לפני 15 שנה קרו לג'וזף פיינדר שני דברים שלא חלם עליהם: ספר שלו הפך לסרט הוליוודי, עם שמות כמו מורגן פרימן ואשלי ג'אד, והזמינו אותו להשתתף בכמה סצנות. נכון שהוא לא הוציא מילה מהפה ואם ממצמצים מפספסים אותו, אבל הוא עדיין קיבל אלף דולר, שהתקזזו כשחויב להצטרף לארגון השחקנים תמורת דמי חבר של 1,500. לא נורא, הוא עשה מכה יפה ממכירת הזכויות והיה מאושר לראות מקרוב איך "High Crimes", ספר מתח מצוין על חייל נערץ שאשתו המעריצה מגלה אט־אט שהוא לא שווה הערצה, הופך לסרט קולנוע.
"הייתי חמישה ימים על הסט", נזכר פיינדר עכשיו, כשהוא יושב בדירה המשמשת לו משרד, בבניין מהמאה ה־19 ברחוב הכי יפה בבוסטון, מוקף באלפי ספרים. "ראיתי כמה הם חותכים מהספר, מחברים דמויות, משנים הכל. בהתחלה זה הכאיב, ואז הבנתי שאם אמשיך לקחת ללב אשתגע לגמרי ופשוט שיחררתי. בספר הבא שכתבתי, 'פרנויה', כבר התעלמתי מהאפשרות שהוא יהפוך לסרט ובאמת, כשעשו אותו, עם שחקנים כמו הריסון פורד וגארי אולדמן, הוא אפילו לא היה דומה למה שכתבתי. אני לא יכול לקחת את זה אישית. הספר הוא האחריות שלי, הסרט לא".
ואין לך שליטה על התוצאה, אחרי שמכרת את הזכויות?
"כלום, זירו. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, גם לכותבים הכי גדולים אין שליטה. אני תמיד מרגיש שאם היו נותנים לי להציע משהו – הסרט היה יוצא יותר טוב, אבל אם הסרט רע, זה לא בגללי. הסרט 'פרנויה', למשל, כל כך שונה מהספר, הוא קיים במציאות אחרת לגמרי, אז זה פשוט לא ענייני".
העיקר שהכסף נכנס.
"כן, פדיתי את הצ'ק. אני מתייחס לסרטים כמו לשלט פרסומת ענקי לספרים, אבל הסרט הוא לא המוצר שלי".
המיליארדר שתבע אותי
המוצרים של ג'וזף פיינדר דווקא טובים מאוד. הוא אחד מסופרי המתח המוצלחים והמצליחים בארה"ב, מתקתק ספר בשנה, דייר קבוע ברשימת רבי־המכר, זוכה לביקורות טובות ונחשב סוגה עילית בז'אנר שהוא אוהב ולא חושב לרגע להתנצל על זה.
אתה מרגיש לפעמים צורך להוכיח שאתה יכול לכתוב ספרות שנחשבת "גבוהה" יותר?
"לא, לא, לא. קריאה קלה זו כתיבה קשה, אני יודע את זה מצוין ויש לי הרבה קוראים ואוהדים באקדמיה. אני לא רואה שום בעיה עם כתיבה פופולרית, השאלה היא איך עושים את זה. צריך לדעת לכתוב ספר מתח, למרות שלא חסרים ספרים כאלה שכתובים באמת רע ולא חסרים אנשים באמריקה שאפשר למכור להם ספרים רעים. אבל כותבי מותחנים טובים לא מקבלים מספיק קרדיט. יש לך הסכם עם הקורא שלפיו הוא יקנה את הספר ואתה תמשוך אותו פנימה ותכריח אותו להפוך את הדף וזה לא פשוט בכלל. זה כמו שלהצחיק יותר קשה מלעשות דרמה. קומדיות לא זוכות באוסקר וגם סרטי מתח אמנם לא יזכו בפרסים, אבל לפחות מותחנים מוכרים טוב".
