אני יושב מול הרב יחיאל אקשטיין, ולפתע שם לב שמדובר באיש גדול. גם פיזית, אני מתכוון.
יש לו ידיים גדולות, הוא גבוה מאוד, בולט בשטח. כנראה זה נכון גם לגבי הלב שלו. אחרת קשה להבין מדוע אדם מקים מפעל חיים כמו "הקרן לידידות". וזה לא שלא חיפשתי במהלך הראיון עוד סיבות אפשריות לכל הדבר הזה. הרי אני אדם חשדן, כל ה"שלום־כאן־הרב־יחיאל־אקשטיין" שאנחנו שומעים כל הזמן ברדיו, מה בעצם גורם לזה?
אולי אתה רוצה בכלל להיות פוליטיקאי, שאלתי. מתברר שהציעו לו. כמה וכמה פעמים. בפעם האחרונה אפילו הציעו לו את האופציה להיות שר הרווחה. אבל לא מעניינת אותו פוליטיקה מפלגת. הוא ברח מזה כשהיה בארה"ב וראה איך החלוקה בין דמוקרטים לרפובליקנים משתקת, והוא בורח מכל זה גם כאן.
עכשיו תראו, או־קיי? בואו לא ניתמם: הבן אדם הוציא ספר ביוגרפי חדש, "בונה הגשר" (הוצאת "ידיעות ספרים"), והוא מופיע בחזית של הקרן שהקים כפרזנטור שלה. הוא לא בדיוק בורח מפרסום, סבבה? יש לזה גם צידוק מקצועי: הוא האיש שמזוהה עם הקרן, התורמים תורמים לקרן בגלל מי שהוא, ויש משהו נכון מיתוגית בכך שהוא עומד בפרונט. ועדיין תהיתי: אולי הוא בעצם רוצה להתפרסם?
אבל נניח שזה כך. מה בעצם הבעיה? כלומר, כמה זה חריג, שאדם רוצה להתפרסם? יש מי שהולך ל"מחוברים" (שיתבייש לו), יש מי שנכנס לפוליטיקה, ויש מי שמקים קרן שמניחה אוכל על שולחנם של ישראלים רעבים. האם זה עד כדי כך נורא? יש בכלל מישהו שתורם כסף מבלי להרוויח מכך איזו הרגשה טובה? יש משהו שנעשה ממניעים טהורים בלבד? זה אנושי בכלל? לא עדיף לשפוט אדם על פי מעשיו וזהו?
הרב אקשטיין, כמה כסף אתם תורמים בכל שנה?
"עכשיו הגענו ל־140 מיליון דולר כל שנה. מאז שהתחלנו לפני כמה שנים, גייסנו 1.4 מיליארד".
מי התורמים?
"יש לנו 1.6 מיליון תורמים. 99 אחוז מהם לא יהודים, בעיקר נוצרים אוונגליסטים. אבל יש גם כמה אלפי יהודים, במיוחד מארה"ב. יש לנו גם משרדים בקנדה, בדרום־קוריאה ובברזיל".
למה הם תורמים לנו בעצם? אין להם צרות משלהם?
"הם תורמים בגלל האמונה שלהם בתנ"ך. רובם פרוטסטנטים, לא קתולים, שמאוד מאמינים בתנ"ך. בבראשית י"ב, פסוק ג', כתוב שהקב"ה מבטיח לאברהם: 'ואברכה מברכיך ומקלליך אאור'. אלו שמברכים את העם היהודי הם יבורכו. אז באמת, המתנה הממוצעת עומדת על 76 דולר. זה מדהים. אנחנו מקבלים כל יום בערך 7,000 מעטפות עם כסף. ומה שחשוב להבין זה שהתורמים האלה הם אנשים פשוטים, שמוותרים על דברים בחייהם כדי לעזור. בשבילם, אני הגשר בינם ובין היסודות היהודיים שלהם, הגשר עם מדינת ישראל, הגשר עם ארץ ישראל. אני הגשר עם ישו הנוצרי".
אני מקשיב לרב אקשטיין. אי־אפשר להגזים בחשיבות מפעל החיים שהקים ובכמות החסד שהוא עושה, אז בשלב מסוים אני מפסיק לחפש מניע. מה בעצם אכפת לי למה אדם עושה מעשים טובים? העיקר שהוא עושה, הוא ו"הקרן לידידות", שאוספת מאות מיליונים, בעיקר מנוצרים שמעריצים את ישראל – ומשקיעה אותם פה ברווחה, בעלייה ובקליטה ואיפה לא.
את הפגישה שלנו, למשל, קיימנו בכפר־חב"ד, בפנימייה של ילדים שמסגרות לימוד אחרות דחו. מה שהיה חשוב לאקשטיין (65) זה שלא תהיה שם פנימייה רגילה. אתם יודעים, מסדרון וחדרים וכל זה. הוא רצה בתים. אז הוא תרם כסף, ובנו בתים. ובריכה. וגני שעשועים ברמה גבוהה. ובכל בית כזה שנבנה גרים כ־12 תלמידים, יחד עם זוג חב"דניקים, שזו שליחותם. בסלון יש קונסולת אקס־בוקס, וריחות של בישול עולים מהמטבח. בלי ספק, זה הרבה יותר ממה שיש לילדים הללו בכל מקום אחר.
מה נסגר איתך, רבנו? אתה מנסה לתקן לבד את כל העולם?
"אני בא מבית דתי, ואבא שלי היה יליד ירושלים דור שמיני. הוריי עברו ב־1929 לארה"ב, וגדלנו שם כאמריקאים. אבל תמיד בער בקרבי לגור בארץ. אבא שלי היה רב, ואחרי התיכון למדתי שנתיים בישיבת ההסדר כרם ביבנה. רציתי להתגייס לצבא, כי הפסוק שתמיד רדף אותי היה כשמשה אמר לשניים וחצי השבטים, ראובן, גד וחצי המנשה, שרצו להישאר בעבר הירדן: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. אז רציתי להזדהות ולהיות ישראלי, אבל עד גיל 50 זה לא קרה. האמת היא שאשתי הראשונה לא רצתה.
"כשהגעתי לגיל 50 היה לי משרד גם בוושינגטון, עבדתי עם הנשיא קלינטון, הייתי נוסע לסין ולמקומות אחרים כדי לשחרר עצורים מבית הסוהר. אבל אמרתי לעצמי: ליבי במזרח ואני בסוף מערב. החלטתי לעלות לישראל. אשתי לא רצתה לבוא. אחרי שנה־שנתיים ככה שהלכתי וחזרתי, פשוט הבנו שמה שאני רוצה בשלב הבא של חיי, היא לא רוצה (אקשטיין נשוי היום בשנית ומתגורר בירושלים — ח"ד). אחת מהבנות שלי עלתה איתי לארץ, היא הייתה אז כמעט בת 20. אז יש לי עכשיו בפרדס־חנה נכדים שנולדו בארץ. זה התיקון הכי טוב שלי. קצת סיפוק.
"אז אלה היו החיים שלי. הציונות הייתה קודמת, המסורתיות, ואני מגיע מישיבה יוניברסיטי, ההסמכה שלי לרבנות כשרה למהדרין. ועם זאת למדתי גם לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, למדתי בודהיזם ודתות. מרטין בובר ופילוסופים אחרים, פילוסופים אקזיסטנציאליסטים, נוצרים ויהודים. בכל אופן, החיים שלי קצת אוזנו בישיבה יוניברסיטי ובישיבת כרם ביבנה, שלא הייתה קיצונית בימין ולא קיצונית בשמאל. הייתי אומר שהייתי ממש במרכז, בדיוק במרכז.
"לפני 40 שנה, כשהייתי בליגה נגד השמצה, התחלתי את הדיאלוג הראשון בין יהודים ואוונגליסטים. לא היה דבר כזה בהיסטוריה. הרגשתי שהקב"ה מדבר אליי ואומר: יש לי שליחות בשבילך, שליחות לבנות גשרים בין יהודים ונוצרים ולמנף את החיבור הזה כדי לגייס תמיכה למען מדינת ישראל והעם היהודי. האמת היא שאז לא חשבתי שזה יהיה בפילנתרופיה. חשבתי שזה יהיה בכלל בתחום הפוליטי".
אלא שדי מהר הוא בכל זאת הגיע לפילנתרופיה. קצרה היריעה, אבל רק אציין שהיקף הפעילות של "הקרן לידידות" באמת בלתי נתפס: הם עושים עבודה יפה וחכמה עם חיילים בודדים, עם קשישים, עם ניצולי שואה ובפריפריה. הם לא סתם שופכים כסף: יש היגיון וסיסטמתיות, ויש ניסיון לרתום את המדינה לפעול, ולא להיכנס במקומה. הרי עם כל הכבוד, זה לא התפקיד של הנוצרים בארה"ב לעזור ליוצאי אתיופיה לעשות תואר אקדמי. זו אחריות שלנו.
מאות מיליוני השקלים שזורמים מדי שנה מהנוצרים לישראל לא היו זורמים בלי האישיות של אקשטיין. בעיניי דווקא בגלל העובדה שכרב הוא לא מצא עצמו במסגרת האורתודקסית — הוא הצליח להתקרב אליהם. משהו ברוחניות שלו מתאים להם, באופן שבו הוא מדבר על גשרים של אהבה. יש בספרו החדש כמה רגעים כנים באופן יוצא דופן, שמסבירים קצת את המניע שלו. החיים לצד אב קפדן, למשל, שהיה קשה לרצותו. הרגע שבו, בגיל 18, הוא חזר לארה"ב מישיבת כרם ביבנה, כביכול לבקשת אביו, במקום להשתתף במלחמה; אבל בתוך תוכו הוא ידע שבעצם הוא פשוט פחד מדי להילחם, דבר שהוא נושא עימו בכאב עד היום. נחקק בו גם הרגע שבו כילד היה בבריכת שחייה, וראה לפתע ילד אחר טובע. חבר שהיה לידו רץ להציל את הילד, אבל אקשטיין עמד במקום. קפא. משהו בזיכרון הילדות הזה מלווה אותו. מפריע לו. פנטזיית ההצלה שלו קשורה גם לניסיון להתגבר על הפחד המשתק ההוא.
