"לא יודע איך הפכתי להיות קלינט איסטווד"

לאורך כל הקוריירה האמנותית שלו ככלל, וכקולנוען בפרט, התמסר אודי אלוני למרחב הפוליטי במזרח התיכון, לנבירה תחת הזרמים התת קרקעיים שמזינים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך ביצירותיו התיעודיות "מלאך מקומי" (2002) ו"אמנות/אלימות" (2013) או בזו העלילתית "מחילות" (2006). גם סרטו החדש "ג'נקשן 48" נוגע בקונפליקט הפוליטי, אלא שבניגוד לקודמיו, הוא מתנהל כדרמה אנושיות שופעת מוזיקה ומלאת הומור, רומנטיקה ומלודרמה. לא משהו שראינו בעבר מאלוני בן ה-56, בנה של שלומית אלוני המנוחה.

אפשר להגיד ששינוי הכיוון הקולנועי של הבמאי אלוני מהרדיקלי לכיוון המיינסטרים, הוכתר בהצלחה. "ג'נקשן 48", שנוצר בשיתוף המפיקים אורן מוברמן וג'יימס שיימוס והעורך ג'יי רבינוביץ', זכה להצלחה כבירה בניכר עם פרס בחירת הקהל בפסטיבל ברלין, והפרס הראשון בתחרות הבינלאומית בפסטיבל טרייבקה. גם בישראל הוא הופץ בהפצה רחבה במירב בתי הקולנוע בארץ, ואפילו מעבר לקו הירוק הוא מוקרן באופן מסחרי ברמאללה. אבל כדי ליצור סרט כיפי רווי אקשן ומוזיקה נדרשת לא מעט השקעה - כספית, וגם הפקתית. לאלוני היה לא מעט מזל עם הלוקיישן הנפלא והרב תכליתי שמצא, עם הצוות התומך ובעיקר בתאונה שכמעט הביאה למותו.

אודי אלוני בצילומי הסרט(צילום: דני שוורצמן)

עלילת "ג'נקשן 48" מבוססת באופן חופשי על סיפור חייו של תאמר נפאר שגדל בשכונות העוני של העיר לוד, והפך בבגרותו לראפר מצליח. נפאר, שחגג לפני כשבוע את יום הולדתו ה-37, היה שותף לכתיבת התסריט והוא אף מככב בתפקיד הראשי ככארים, צעיר ערבי מלוד שנע בין עבודתו כפקיד בהוצאה לפועל, לזוגיות שלו עם מנאר הפעילה הפוליטית (סמאר קופטי) וליצירת ההיפ-הופ שלו. לאחר שאביו מת בתאונת דרכים, ואמו נחלצת ממנה משותקת, הוא מחליט לנקוט עמדה - הן כמוזיקאי על הבמה, והן כאזרח העומד על זכויותיו במאבק נגד הריסת בית שכניו. ברקע הוא ואהובתו נדרשים להתמודד גם עם עבריינים מקומיים ואיומי כבוד המשפחה.

ההברקה הגדולה ביותר מבחינה הפקתית הייתה מציאת הלוקיישן. בחיפושיו אחר מבנה המיועד להריסה, איתר המפיק מיקי רבינוביץ' את בית קייסר ביפו - קומפלקס עצום מוזנח שניצב נטוש מוזנח מזה שנים. אלוני התלהב מהאתר עד כדי כך שהפך אותו לאולפן צילומים, וכל חדר ואגף במבנה משמש אותו לסצנה אחרת - תחנת סמים, בית כלא, מועדון לילה. לצד הבית הישן, בנו אנשי ההפקה מבנה נוסף מתוך כוונה להשתמש בו לצורך צילומי ההריסה. ואז הגיע צו הריסה מעיריית תל אביב למבנה המאולתר. "הבדיחה הייתה שבואו נחסוך כסך ונחכה לעיריית תל אביב ואז נצלם. כנראה שעשינו עבודה טובה", הוא מספר למדור הערות הבמאי.

צילמו במבנה נטוש ביפו(צילום: דני שוורצמן)

אף שרוב שחקני הסרט אינם מקצועיים, אלוני סמך עליהם שלפחות את סצנת הקטטה במועדון, הם יבצעו היטב וללא צורך בכוריאוגרפיית קרב מדוקדקת. לאחר שצפה בחומרים הוא התבדה. ההתרחשות על המסך לא יצאה אמינה, למרות כל המאמצים בחדר העריכה. בלית ברירה הוא שלח את החומר לעורך האמריקני ג'יי רבינוביץ' ("רקוויאם לחלום", "8 מייל" ו"עץ החיים"), שהצליח לבנות סצנת אקשן קצבית ושוטפת. "האמריקנים ממש לא מתעניינים ב-continuity (המשכיות), אז מה אם אין את אותו בגד בדיוק, זה ממש לא רלוונטי", מעיד אלוני, "הוא פשוט חיבר קטעים הכי לא מתחברים אחד אל השני, והוא פשוט חתך את זה מדהים".

כך חסכו לעצמם אלוני ומפיקיו עוד צילומי השלמה לסצנת הקטטה, אבל מה שהבמאי לא היה מוכן להתפשר עליו הוא צילומי המקלובה - אותו מאכל ערבי מסורתי שמוגש על השולחן באחד הרגעים היפים בסרט. לאחר שנאמר לו ש"המקלובה הזאת נראית יותר כמו המרק עוף של אמא שלך הפולניה", החליט אלוני ליזום צילומי השלמה נוספים רק לצורך תיקון זה - הסמנטי לכאורה. כדי לוודא שהתוצאה תהיה טובה, לוהקו להפקה אמו של נפאר והמטבח שלה.

(צילום: דני שוורצמן)

"החשיבות שנדייק ולא נזלזל בפרטים האלה - על זה מבוסס כל הסרט, שהוא יוכל לנגוע בערכים אוניברסליים, ולא נרמה בסיפור הספציפי של לוד והכל", מסביר אלוני, "ההשלמה היחידה היא הידיים של אמא של תאמר, וכשמגישים אוכל, אומרים 'שיבורכו ידייך' - הביטוי הזה הכל כך יפה, אז שיבורכו ידיה שהיא עשתה את תאמר, ושהיא עשתה את המקלובה הזה. ובשבילי הסיפור הקטן הזה הוא כל הסרט על רגל אחת". 

אז מה מצא אודי אלוני כשהגיע לבית קייסר ביפו? כמה בקבוקים נשברו על הראש של מיכאל מושונוב במהלך צילומי הקטטה במועדון? ואיך הבמאי כמעט קיפח את חייו במהלך צילומי סצנת התאונה ואיך יצא מהמשבר כמו קלינט איסטווד? צפו בכתבת הערות הבמאי על "ג'נקשן 48".