את הספר הראשון שלו כתב פיינדר בגיל 22 ופירסם כעבור שנתיים. "Red Carpet: The Connection Between the Kremlin and America's Most Powerful Businessmen" היה תחקיר עמוק ורציני על קשריו של המיליארדר האמריקאי ארמנד האמר עם הקג"ב. תחילת שנות ה־80, המלחמה הקרה עדיין בשיאה, ופיינדר נסע למוסקבה וחזר משם עם שורת סקופים שגררה בעקבותיה מכתבי איום מפחידים מעורכי דינו של האמר. "עשיתי במכנסיים. היום הייתי הולך ל'ניו־יורק טיימס' ואומר להם, 'הוא מאיים עליי', אבל אז פשוט פחדתי. גרתי בשכר דירה של 245 דולר בחודש, ופתאום מיליארדר מאיים לתבוע אותי במיליונים. בסוף מובן שהוא לא תבע, הוא ידע שהכל אמת ושאם נלך לבית המשפט, זה רק יזיק לו עוד יותר".
כמה כסף קיבלת על הספר?
"10,000 דולר, חייתי על זה שנה שלמה, אבל בעיקר הבנתי שאני יכול לעשות מזה קריירה ולהיות מאושר".
פרנויה? צ'אטופוביה!
פיינדר, 57, נשוי ואב לתסריטאית מתחילה בת 22, נולד בשיקגו, אחד מחמישה ילדים להורים שהסתובבו הרבה בעולם. בתחילת שנות ה־60 נשלח אביו לאפגניסטן לעזור בהקמת בתי ספר ללימוד אנגלית, והתינוק ג'ו קישקש בפרסית עם המשרתים בבית עוד לפני שלמד אנגלית.
"גרנו בקאבול, האמריקאים בנו שם בתי ספר והרוסים בנו כבישים", נזכר פיינדר. "אחי ואחותי נולדו שם, אבל זו הייתה תקופה אחרת לגמרי, קצת כמו איראן לפני עליית האייתוללות. זזנו הרבה בעולם, זו לא דרך בריאה לגדל ילדים. אולי בגלל זה אחרי שהגעתי לבוסטון, ב־1980, לא עזבתי אותה מעולם. הבת שלי גדלה רק כאן, זה היה טוב בשבילה".
כשהיה בן שמונה קרא פיינדר את קלאסיקת המדע הבדיוני לילדים "The Wonderful Flight to the Mushroom Planet". היו כמה דברים שהוא לא הבין, אז הוא שלח מכתב לסופרת אלינור קמרון. "כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי מכתב תשובה ולא הייתי מרוצה ממנה. כתבתי לה בחזרה, 'אבל לא ענית על השאלה שלי', ואז התחילה בינינו התכתבות שנמשכה כמה שנים. פתאום התברר לי שמאחורי הספרים יש ממש אנשים שממציאים אותם. זה הטריף אותי. אחי סבל מצ'אטופוביה, פחד משיער, הוא היה היסטרי מכל שערה בסביבה שלו. אז כתבתי סיפור על מישהו שכל הבית שלו הופך לשיער. ככה התעללתי באחי הקטן, זה היה יותר עוצמתי מלהרביץ לו. הבנתי כמה כוח יש בכתיבת סיפורים והחלטתי להיות סופר, אבל ההורים הורידו אותי מזה ואמרו לי, 'לך תמצא עבודה אמיתית'".
מה הם רצו שתהיה?
"עורך דין, כמובן".
לא רופא?
"אחי רופא. אנשים חכמים שלא יודעים לעשות משהו אחר – הופכים לעורכי דין".
אבל פיינדר לא היה בעניין של לשבת במשרד ולבדוק חוזי נדל"ן. הוא רצה להיות מרגל. אמיתי. כזה מהסיפורים של ג'ון לה קארה. הוא למד מודיעין ויחסי ארה"ב־רוסיה באוניברסיטת ייל, בתקווה שזה יסדר לו עבודה מגניבה בסי־איי־איי. "הם אכן גייסו אותי, אבל אמרו שהעבודה תהיה תרגום עיתונים ופרסומים מרוסית. זה לא היה בשבילי. רציתי שישלחו אותי למוסקבה לגלות סודות. אבל הסי־איי־איי זו ביורוקרטיה אדירה ורוב הזמן ממש לא סקסית כמו שחושבים. יש לי הרבה חברים שעובדים שם. אחד מהם אמר לי שהוא לא יכול לראות את 'הומלנד', כי קרי מסתובבת שם במסדרונות ומדברת בסלולרי שלה, וזה משגע אותו כי במציאות אסור בכלל להכניס טלפונים למפקדה. אם הייתי עובד שם, הייתי בטח נורא בתפקיד שלי וכולם גם היו שונאים אותי כי יש לי פה גדול. לא הייתי יכול לראות את החלק של הסי־איי־איי במלחמת עיראק וסתם לשבת בשקט. הייתי משתגע".
תסביר.
"היה לי חבר בארגון שהיה מהסוכנים שנסעו לעיראק לבדוק את כל נושא הנשק להשמדה המונית ולא מצאו כלום. הוא חזר ודיווח שאין שם שום דבר, וכל הדוחות האלה פשוט נקברו בדרך למעלה כי רצו לתת לג'ורג' בוש הוכחות שיצדיקו את המלחמה. אחר כך בוש האשים את המודיעין 'הלא־טוב' שקיבל. בולשיט, הוא קיבל בדיוק את המודיעין שהוא רצה. כל כך הרבה אנשים בסוכנות ידעו את זה. גם בעיתונות, כולם עבדו כדי לעזור לבוש לצאת למלחמה. מצד שני, הסי־איי־איי הזהיר את בוש לפני פיגועי 11 בספטמבר ולא עשו עם זה כלום. אנשים בסוכנות הסתובבו עם שיער בוער מכעס. אף אחד בבית הלבן לא שילם שום מחיר. איזו נקודת שפל בהיסטוריה של אמריקה, איזה ממשל נוראי זה היה".
כן, לא היית מחזיק מעמד בסי־איי־איי.
"או לא, זה היה נגמר רע מאוד".
אחרי שהבין שמרגל כבר לא יהיה, הגיע פיינדר למקום שבו רצה להיות מאז שכתב כדי להפחיד את אחיו. את ספר הפיקשן הראשון שלו, "The Moscow Club", פירסם ב־1991, כשכבר היה בתחילת שנות ה־30 שלו. "נתתי לעצמי שלוש שנים לנסות לכתוב רומן, ואמרתי שאם אצליח – אהפוך את זה לקריירה". פיינדר הפך למוכר ספרים מוצלח מהרגע הראשון, והוליווד החלה לשים לב לחנון מבוסטון שכותב ספרי מתח מהירים ומרתקים שלא מעליבים את האינטליגנציה. "חלק מהעבודה של סופר כמוני זה למצוא דברים על אנשים, לחקור, לראיין, כך שאני קצת משחק מרגל. יש לי הרבה חברים בסי־איי־איי שהפכו למקורות שלי. את הרעיון ל'פרנויה' קיבלתי מחבר כזה שאמר לי שהסיפור החם עכשיו הוא ריגול תעשייתי, שיש חברות ששוכרות יוצאי קג"ב וסי־איי־איי ומוסד, ומוציאות יותר כסף על ריגול תעשייתי מהרבה מדינות".
שני ספרים שלך הפכו לסרטים. אתה כותב מראש בתקווה שזה מה שיקרה?
"לא. הוליווד עושה היום רק סרטי קומיקס ואקשן שיימכרו היטב בסין. לא עושים יותר מותחנים קונבנציונליים, אז אם את כותבת מראש מתוך כוונה שזה יהיה סרט, זו התאבדות, הסיכוי שזה יקרה אפסי".
אתה כותב בקלות?
"בדרך כלל, אבל חייב שתהיה לי משמעת. אני צריך לעשות מקלחת, להתלבש וללכת לעבודה, בגלל זה יש לי את המשרד הזה. כשאני בבית הכל מתערבב, אני חייב שיהיו לי סדר ודדליין. עכשיו אני מחויב לספר אחד בשנה, זה דדליין אמיתי וזה קשה".
מה אתה עושה כשהמוזה לא באה?
"אני לא מכיר שום סופר שמחכה למוזה, זה בולשיט. כל סופר מצליח מתייחס לכתיבה כאל עבודה. אם אתה מחכה למוזה, היא לא באה. אני בעיקר כותב תחת פחד מהדדליין".
אז אין דבר כזה "מחסום כתיבה"?
"לא יודע, אבל לא שמעתי אף פעם על שרברב שסובל ממחסום שרברבות".
אבל שרברב עושה עבודה פיזית.
"יש ימים שבהם אני לא מצליח לכתוב, אז בדיוק כמו השרברב, אני מאבחן מה הסיבה. אני מדבר עם אנשים; אחי הוא עורך מאמרים ב'ניו־יורקר', שיחה איתו תמיד עוזרת. בסופו של דבר זה פתרון בעיות. אני לא מאמין שאתה צריך לקבל השראה משמיים. גיליתי שאני יודע לספר סיפור, אז אם זה לא בא, יש סיבה ואפשר לפתור אותה. אם לא הייתי חייב לכתוב ספר בשנה, אולי לא הייתי נוקט את הגישה הזו, אבל אני אכזרי כלפי עצמי".
אתה יודע להסביר למה אתה סופר כל כך מצליח?
"אני חושב שאני יודע ליצור עולם שמרגיש אמיתי. כשאני בזון, אני מצליח לעשות משהו שהוא מעבר לסיפור מתח בלבד, אבל זה לא קורה כל הזמן".
אתה קורא ביקורות?
"הסוכן שלי אומר לי איזו ביקורת כדאי לקרוא. אם זו ביקורת רעה, הוא אומר לי, 'זה וזה לא אהבו את הספר', אני אומר, 'בסדר' ולא קורא. אז אני לא יכול להעמיד פנים שלא אכפת לי מהביקורות".
נשים קוראות אותך?
"זה נושא שחקרתי לעומק וגיליתי ש־65 אחוז מהקוראים שלי הן נשים. נשים אוהבות לקרוא סיפורת. גברים חושבים שפיקשן זה בזבוז זמן. זו הכללה, אבל גברים קוראים בעיקר ספרי עיון על מלחמות או ספרי הדרכה ושיפור עצמי. בגלל זה דונלד טראמפ כזה פופולרי בקרב גברים לבנים. הם חושבים שהספרים שבהם הוא מסביר איך לסגור עסקה יהפכו אותם לעשירים. והוא בכלל איש עסקים גרוע שנכשל בלי הפסקה".
הסודות של אבא
ספרו החדש של פיינדר, "מחיר השתיקה", שיצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", מספר על ריק הופמן, עיתונאי חוקר שמשבר העיתונות המודפסת גורם לו לאבד את העבודה – כלומר, סוג של ספר אימה ‑ את הארוסה ואת כל כספו. בלית ברירה הוא נאלץ לחזור לישון בביתם המט לנפול של הוריו, ומוצא מאחורי קיר מתקלף ארגז ובו מיליוני דולרים בשטרות. "קנינו בית ישן בקייפ־קוד ועשינו בו שיפוצים", נזכר פיינדר, "דיברתי עם השיפוצניקים והם סיפרו על כל מיני דברים מוזרים שהם מוצאים לפעמים בבתים. זה נראה לי כמו תחילתו של סיפור מדליק". אבל אז קרה משהו שהפך את הספר הזה להכי אישי, הכי טעון והכי קשה לכתיבה של פיינדר. אביו מת.
"הוא היה בן 97", אומר פיינדר בעיניים לחות. "היו לו חיים ארוכים, והיחסים בינינו לא היו מאוד חמים, אז לא חשבתי שהמוות שלו ישפיע עליי כל כך. הוא היה בבית אבות, סבל מדמנציה, הלכתי לראות אותו יומיים לפני שהוא מת. הסתכלתי עליו וידעתי שהוא עומד למות בכל רגע. דיברתי אליו, הזכרתי לו את כל הדברים שהוא עשה איתי כילד, ואני לא יודע אם הוא אפילו שמע אותי".
מות אביו לקח את "מחיר השתיקה" למקום אחר לגמרי. פיינדר הוסיף לספר את אביו של הגיבור, הופמן, שנמצא אף הוא כבר שנים במצב של דמנציה, ושמתברר כי הכסף הגדול מאחורי הקיר קשור לסודות שריק לא ידע עליו ועכשיו צריך להבין אותם בלי יכולת לדבר עם האבא.
היחסים בין ריק לאביו נשמעים כמו היחסים בינך לאביך.
"כן, הספר הפך לחיטוט ביחסים שלי איתו. ידעתי שזה הסיפור שאני רוצה לספר. רציתי שריק יתחבר לאבא שלו, רק שזה יקרה לו מאוחר מדי, כמו לי".