יש כמה רבנים, שמבקרים את הרב אקשטיין על קרבתו לארגונים נוצריים. בעבר הוא אף סיפר כי נתלו סביב ביתו פשקווילים, שקראו להחרימו. "אני באמת מאמין שאנחנו בתוך זמן חדש, עידן חדש. אחרי אלפיים שנה של שנאה בין נוצרים ויהודים, של עינויים, של גירוש והכל, אני מאמין שאנחנו עכשיו רואים נוצרים שהם לגמרי אחרים", הוא אומר. "נוצרים שרוצים לתמוך בנו, שמאמינים בתנ"ך ומוכנים למסור את נפשם, וכמובן מכספם. ברבנות קראו לזה 'אתחלתא דגאולה'. אני מאמין שמה שקורה בעולם עכשיו זה השלמת הנבואות מלפני אלפי שנים, שיהיה סוף לגלות".
ובכל זאת, יש רבנים שיש להם ביקורת על כסף שמגיע על רקע של אמונה נוצרית.
"אתה מדבר על רבנים? אני רב, ואני חושב שזו בושה שבגלל הרכב הקואליציה יש 300 אלף עולים מרוסיה שהם לא יהודים כהלכה. יש להם עכשיו 110 אלף ילדים שנולדו בארץ וחושבים שהם יהודים, אבל הם לא יהודים כהלכה: הם לא יכולים לעשות בר־מצווה; אם הם רוצים להתחתן, הם צריכים לצאת לחו"ל; אם הם נהרגים בצבא, אז הם נקברים מחוץ לגדר. זו בושה. הסיבה שזה קורה היא בגלל השליטה המוגזמת. זו כפייה דתית. אני מאמין שצריכה להיות זהות יהודית למדינת ישראל, אבל זה לא אומר שהיא חייבת לבוא מהרבנים הקיצוניים האורתודוקסים".
איך העבודה מול המדינה?
"אתה באמת רוצה לדעת את הדעות שלי על המדינה? תשמע, כשיהודים ברחו לפני שנתיים מאוקראינה, מדונצק, מלוגנסק, ממריאופול, לא היה להם לאן ללכת. לא היה ארגון שהיה יכול לטפל בזה. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה היו לך אלפי פליטים יהודים ואף אחד לא טיפל בזה. אז אני באמת רואה איפה יש ואקום, איפה חסר. כשעליתי, זה היה הדבר הכי קשה: איפה שהסתובבתי, איפה שהרמתי אבן, מצאתי נחש. זה ריק. הבור ריק. אין בו מים.
"היו מקומות שחיפשנו מקלטים. מקלטים לא היו. אז שיפצנו 2,600 מקלטים, משהו כזה, אולי 3,000. גילינו שחסרים רכבי כיבוי. איך אין כבאיות אחרי מלחמת לבנון? אז קנינו 12 כבאיות. לא היה אם־אר־איי ברמב"ם או בזיו. אני הולך למקומות שיש מחסור.
"זה שיש 60 אלף ניצולי שואה עם פנסיה של 2,600 שקל, שצריכים כל יום לבחור בין תרופות ומזון וחימום בחורף ודיור, זו בושה, בושה למדינת ישראל. זו בושה שילד אחד מכל שלושה הוא מתחת לקו העוני, שקשיש אחד מכל חמישה לא עושה מקלחת בחורף, בגלל שאין לו כסף לחימום מים. זו בושה. ולפני שאתה מגיע לאיך אתה מתמודד עם זה — אתה צריך להרגיש את הכאב. אני מכיר את האנשים בממשלה — לא אזכיר שמות, אבל אני מכיר את כולם — ואני לא חושב שאכפת להם מזה. כי אם היה להם אכפת, אז יש מספיק כסף לעשות סדר עדיפויות ולהקים רשת ביטחון. אז אני מבקר את הממשלה. זה לא מקרה שאף אחד לא מעוניין בתיק הרווחה. זה התיק האחרון שהולך. אף אחד לא רוצה בו".
היה מעניין אותך להיות שר הרווחה?
"לא. לא, למרות שהייתה אפשרות".
למה לא?
"כי אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה".
אנחנו יוצאים לדבר עם הילדים בפנימייה בכפר־חב"ד. אני שומע את סיפוריהם האישיים, קורעי הלב. כל ילד הוא עולם. ולפתע אני שם לב שסיימתי שיחה ארוכה מאוד בלי רגע אחד של ציניות.
חייב ללכת להיבדק. שבת שלום.
