זהו, המלכה מתה: 30 לאלבום של הסמית'ס

כש"The Queen is Dead" יצא, לפני 30 שנה בדיוק, הייתי בן 17. אני חושב שכל בני ה-17 שגדלו אז בחיפה והחשיבו את עצמם כ"מבינים במוזיקה", או כאינטלקטואלים באופן כללי, מיהרו לחנות "התקליט" בהדר כדי לקנות אותו, אלבומם החדש של הסמית'ס.

דיברו לחלקים הכי עמוקים שבלב. הסמית'ס

זה לא היה עוד אלבום. זאת הייתה הצהרה אמנותית, שדיברה לחלקים הכי עמוקים של הלב, והיא אמרה משהו כזה: מותר להיות מוזר ושונה, אפשר להיות גם עמוק וגם מגניב, אין סתירה בין אוסקר ויילד וגיטרה חשמלית. "אינדי", מושג שצמח רק אז, הוא מקום הרבה יותר מרתק להיות בו מאשר המיינסטרים, והוא אפילו יכול להצליח, עובדה, והכי חשוב - מוזיקה היא לא רק רעש רקע, או פריט אופנה. מוזיקה היא גואל, מדריך לחיים, דת. לכהן של הדת הזאת קראו מוריסי.

עוד תווי שי במדור המוזיקה של ynet:

ברי סחרוף החדש: לקט לא ברור

פרידה מפרינס: הגאון שהביא לנו שוב ושוב את הגרוב

ממארינה ועד זילבר: אלבומים שיעשו לכם חג

היום כל זה נשמע מוגזם, פומפוזי, כמעט מגוחך, כמו חלק מהטקסטים של הסמית'ס (עוד נחזור לזה). אבל תחשבו על קנה מידה של מתבגר, שהוא מלכתחילה נוטה להפרזות, ואז תוסיפו למשוואה את רוח התקופה, עידן שבו נדמה היה שהרוק נפח את נשמתו, ונכנע למפלצות פופ כמו מדונה ומייקל ג'קסון. ימים בהם התוכן נסוג בפני הצורה, כשרק הכסף מדבר בתוך תעשיית מוזיקה שהלכה והסתאבה לדעת.

נכון, זה היה כבר האלבום השלישי של הסמית'ס. אבל בעולם של אז השמועות התפשטו לאט. די מדהים לגלות בדיעבד, אבל לכל אמן גדול נדרשו אז בממוצע שלושה אלבומים כדי לפרוץ לתודעה בישראל (תבדקו אותי: U2, דייר סטרייטס, הפריטנדרס ועוד ועוד). גם לסמית'ס. אבל מהרגע שבו התופים הרועמים של שיר הנושא, שגם פתח את האלבום, החלו להישמע, היה ברור שהישועה הגיעה. למעשה, זה היה כל כך ברור, עד שאני מתקשה אפילו להיזכר עד כמה נהניתי מהאלבום הזה באמת. הדיבור מסביבו היה כה חזק, עד שהוא האפיל על הווליום של המוזיקה. היה ברור שמוכרחים לאהוב אותו.

הזמינו אותנו לעולם אינטלקטואלי סודי, כבר על העטיפה(עטיפת האלבום)

כולם מסביבי דיברו על הסמית'ס עם ברק בעיניים, והיו נרגשים בעיקר מפענוח הציטוטים והרפרנסים - אלו שמוריסי העניק בנדיבות כה רבה ואיפשרו להם להרגיש שגם הם חלק מהחבורה האינטלקטואלית הסודית שלו.

זה החל כבר בעטיפת התקליט, שנלקחה מתוך סרט צרפתי ישן בכיכובו של אלן דילון, והמשיך בשיר הפותח, שעסק במקרה אמיתי בו אדם בשם מייקל פייגין פרץ לארמון בקינגהאם ודיבר עם המלכה. "There Is A Light That Never Goes Out" היה מחווה לשיר "לונלי פלנט בוי" של הניו יורק דולז, על עטיפת הסינגל "He Boy with the Thorn in His Side" הופיע צילום של טרומן קפוטה ואילו על קאבר "Bigmouth Strikes Again" הוצב ג'יימס דין.

והיו גם בדיחות למביני עניין. למשל, הקרדיט על קולות הרקע ב"Bigmouth Strikes Again" ניתן לאן קוטס, שזה בעצם מחוז אנקוטס במנצ'סטר. הקולות היו בכלל של מוריסי (אחרי שקירסטי מק'קול הנהדרת הקליטה אותם, אבל מאר חשב שזה נשמע מוזר).

והיו גם פרטי טריוויה מסעירים, כמו העובדה שלינדה מקרטני זומנה לנגן בקלידים ב"Frankly, Mr. Shankly" אך סירבה. השיר הזה, כשלעצמו, היה מכתב טינה מוסווה של מוריסי למנהל חברת התקליטים שלו, שאותו הוא - כמה מפתיע - לא ממש העריך.

מגפת הציטוטים והמחוות דבקה גם במעריצי הסמית'ס, ובאופן מקסים "The Queen is Dead" הפך ממצטט למצוטט. הסופר אירווין וולש, למשל, שילב ברומן המיתולוגי שלו, "טריינספוטינג", פרק בשם There Is a Light That Never Goes Out.

בכלל, ברבות השנים המיתולוגיה סביב האלבום הזה רק הלכה וגדלה. יש שרואים בו את מבשר הבריטפופ שהגיע בעשור הבא. אחרים מצביעים עליו כעל חלוץ מוזיקת האינדי, במובנה היותר פופולרי. באופן אישי, לא שמעתי אותו כמקשה אחת כבר קרוב לעשרים שנה. והעובדה היא, שלא הרגשתי צורך.

האזנה עכשווית הזכירה לי למה. יש בו שירים מופלאים. גדולים מהחיים. "There Is a Light" תמיד יאיר. "Big Mouth" לנצח יירגש, בעיקר בגלל הגיטרה הסוחפת של מאר ו-"The Boy with the Thorn in His Side" עדיין עוקץ, בכל האיברים.

אבל לטעמי, יש במכלול של האלבום משהו נפוח ויומרני מאד. באופן כללי, המוזיקה - לחנים, נגינה ושירה - מחזיקה עדיין הרבה יותר מהמילים. והיות והמילים הן מרכיב כל כך מרכזי כאן, הרי שברגע שהילת הגאונות של מוריסי מתפוגגת - חלקית לפחות - מתגלים רגעים שבהם המלכה עדיין מתה, אבל עירומה. זה היה התקליט הנכון בזמן הנכון. והזמן הזה היה ממש מזמן.