ריק מגלה הרבה דברים שלא ידע על אביו. זה קרה גם לך?
"כן, מצאנו מכתבים שהוא כתב לאמא שלו כששירת במלחמת העולם השנייה. פתאום נחשפתי לאיזה איש פוליטי הוא היה. גילינו המון על היחסים שלו עם אחיו שנהרג במלחמה. הבנתי שחוסר היכולת שלו להראות חיבה לא היה קשור אליי, זה היה הוא, זה היה הדור שלו. הרגשתי שאני צריך לסלוח לו. תוך כדי כתיבה היו לי המון חלומות עליו, כולל חלום חוזר שבו הוא היה בחיים למרות שידעתי שהוא מת. בחלומות גם דיברתי איתו והתחברנו סוף־סוף".
כמו כל הגיבורים של פיינדר, גם ריק הופמן הוא יהודי. פיינדר הוא דוגמה קלאסית ליהודי־אמריקאי ליברלי, שמחובר מאוד לזהות היהודית שלו – גם אם לא ממש לדת עצמה – וחי במתח המתמיד שבין אהבתו לישראל והביקורת החריפה שיש לו על הממשלה שלה. "קשה לי להסביר למה כל הגיבורים שלי יהודים", הוא אומר, "אולי כי יהודים לא מיוצגים מספיק בספרים, ואולי כי אני פשוט מכיר את המנטליות. אני אפילו לא יכול להסביר מה הופך אותם ליהודים חוץ מהשם שלהם, אבל אני מרגיש שהם צריכים להיות יהודים".
אתה מרגיש יהודי?
"בוודאי, עברתי בר־מצווה, ביקרתי בישראל, הייתי עם משלחת נוער בקיבוץ תל־יוסף כשהוא עוד היה קיבוץ אמיתי, ומאז ומתמיד מאוד נוח לי בסביבה יהודית".
יש מי שטוען שהאנטישמיות בארה"ב נפוצה היום יותר מבכל תקופה מאז מלחמת העולם השנייה.
"בבועה שאני חי בה, בבוסטון הליברלית, אני לא מרגיש את זה, אבל הבת שלי הרגישה את ה־BDS כשלמדה באוניברסיטת קולומביה. הדמוניזציה של ישראל בקמפוסים היא בעיה אמיתית. לא חסרות סיבות לבקר את ישראל, אבל ה־BDS זו פשוט אנטישמיות נטו".
גם אתה נקרע בין האהבה לישראל לביקורת עליה?
"כן, זו בעיה. היחס לישראל באמריקה הוא לגמרי חד־ממדי. אסור לך להעביר ביקורת על ממשלת ישראל, לא חשוב מה היא עושה. יותר קל לאמריקאי להעביר ביקורת על נשיא ארה"ב מאשר על ראש ממשלת ישראל. זה דפוק לגמרי. אני לא מבין למה אי־אפשר להגיד, 'ראש הממשלה הזה רע לישראל, והוא גם זה שחירבן את היחסים עם אובמה', מבלי להפוך לשונא ישראל. בעיניי, זה הופך אותך דווקא לחבר של ישראל".
אתה פוחד מהאופציה של הנשיא ה־54 דונלד טראמפ?
"מת מפחד. פיגוע טרור אחד לפני הבחירות יכול להביא עלינו את טראמפ (הראיון נערך זמן קצר לפני הטבח באורלנדו – צ"ש). יש פה מספיק צופים של פוקס ניוז, ויש כאן גם כל כך הרבה מיזוגניה, כולל הרבה נשים שלא רוצות אישה כנשיאה. אני חושב שג'ורג' בוש חטף את המדינה שלי והפך אותה למשהו מכוער. זה תהליך ארוך שטראמפ הוא השיא שלו. אובמה היה נשיא מצוין, רציני, אלגנטי, אתי, שליח ציבור אמיתי, מישהו הפוך מבוש, שכולנו צריכים להיות גאים בו. אבל הוא שחור ושמו האמצעי חוסיין – אז התוצאה היא דונלד טראמפ".
מצד שני, נשיאות של טראמפ תיתן לך הרבה נושאים.
"או שהספר הבא שאוציא יהיה גם האחרון".
לחצו לקריאת הפרק הראשון מהספר "מחיר השתיקה"
