מה אני – התאומות מלול? עזבו את הכוכבים, המסקנה היא שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אבל אנחנו הרי ממש לא צדיקים, ומוטל עלינו להתאמץ, וכן, גם להתגמש פה ושם, ולהבין שהחיים הם הרבה יותר מורכבים מטוקבק, או ממשפט פילוסופי בפייסבוק. אז יצאתי לכל מיני מקומות, וחזרתי חי בשביל לספר: בסוף – זה מסתדר, בטוח, כלומר אם באמת רוצים.

     

    אם זה הסתדר אפילו אצל אחד כמוני, ואצל עוד כמה משוגעות עם דיפלומה שפגשתי בדרך – אין סיבה שזה לא יסתדר אצלך. אז תמיד חלמתי לפסוע אל האופק מבעד למסך שהולך ויורד, ועכשיו זה הרגע. הייתי אורן נידל, עכשיו אני כבר לא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אם אני הצלחתי, אין סיבה שאתם לא תמצאו
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים