הגיע הזמן להעניש

אחרי שכל המילים היפות — טרגדיה, אסון, פיזור דעת, טעות אנוש וכו' — נטחנו עד דק, הגיע הזמן להחליף את התדר. כשילד קטן נופח את נשמתו מפני ששכחו להוציא אותו מהמכונית הלוהטת ככבשן, מדובר בהפקרות ובהזנחה — ואלה עבירות הדורשות ענישה.

ברור שאין להאשים את ההורה ברצח או בגרימת מוות במזיד. המציאות האכזרית לימדה אותנו שבדרך כלל מדובר בהורים כמוני וכמוך, אנשים מסודרים ואחראים שמשהו הסיח את תשומת ליבם לשבריר שנייה וכתוצאה מכך הם יצאו מהרכב לסידורים או לעבודה בלי לזכור שילדם, משוש נפשם, נשאר במושב האחורי. אבל אין בכוחה של השכחה, שהיא מידה אנושית, להשכיח מאיתנו את הנתונים המצמררים מתוצרת כחול־לבן: בארבע השנים האחרונות נשכחו במכוניות 188 ילדים, ו־12 מהם מצאו את מותם. בייסורים קשים, יש להוסיף. בישראל נפתחים מדי שנה יותר מ־100 תיקים על שכחת ילד במכונית, וכולם נסגרים מ"חוסר עניין לציבור" — הגדרה מכובסת למצב שבו המדינה מחליטה לא להגיש כתב אישום נגד ההורה שגרם למוות בהנחה שעד יומו האחרון הוא יכה על חטא ויתייסר בגעגועים.

אבל בארצות־הברית (שבה עשרות ילדים נשכחים ומתים במכוניות מדי שנה) החליטו שאין די ברחמים על ההורים. בחצי מהמקרים מגישים נגדם כתבי אישום על הפקרת ילד, ו־81% מההורים שעומדים לדין מורשעים. הפקרת ילד במכונית היא עבירה שעונשה קנס של עד 500 דולר ומאסר של עד 30 יום, ובמקרי מוות מופעלים חוקים נוקשים יותר של עבירת התעללות בילד המאפשרים להטיל עונשי מאסר של עד חמש שנים.

האם העובדה שהורה שכחן יישב מאחורי סורג ובריח תחזיר לעולם את ילדו? לא. האם המאסר שיוטל עליו יקל על משפחתו המתמודדת עם האבל? לא. האם עונש המאסר ירתיע הורים אחרים? אני מפקפקת. הרי איש מהם לא רצה לשכוח תינוק במכונית נעולה בשיא החמסין. אבל יש מקום לענישה כדי שהציבור לא ישכח את הפעוטות שלא הספיקו להגיע למטפלת או לפעוטון.

מאז האסון האחרון של מוות במכונית, שאירע לפני כחודש באשדוד, התקשורת והרשת מוצפות בעצות להורים, כמו "הניחו מתחת לכיסא הבטיחות של העולל את הסלולרי שלכם או את המפתחות למשרד". העצה שלי: לעולם אל תגידו "לי זה לא יקרה". תזכרו שזה קורה גם במשפחות הטובות ביותר.